ארכיון הקטגוריה: קולנוע

סרטי השנה 2015

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

כרגיל בחודש פברואר, הגיע הזמן לעבור לאהבה הגדולה השניה שלי לצד המוזיקה ולסכם קצת את השנה הקולנועית החולפת. הפעם צמצמתי ל-40 סרטים שאהבתי וסידרתי אותם בקטגוריות שונות ומשונות. זה כמובן הטעם האישי שלי. בין אם אתם חולקים איתי אותן דעות על דברים פה או ממש ההפך, מקווה שתמצאו גם המלצות שוות שאולי פספסתם. אוקי, נתחיל!

הסרטים הכי טובים שלא הגיעו להקרנות מסחריות:
33

The Lobster
אחד הסרטים היותר מקוריים של השנים האחרונות, שכמו אחרים פה ברשימה ובכל שנה, חבל שלא הגיע להקרנות מסחריות. תפסתי אותו בסינמטק במסגרת פסטיבל אוטופיה (שאני ממש מקווה שבסופו של דבר זו לא תהיה השנה האחרונה של הפסטיבל שכל פעם מביא לפה סרטים מצויינים שאני מצפה להם). “לובסטר” עוסק באופן מאוד מוזר ומיוחד ביחסים וזוגיות מול להיות לבד, לטוב ולרע. החצי הראשון של הסרט פשוט מבריק. לאחר מכן יש ירידה מסוימת, אך עדיין ברמה טובה והשלמה של סרט מעולה. הוא ביזארי, מפתיע, מצחיק ומלא בקאסט מוצלח של שחקנים.

Me and Earl and the Dying Girl
תיארתי את הסרט הזה כגרסת “אשמת הכוכבים” אם ווס אנדרסון או צ’רלי קאופמן היו עושים אותו…הוא על אותו נושא, עם סרטן ובני נוער וקשר בן נער ונערה, אבל פשוט הרבה יותר טוב. עשוי בצורה קצת היפסטרית אך מגניבה.הוא מצחיק ומרגש ולא מנסה לגרום לך לבכות או לחייך בכוח, אלא פשוט מצליח לעשות זאת בצורה ממש פשוטה ואנושית.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

על געגועים ואלבומים חדשים

פורסם בתאריך על ידי
2

הגיע הזמן להתחיל לסקר קצת אלבומים של 2016. אז כרגיל בינואר\פברואר, קצת על אלבומים טריים שפתחתי איתם את השנה:

Dylan LeBlanc – Cautionary Tale
Dylan-LeBlanc

בסיכום השנה הראשון של הבלוג ב-2010 שמחתי נורא להציג את האלבום Paupers Field. זה היה אלבום הבכורה של בחור בן 20 בלבד העונה לשם דילן לבלנק. המון יופי היה באלבום ההוא שהפך להפתעה חמה ונהדרת אצלי. שנתיים אחר כך יצא אלבומו השני שלא השפיע עלי באותן רמות. עכשיו, אחרי ארבע שנים של הפסקה, לבלנק חוזר עם אלבומו השלישי Cautionary Tale והוא מחזיר איתו הרבה מהמשיכה היפה והראשונית ההיא של תחילת הדרך.

גם פה יש אווירה ושירים שמזכירים מעט את ראיין אדאמס או ריי למונטיין. במיוחד בשיר הנושא שפותח את האלבום וקצת אחריו. השיא מבחינתי מגיע באמצע, עם צמד השירים Easy Way Out ובמיוחד Beyond The Veil. מסוג השירים שמראים את ההתבגרות המוזיקלית, בדרך שאני ממש אוהב לשמוע. כאלו שמכניסים קצת יותר עניין ויופי בתוך אווירת ה-Singer/Songwriter שאי אפשר ממש לחדש בה הרבה. בסוף האלבום יש קצת ירידה וחבל, אבל בגדול זה יופי של דבר.  אני מאוד אוהב לראות איך אמנים מתבגרים עם המוזיקה שלהם. במיוחד כאלו שאני עוקב אחריהם ממש מתחילת הקריירה ושמח לכתוב על המוזיקה שיוצרים. כמו המקרה כאן, שחוזר יותר לטיבו של אלבום הבכורה שגילה לי את לבלנק הצעיר והמפתיע.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

