שני אלבומים מעולים של טום פטי חוגגים החודש ימי הולדת עגולים; 30 שנה ל-Full Moon Fever, אלבום הסולו הראשון של טום, ו-20 שנה ל-Echo, אלבום הפרידה האישי שלו ואחד הקרובים אלי ביותר בדיסקוגרפיה של פטי.
לכבוד ציוני הדרך שידרתי ספיישל של שעתיים ברדיו הקצה שהוקדש לשני האלבומים הללו. עם הסיפורים, השירים, הקטעים הנדירים יותר וכמובן החיבורים האישיים למוזיקה. לפני טקסטים שכתבתי על צמד האלבומים לימי ההולדת שלהם, הנה קישורים להאזנה לספיישל בפורמטים השונים, היכן שנוח לכם\ן:
עמוד ה-Mixcloud שלי \\ און דימנד באתר האינטרנט של הקצה \\ ב-Spotify של הקצה.
בשביל רשימת השירים המלאה אפשר לבקר כאן.
לסוף עשור שנות השמונים טום פטי הגיע עם רצון לעשות משהו קצת שונה. אחרי קרוב לעשור וחצי רצוף עם ה-Heartbreakers הוא הקליט לראשונה אלבום סולו. אמנם חלק מה-Heartbreakers משתפים פעולה באלבום, במיוחד מייק קמפבל, אבל העבודה בעיקר היתה עם ג’ף לין והושפעה לא מעט מתקופת הסופר-גרופ של ה-Traveling Wilburys, עם החמישיה של דילן, האריסון, אורביזון, פטי ולין.
Full Moon Fever הגיע מיד אחרי אלבום הבכורה של הווילבוריז ששוחרר שנה לפניו וכל חברי הסופר-גרופ למעט בוב דילן הגיעו לשתף פעולה באלבום של טום. במיוחד ג’ף לין כאמור, שגם הפיק וכתב עם פטי את רוב השירים. ההקלטות של האלבום היו סוג-של חגיגה ומפגש של הרבה חברים וזה די מורגש לדעתי במוזיקה. במיוחד בקטעים היותר שובביים בצד השני כמו The Apartment Song או שיר הסיום Zombie Zoo. שיר שרוי אורביזון הספיק להקליט בו קולות רקע לפני שנפטר בצער רב בסוף 1988 ולא ראה את האלבום משוחרר (וגם הוריד את הווילבוריז לארבעה באלבומם השני והאחרון ב-1990).
פטי זכה להרבה הצלחה עם האלבום הזה, במיוחד עם הסינגלים והדחיפה של MTV. השלישיה של Free Fallin / I Won’t Back Down-Runnin’ / Down A Dream נשארה המוכרת מהאלבום. והאמת חלק מהיופי של ההוצאה הזו שגם אחרי כ”כ הרבה זמן אני עדיין יכול ליהנות מהם, למרות שהם שירים יחסית מאוסים אצלי עם השנים. אולי רק את Free Fallin אני כבר לא כזה מסוגל או נהנה לשמוע. השניים האחרים עדיין עובדים, במיוחד בלייב.
בשבילי היופי הגדול של האלבום הם השירים שבין לבין. Love Is A Long Road שתמיד היה כ”כ נכון בשמו ובמילים. A Face In The Crowd שתמיד מצליח לרגש. ואיתם A Mind with a Heart of Its Own ו-Depending On You. שירי טום פטי קלאסים בשבילי. אפשר להוסיף אליהם את הקטע הקטן של Alright For Now והקאבר היחיד פה עם הטייק של פטי על I’ll Feel a Whole Lot Better. השיר מהתקופה המוקדמת של ה-Byrds שכתב ג’ין קלארק. וזה לא סתם, כי הבירדז השפיעו רבות על פטי בתחילת הדרך, שומעים את זה גם עם ה-Heartbreakers וגם מאוד עם Mudcrutch, במיוחד באלבומם הראשון המאוחר.
לפני הספיישל ויום ההולדת ה-30 שלו, חזרתי ל-Full Moon Fever אחרי לא מעט שנים. והאמת, ממש נהניתי. עדיין לא איבד מהקסם ותמיד יהיה בשבילי אלבום שהצליח גם מסחרית וגם להכיל טיב ראוי של מוזיקה, שמחזיקה עד היום מעבר ללהיטים שיצרה.
בניגוד ל-Full Moon Fever, לאלבום Echo הגעתי בזמן אמת כשהייתי כבר באמצע ההתאהבות והחיבור הרציני למוזיקה בכלליות ושל טום פטי בפרט. זה קרה החודש לפני 20 שנה עם שחרור האלבום הכי Underrated מבחינתי בדיסקוגרפיה של פטי. הוא תמיד היה מהאלבומים הכי אהובים עלי של טום, לצד Wildflowers ו-Damn The Torpedoes. ברוב התקופות. אבל בלא-יודע-כמה שנים אחרונות Echo התבסס כאיזה פייבוריט אישי. אני חולה על האלבום הזה ברמות אחרות.
