כרגיל בחודש פברואר, הגיע הזמן לעבור לאהבה הגדולה השניה שלי לצד המוזיקה ולסכם קצת את השנה הקולנועית החולפת. הפעם צמצמתי ל-40 סרטים שאהבתי וסידרתי אותם בקטגוריות שונות ומשונות. זה כמובן הטעם האישי שלי. בין אם אתם חולקים איתי אותן דעות על דברים פה או ממש ההפך, מקווה שתמצאו גם המלצות שוות שאולי פספסתם. אוקי, נתחיל!
הסרטים הכי טובים שלא הגיעו להקרנות מסחריות:
הגיע הזמן להתחיל לסקר קצת אלבומים של 2016. אז כרגיל בינואר\פברואר, קצת על אלבומים טריים שפתחתי איתם את השנה:
Dylan LeBlanc – Cautionary Tale
בסיכום השנה הראשון של הבלוג ב-2010 שמחתי נורא להציג את האלבום Paupers Field. זה היה אלבום הבכורה של בחור בן 20 בלבד העונה לשם דילן לבלנק. המון יופי היה באלבום ההוא שהפך להפתעה חמה ונהדרת אצלי. שנתיים אחר כך יצא אלבומו השני שלא השפיע עלי באותן רמות. עכשיו, אחרי ארבע שנים של הפסקה, לבלנק חוזר עם אלבומו השלישי Cautionary Tale והוא מחזיר איתו הרבה מהמשיכה היפה והראשונית ההיא של תחילת הדרך.
למרטין סקורסזה תמיד היה חיבור חזק עם מוזיקה ביצירות שלו. ספציפית זו של שנות השישים והשבעים והרוקנ’רול של הסצינה בה הוא מתמקד בפרויקט החדש – המיני סדרה Vinyl. עד היום היצירות המוזיקליות של סקורסזה היוו פסקול לסרטיו וכמובן הדגשים היותר רחבים עם הסרטים הדוקומנטריים שביים; The Last Waltz שתיעד את שירת הברבור של The Band ב-1976, או אלו הביוגרפיים של שנות האלפיים כמו No Direction Home על דילן, Living In The Material World על ג’ורג’ האריסון וכמו כן סרט ההופעה Shine a Light של הרולינג סטונס. הלהקה שתמיד היתה הכי קרובה אליו. כעת, הוא ומיק ג’אגר משתפים יחד פעולה בתור יוצרים ולוקחים את העשייה המוזיקלית צעד אחד קדימה. או בעצם שנים אחורה, היכן שהסדרה החדשה מתרחשת.
כמו כל פברואר, שבוע לפני האוסקר ככה, אני מסכם את השנה הקולנועית עם הסרטים הבולטים שלי. הפעם במתכונת קצת שונה. בלי הימורי אוסקר, רק הסרטים האהובים בכולל. ניסיתי לאגד כמה שיותר ז’אנרים שונים מ-2014 וחילקתי 20 סרטים אהובים לקטגוריות + עוד 15 ראויים לציון + 10 הסרטים המאכזבים שלי בסוף. יש מספר סרטים של 2014 שתכננתי עליהם ועוד לא ראיתי, כמו:
Selma, Still Alice ו-Inherent Vice שחיכיתי שיגיעו למסך הגדול עוד מעט, או סרטים כגון Blue Ruin ו-Two Days, One Night ועוד כמה אחרים שלא הספקתי להגיע אליהם. מהרבים שכן, אלו פה הם הבולטים שלי.
טקס האוסקר ה-86 יערך ביום ראשון הקרוב וזו ההזדמנות שלי לכתוב על הסרטים שהכי אהבתי ב-2013, מאלו שישתתפו בטקס וכמובן אלו שלא. והיו לא מעט כאלו בשנה החולפת. חלקם מוכרים, חלקם אולי חלפו לידכם וחבל וחלקם גם בכלל לא הגיעו לאקרנים בארץ. בחלק הראשון של הפוסט אעבור על הסרטים האהובים עלי ביותר שלא הגיעו לקחת חלק בטקס (או לא באופן שבאמת מגיע להם) ובחלק השני אעבור על ההימורים והפייבוריטיים שלי שכן נמצאים שם.