על פרק-סרט הפיילוט של Vinyl

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

למרטין סקורסזה תמיד היה חיבור חזק עם מוזיקה ביצירות שלו. ספציפית זו של שנות השישים והשבעים והרוקנ’רול של הסצינה בה הוא מתמקד בפרויקט החדש – המיני סדרה Vinyl. עד היום היצירות המוזיקליות של סקורסזה היוו פסקול לסרטיו וכמובן הדגשים היותר רחבים עם הסרטים הדוקומנטריים שביים; The Last Waltz שתיעד את שירת הברבור של The Band ב-1976, או אלו הביוגרפיים של שנות האלפיים כמו No Direction Home על דילן, Living In The Material World על ג’ורג’ האריסון וכמו כן סרט ההופעה Shine a Light של הרולינג סטונס. הלהקה שתמיד היתה הכי קרובה אליו. כעת, הוא ומיק ג’אגר משתפים יחד פעולה בתור יוצרים ולוקחים את העשייה המוזיקלית צעד אחד קדימה. או בעצם שנים אחורה, היכן שהסדרה החדשה מתרחשת.

אחרי שהיה מהמפיקים של “אימפריית הפשע”, סקורסזה חובר שוב ליוצר שלה טרנס וינטר, ויחד איתו ועם ג’אגר הם מולידים סדרה חדשה. אני שמח שסוף סוף זה מגיע למשהו מוזיקלי-עלילתי בו הטאץ’ של סקורסזה הוא בראש הפירמידה והוא גם מביים את פרק הפיילוט של Vinyl. או אפשר להגיד בעצם סרט הפיילוט. מכיוון שהוא באורך של לא פחות משעתיים (שאר פרקי הסדרה יהיו באורך נורמלי יותר של שעה).

הבייבי החדש של סקורסזה וג’אגר (תמונה: באדיבות yes)

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

סרטי השנה 2014

פורסם בתאריך על ידי
2

כמו כל פברואר, שבוע לפני האוסקר ככה, אני מסכם את השנה הקולנועית עם הסרטים הבולטים שלי. הפעם במתכונת קצת שונה. בלי הימורי אוסקר, רק הסרטים האהובים בכולל. ניסיתי לאגד כמה שיותר ז’אנרים שונים מ-2014 וחילקתי 20 סרטים אהובים לקטגוריות + עוד 15 ראויים לציון + 10 הסרטים המאכזבים שלי בסוף. יש מספר סרטים של 2014 שתכננתי עליהם ועוד לא ראיתי, כמו:
Selma, Still Alice ו-Inherent Vice שחיכיתי שיגיעו למסך הגדול עוד מעט, או סרטים כגון Blue Ruin ו-Two Days, One Night ועוד כמה אחרים שלא הספקתי להגיע אליהם. מהרבים שכן, אלו פה הם הבולטים שלי.

אני חייב לציין שלא היה לי ב-2014 סרט שנה מובהק. אותו סיפור כמו אלבומי השנה. לא היה איזה סרט כמו “Short Term 12” או “לואין דייוויס” או “לפני חצות” מהשנה הקודמת שטרפו אצלי את כל הקלפים. אך זה לא אומר שלא היו סרטים טובים. אז אלו הבחירות האישיות שלי:

המותחן – Gone Girlenhanced-buzz-wide-384-1406873867-8

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

סרטי השנה 2013 פוסט טרום אוסקר

פורסם בתאריך על ידי
2

טקס האוסקר ה-86 יערך ביום ראשון הקרוב וזו ההזדמנות שלי לכתוב על הסרטים שהכי אהבתי ב-2013, מאלו שישתתפו בטקס וכמובן אלו שלא. והיו לא מעט כאלו בשנה החולפת. חלקם מוכרים, חלקם אולי חלפו לידכם וחבל וחלקם גם בכלל לא הגיעו לאקרנים בארץ. בחלק הראשון של הפוסט אעבור על הסרטים האהובים עלי ביותר שלא הגיעו לקחת חלק בטקס (או לא באופן שבאמת מגיע להם) ובחלק השני אעבור על ההימורים והפייבוריטיים שלי שכן נמצאים שם.

יש לא מעט סרטים שאהבתי מבין המועמדים לאוסקר, אבל לפניהם הנה 10 הסרטים האהובים עלי שבעיקרון לא יהיו שם. פותחים את הרשימה שלישיה שיהיו שם בקטנה, אך מגיע להם יותר. נועלים את הרשימה שלישיה נהדרת שהצופים בארץ לא זכו לראות על המסכים. ובאמצע עוד כמה מומלצים. נתחיל.