זה אלבום הפרידה המובהק של פטי, פרידה כפולה בעיקרון. הגדולה שהכי השפיעה על השירים באלבום, זה הגירושין מאשתו שעברו תהליך די מכוער לכל אורך ההקלטות של Echo. ככה שכל השירים באלבום נעים בין שברון לב ואקורד סיום לניסיון להתחזק ולהמשיך הלאה. ופטי לדעתי עשה זאת באומנות באלבום הזה, עם מוזיקה שמלווה את כל התחושות והמילים הללו, אבל נעה גם בין רצועות אפלות לכאלו שמוגשות עם הרבה רוקנ’רול דווקא.
האלבום נפתח עם Room at the Top, אחד מהשירים הכבדים ואפלים (ונפלאים) האלה. Lonesome Sundown שתמיד ראיתי כאיזה המשך שלו, מרגיש אותו הדבר. וכך גם שיר הנושא של האלבום והסיום של One More Day, One More Night. שירים אישיים קשים, אך כ”כ יפים. הרבה מהמילים באלבום עם הפרידה האישית של פטי דאז, שינו קצת את עורם אצלי אחרי שפטי נפטר במפתיע ועצב גדול לפני שנה וחצי. פתאום המילים של פטי פה הפכו אצלי לפרידה ממנו. זה בולט הכי הרבה בשיר הנושא, מה שהיה גם השיר הראשון ששיתפתי וציטטתי ממנו מיד אחרי שטום הלך מאיתנו, עם אותו קשר מצמרר בליריקה שהפך אצלי לפרידה חדשה ושונה.
מצד אחר יש פה את השירים המחזקים, בדמות Rhino Skin או This One’s for Me, שפטי בעיקרון שר לעצמו באיזה ניסיון להראות שהוא גדול מזה. ויש גם את השירים המשקפים, על היחסים שהסתיימו בכעס או תקווה. Counting on You ו-Accused of Love ו-Won’t Last Long. כמו כן הקריצות החזקות עם ריפים מדליקים על כל מה שהיה. Free Girl Now ו-I Don’t Wanna Fight הם דוגמה מובהקת לכך. לצעוק דרך השירים והגיטרות החזקות.
פעם קראתי באיזו ביקורת לא הרבה אחרי יציאת האלבום, ש-Echo הוא ה-Blood On The Tracks של טום פטי. ונורא הסכמתי עם זה. אלבום פרידה, יפה ומקסים, שמוציא החוצה הרבה חלקים מהלב ואיכשהו מחבר אותם חזרה דרך המוזיקה. אם זה בכאב או במבט הלאה וניסיון להשאיר בעבר את מה שהיה ולהשתפר משם במקום להתמוטט.
הפרידה השניה אגב שקשורה ל-Echo היא מהבאסיסט Howie Epstein שהיחסים איתו כבר הפכו לבלתי נסבלים באותה תקופה, בגלל ההתמכרות שלו להרואין. הוא לא מופיע על עטיפת האלבום אגב בגלל שפשוט לא התעורר לצילומים בגלל זה…תקופת ההקלטות היתה גם ההתרחקות ממנו והוא פוטר מהלהקה סופית שלוש שנים לאחר מכן ונפטר עוד שנה אחת אחר כך. זה היה האלבום האחרון שלו בלהקה.
פטי עצמו לא הראה התלהבות כלפי Echo בדיעבד. מבחינה אישית אני יכול להבין, כנראה בגלל כל מה שעבר עליו בעבודה עליו. עם הפרידה ועם אפשטיין וכל המשקלים הללו. אבל לעזאזל, האלבום הזה פשוט מפוצץ בשירים מעולים. אפילו לא הזכרתי גם את Swingin ואת Billy The Kid. אין, כל רצועה פה היא זהב מבחינתי. מסוג האלבומים שקשה לי נורא לבחור מהם רצועות בודדות ספציפיות לשתף.
כי Echo הוא תמיד מקשה אחת בשבילי. כזו שמייצגת תקופה מאוד ברורה בקריירה של פטי; קצת חשוכה, אבל ששחררה ממנו שורה של שירים מופלאים. כאלו שהגיעו מלב שבור של אמן אהוב שכבר לא איתנו, אבל יצרו אלבום שבעשרים שנות קיומו הפך ונשאר רוב הזמן הזה מעל כולם וקרוב מאוד ללב המאזין שלי.