יש לא מעט סרטים שאהבתי מבין המועמדים לאוסקר, אבל לפניהם הנה 10 הסרטים האהובים עלי שבעיקרון לא יהיו שם. פותחים את הרשימה שלישיה שיהיו שם בקטנה, אך מגיע להם יותר. נועלים את הרשימה שלישיה נהדרת שהצופים בארץ לא זכו לראות על המסכים. ובאמצע עוד כמה מומלצים. נתחיל.
ביום ראשון הקרוב ייערך טקס האוסקר ה-85. יהיו שם כמה סרטים טובים וראויים, כמה הרבה פחות לדעתי, כמו כל שנה, אבל זו הזדמנות דווקא לכתוב קצת על מי שלא יהיה שם…אז הנה כמה מהאהובים עלי של השנה החולפת שלא נמצאים בטקס, בראשות אחד בולט שהיה צריך להיות שם בקטגוריה ספציפית, בנוסף אחר כך החצי השני עם ההימוריםפייבוריטיים שלי מאלו שכן יהיו שם.
יש לי כמה וכמה דברים לציין בפוסט הזה. אתחיל קודם כל עם נציג אחד מחבילת האלבומים החדשים שהגיעו אלי השבוע (על אחרים אכתוב אולי בפוסט הבא).
Phantom Limb – The Pines
ממש לפני שנה ציינתי פה את אלבום ההופעה של הרכב בריטי בשם Phantom Limb. כתבתי שם גם על אלבום האולפן השני שלהם שבדרך, שיצא ממש עכשיו. אז לאלבום החדש קוראים The Pines והוא הוקלט הרחק מהבית של הלהקה בבריסטול, אנגליה. הם נדדו לקליפורניה בשבילו והקליטו אותו עם הפקתו של מארק פורד (בין השאר אחד הגיטריסטים האהובים עלי ושהפיק גם את שני האלבומים הראשונים של ראיין בינגהם).
האהבה שלי לפרל ג’אם הגיעה יחסית מאוחר. אבל סרטים דוקומנטריים תמיד מאוד אהבתי. בלי קשר מה שיפה לדעתי בסרטי דוקו הוא שהנושא שלהם לא כזה צריך למשוך אותך כדי ליהנות מהסרט אם הוא עשוי טוב (לא שהאהבה שלי למוזיקה וקולנוע הייתה חסרה פה כדי לרצות לצפות בסרט שכזה). הדברים שמשכו אותי לסרט “Pearl Jam Twenty” הם להקה מאוד מעניינת שנמצאת בסביבה כבר 20 שנה ומעבר לזה – הבמאי, קמרון קרואו.
הסרט Get Low, או “מסיבת ההלוויה שלי” בשמו הפחות מושך בישראל, הוא מסוג הסרטים שלא הייתי בטוח יגיעו בכלל להקרנה בארץ. סרט קטן ששנה ומשהו נודד בפסטיבלים מאז 2009 והשנה הוא החל לצאת יותר בהקרנות רגילות, והנה הוא גם אצלנו. ה-DVD שלו כבר שוחרר ובניתי עליו, אבל כשראיתי שהוא מגיע לפה המתנתי לצפייה במסך הגדול.
השם הבולט ביותר ב-Get Low הוא כמובן רוברט דובאל, שחגג 70 בתחילת השנה. לצידו נמצאים ביל מארי וסיסי ספייסק שמשלימים בשבילי שלישייה ענקית של שחקנים משובחים שסוחבים יחד כ-130 שנות קריירה של משחק מאחוריהם. סוג-של מפגש פסגה מבחינתי עם השלושה הללו יחד בסרט אחד.
בתחילת השבוע השלמתי את שני הסרטים האחרונים שהיו חסרים לי לצפיה מתוך 10 המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר. אלו היו “אומץ אמיתי” (True Grit) של האחים כהן ו- “127 שעות” של דני בויל, שלא יגיע כאן להקרנות מסחריות והוקרן פעמיים בסינמטק תל-אביב.
את “127 שעות” חיבבתי והוא היה די מעניין, בנוסף לסיפור האמיתי הדי מדהים עליו הוא מבוסס. אך מולו השאיר עלי הרבה יותר רושם הסרט החדש של האחים כהן שעליו ארצה קצת יותר להרחיב לפני שאגש להתעסקויות הפרטיות שלי לקראת טקס האוסקר ודעתי על כל המועמדים.