Winter’s Bone

אחרי כמה אכזבות אחרונות מסרטים שחיכיתי להם (ביניהם אחת ענקית עם “Somewhere” של סופיה קופולה, ו”ברבור שחור” ששם אותי כנראה במיעוט שלא ממש אהב את הסרט) הגיע אחד שעמד בציפיות.

האמת שרק לפני שעות ספורות יצאתי ממנו (נכון לכתיבת שורות אלו) ואני עדיין חושב עליו. ממש אהבתי את “Winter’s Bone”, שקיבל את התרגום העברי הגרוע ולא מושך בעליל “קר עד העצם”. הסרט מבוסס על ספרו של דניאל וודרל (עיבוד שני לספר שלו אחרי “Ride With The Devil” של אנג לי מ-99) ומגולל את הסיפור האישי של הנערה רי דולי בת ה-17, המטפלת לבדה באמה ואחיה ואחותה הקטנים, באיזור ההרים והמרחבים של ה-Ozarks בשטח של דרום מיזורי.

מועדון צ’אק פאולניק

דבר ראשון שיש לציין – חזרתי לארץ אחרי כמעט חודש הופעות בחו”ל שהיה טיול המוזיקה הגדול ביותר שלי עד כה (גם מבחינת אורך וגם מבחינת חוויות מוזיקליות). הפוסט הראשון שלי אבל אחרי החזרה הוא לא על זה. בסופו נחזור לעניין הטיול.

אז ככה:

השבוע, בעודי מנסה להתאקלם בחזרה לעבודה (והמציאות), הגיעה אלי חבילה למשרד. בתוכה היה עותק של הספר “מועדון קרב” (Fight Club) בעברית שידידה יקרה הקשורה למקום הוצאתו שלחה לי, מכיוון שהיא זוכרת את רמת אהבתי למחבר הספר.

חלק ממכרי בהחלט יודעים זאת, אבל הנה זה פה בבלוג בפעם הראשונה לכלל הקוראים (וגם כי זו סיבה טובה ועכשיו תורי אני משער לכתוב כאן על ספרות) – צ’אק פאולניק הוא הסופר האהוב עלי.

להיתפס ברשת של פינצ’ר

ביום ראשון האחרון הייתי בהקרנה של “הרשת החברתית” (“The Social Network”), אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם השנה, משתי סיבות; לאחת קוראים דיוויד. לשניה קוראים פינצ’ר.

דיוויד פינצ’ר הוא אחד הבמאים הכי אהובים עלי. הוא גם האיש שנבחר לביים את אחד הסרטים המדוברים של השנה. כששמעתי לראשונה על המעורבות שלו בסרט הזה הרמתי גבה קטנה. פייסבוק? מארק צוקרברג? הסיפור מאחורי זה? אבל זה כ”כ טרי. כבר סרט ביוגרפי בבסיסו? הבן אדם הזה באמצע שנות העשרים שלו עדיין…מה גם שאני רחוק מלהיות איזה גיק מחשבים או מישהו שכ”כ יתעניין באיזו הקמה של אתר חברתי פופולארי. אפילו אם אני משתמש בו באופן יומי.

עיבוד פנטסטי

אתמול התיישבתי לראות את הסרט ששכרתי ב-DVD לסופ”ש, שהוא סרטו האחרון של הבמאי ווס אנדרסון“Fantastic Mr. Fox”.

אתחיל בלהגיד שהסרט היה נפלא. אמשיך בזה שהסרט לא הגיע לישראל להקרנות רגילות בקולנוע ורק היה פה לאיזו הקרנה או שתיים מיוחדות בסינמטקים. בחודש שעבר הוא יצא ב-DVD בחו”ל (זון 1).

נורא נהניתי ואני חושב שזה העיבוד הקולנועי הטוב ביותר שעשו לספר של רואלד דאל, אחד מסופרי הילדים היותר מקסימים שדרכו בעולם הספרות. אנדרסון (“Rushmore”, “משפחת טננבאום”, “עמוק במים”, “רכבת לדארג’ילינג”), בצורה מאוד מיוחדת, הקים פה לחיים את אחד מהסיפורים הנפלאים הללו.

ארבע כוסות ואפיקומן אחד – המלצות חדשות

אני לא אחד שמתלהב יותר מדי מחגים, במיוחד חג כמו פסח. אבל מהוצאות מוזיקליות חדשות אני דווקא כן. אז בגלל שהחודש נפלו עלינו כמה וכמה מעניינות ועם כל עניין המתנות לחגים, הנה ארבע המלצות מוזיקליות טריות מתקופה זו (פלוס בונוס קולנועי אחד), כמתנות לאחרים או למדף הפרטי שלכם.

Jimi Hendrix – Valleys of Neptune

לפני שבועיים יצאה לאור אסופת השירים הזו, שרובה הוקלטה בחודשים הראשונים של 1969, תקופת הקלטות של הנדריקס שהגיעה אחרי אלבומו המופתי “Electric Ladyland”. השירים יועדו לאלבום האולפן הרביעי של ה-Jimi Hendrix Experience שמעולם לא הגיע, וכעת, 40 שנה מאוחר יותר הם משוחררים במתכונת רשמית.

הרבה יותר מפסלון

בטקס האוסקר שבוע שעבר, בין הסרטים, השחקנים, התסריטים ושלל קטגוריות אחרות, היתה אחת שהעלתה חיוך בזוית הפה שלי. חיוך כזה של הבנה וגאווה קטנה על שם שלא הרבה מכירים. לפחות כאן.

הקטגוריה הייתה “השיר הטוב ביותר מתוך סרט” והשם היה ראיין בינגהם.

ראיין בינגהם (Ryan Bingham), יליד ניו-מקסיקו, קטף את הפרס על הביצוע לשיר הנושא מתוך הסרט “Crazy Heart”, שמבוסס על ספרו של תומאס קוב, ועליו גם זכה ג’ף ברידג’ס בפרס השחקן הראשי (וחבל שאף אחד בינתיים לא מביא את הסרט הזה להקרנות בישראל). את השיר הזוכה The Weary Kind הוא כתב עם המפיק טי.בון בורנט. דווקא השנה החליטו להוריד בטקס את ביצועים החיים של האמנים לשירים המועמדים ולא כולם זכו לשמוע את השיר היפהפה הזה.