המקופחים:

Before Midnight
במשך הרבה זמן “לפני חצות” היה סרט השנה שלי. ייתכן והוא עדיין, פשוט מאז שיצא היו עוד כמה שמאוד אהבתי והיה לי איתם חיבור משמעותי (שניים מהם פה ברשימה). חיכיתי לסרט הזה המון זמן, בתור מעריץ אפשר להגיד של הסרטים הקודמים של טרילוגיית “לפני” של ריצ’ארד לינקלייטר. זה מדהים ונהדר לראות מה עובר על הדמויות של ג’סי וסלין כל תשע שנים. כל פעם במקום אחר בחייהם. ב”לפני הזריחה” הם היו בשנות העשרים התמימות ומלאי החלומות שלהם. ראינו מה עבר עליהם במפגש בשנות השלושים הקצת יותר בוגרות ומסודרות (אך לא שלמות) ב”לפני השקיעה”. ועכשיו ב”לפני חצות” הם הגיעו לשנות הארבעים, עם הרהורים על זוגיות מתמשכת ואהבה שנשארת שם או לא וכל המסביב.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

כמה טוב לא להיות מועמד

פורסם בתאריך על ידי
2

ביום ראשון הקרוב ייערך טקס האוסקר ה-85. יהיו שם כמה סרטים טובים וראויים, כמה הרבה פחות לדעתי, כמו כל שנה, אבל זו הזדמנות דווקא לכתוב קצת על מי שלא יהיה שם…אז הנה כמה מהאהובים עלי של השנה החולפת שלא נמצאים בטקס, בראשות אחד בולט שהיה צריך להיות שם בקטגוריה ספציפית, בנוסף אחר כך החצי השני עם ההימוריםפייבוריטיים שלי מאלו שכן יהיו שם.

The Perks of Being a Wallflower
מבחינתי זה הסרט הטוב ביותר של 2012 שלא נמצא בטקס האוסקר. העיבוד לספר ההתבגרות “כמה טוב להיות פרח קיר” של סטיבן צ’בוסקי, שהוא עצמו גם כתב את התסריט וגם ביים את הסרט. משהו שלא קורה הרבה בעיבודי ספרים ואולי בגלל זה התוצאה יצאה כ”כ טובה על המסך. את הספר לא קראתי בצעירותי, אלא לקראת צאת הסרט. הוא עשה אבל את העבודה ולא ציפיתי שהעיבוד הקולנועי שלו יצליח לגעת אצלי בכ”כ הרבה רגשות. כשיצאתי ממנו חשתי דברים שהיו בי בתור נער אחרי צפיות ראשונות בסרטים כמו “ללכת שבי אחריו” או “מועדון ארוחת בוקר”. הרגשתי שסוף סוף אחרי הרבה שנים הגיע סרט התבגרות מצויין. משהו שלדעתי לא היה בסביבה מספר שנים טובות.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

The Pines, The Oscars & More

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

יש לי כמה וכמה דברים לציין בפוסט הזה. אתחיל קודם כל עם נציג אחד מחבילת האלבומים החדשים שהגיעו אלי השבוע (על אחרים אכתוב אולי בפוסט הבא).

Phantom Limb – The Pines

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ממש לפני שנה ציינתי פה את אלבום ההופעה של הרכב בריטי בשם Phantom Limb. כתבתי שם גם על אלבום האולפן השני שלהם שבדרך, שיצא ממש עכשיו. אז לאלבום החדש קוראים The Pines והוא הוקלט הרחק מהבית של הלהקה בבריסטול, אנגליה. הם נדדו לקליפורניה בשבילו והקליטו אותו עם הפקתו של מארק פורד (בין השאר אחד הגיטריסטים האהובים עלי ושהפיק גם את שני האלבומים הראשונים של ראיין בינגהם).

זה אמור להיות אלבום הפריצה שלהם, במיוחד מחוץ לאי הבריטי. אני מקווה שזה אכן יקרה. השירים פה מייצגים היטב את הסאונד שלהם, סוג-של קאנטרי-סול עם לא מעט השפעות אחרות. הצד של הנשמה שייך מאוד לסולנית Yolanda Quartey. הקול המרשים שלה מוביל מצויין את סוג המוזיקה של ההרכב הזה, שאותי בהחלט תפס. יופי של אלבום שכיף נורא לשמוע אותו באיזה בוקר מלא שמש כמו שהיה היום. יש בו משהו מאוד משחרר.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

Pearl Jam Twenty

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

האהבה שלי לפרל ג’אם הגיעה יחסית מאוחר. אבל סרטים דוקומנטריים תמיד מאוד אהבתי. בלי קשר מה שיפה לדעתי בסרטי דוקו הוא שהנושא שלהם לא כזה צריך למשוך אותך כדי ליהנות מהסרט אם הוא עשוי טוב (לא שהאהבה שלי למוזיקה וקולנוע הייתה חסרה פה כדי לרצות לצפות בסרט שכזה). הדברים שמשכו אותי לסרט “Pearl Jam Twenty” הם להקה מאוד מעניינת שנמצאת בסביבה כבר 20 שנה ומעבר לזה – הבמאי, קמרון קרואו.

קרואו הוא אחד הבמאים היותר אהובים עלי כבר לא מעט שנים. חוץ מהנפילה בסרט העלילתי האחרון שלו, “Elizabethtown” מ-2005, יצא שאני די אוהב את כל מה שעשה לפניו; “ג’רי מגווייר” סרט שתמיד אהבתי. סרטו הראשון כבמאי “Say Anything” הוא מהסרטים הרומנטים היותר אהובים עלי. “סינגלס” מצויין (וגם נחזור אליו אחר כך). “כמעט מפורסמים” הוא סרט הקולנוע האהוב עלי, בכלליות, ואפילו למדתי לאהוב את “ונילה סקי”, הגרסה האמריקאית של קרואו לסרט הספרדי “פקח את עיניך” של אלחנדרו אמנאבר.

אבל עזבו את הרומן שלי עם היצירות שלו – הדבר הבולט תמיד בסרטיו של קרואו ובחייו היא המוזיקה. הפסקולים שלו תמיד מצויינים וזה משהו שנשאב אצלו מהרבה שנים לפני, כאשר היה כתב של המגזין “רולינג סטון” כבר בגיל 15. אירוע ותקופה שהעביר, יחד עם עוד הרבה סיפורים אישיים מחייו שלו ושל משפחתו, לסרט “כמעט מפורסמים”.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

Get Low

פורסם בתאריך על ידי
1

הסרט Get Low, או “מסיבת ההלוויה שלי” בשמו הפחות מושך בישראל, הוא מסוג הסרטים שלא הייתי בטוח יגיעו בכלל להקרנה בארץ. סרט קטן ששנה ומשהו נודד בפסטיבלים מאז 2009 והשנה הוא החל לצאת יותר בהקרנות רגילות, והנה הוא גם אצלנו. ה-DVD שלו כבר שוחרר ובניתי עליו, אבל כשראיתי שהוא מגיע לפה המתנתי לצפייה במסך הגדול.

השם הבולט ביותר ב-Get Low הוא כמובן רוברט דובאל, שחגג 70 בתחילת השנה. לצידו נמצאים ביל מארי וסיסי ספייסק שמשלימים בשבילי שלישייה ענקית של שחקנים משובחים שסוחבים יחד כ-130 שנות קריירה של משחק מאחוריהם. סוג-של מפגש פסגה מבחינתי עם השלושה הללו יחד בסרט אחד.

דובאל מגלם פה את פליקס בוש, הדמות המסתורית במרכז הסרט. על הסצינה הראשונה אנחנו מקבלים רמז על הסוד, סיפור או הסיבה לכך שבוש מתבודד כבר 40 שנה וחי בהסגר מסויים שכפה על עצמו, רחוק ממגע אדם. עד שפתאום הוא מחליט לארגן לעצמו הלוויה בעוד הוא חי, סוג של אירוע או מסיבה שאפופים במסתורין של חשיפה מסויימת שעומדת להגיע. בוש מבקש מכל מי שיש עליו סיפור או שמועה ששמע במשך השנים, לבוא ולספר אותם בהלוויה.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

על אומץ אמיתי ופסלונים מוזהבים

פורסם בתאריך על ידי
11

בתחילת השבוע השלמתי את שני הסרטים האחרונים שהיו חסרים לי לצפיה מתוך 10 המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר. אלו היו “אומץ אמיתי” (True Grit) של האחים כהן ו- “127 שעות” של דני בויל, שלא יגיע כאן להקרנות מסחריות והוקרן פעמיים בסינמטק תל-אביב.

את “127 שעות” חיבבתי והוא היה די מעניין, בנוסף לסיפור האמיתי הדי מדהים עליו הוא מבוסס. אך מולו השאיר עלי הרבה יותר רושם הסרט החדש של האחים כהן שעליו ארצה קצת יותר להרחיב לפני שאגש להתעסקויות הפרטיות שלי לקראת טקס האוסקר ודעתי על כל המועמדים.

כשירדו כתוביות הסיום של “אומץ אמיתי” בקולנוע מיד ידעתי שהוא נכנס לרשימת הפייבוריטים הבולטים שלי לאוסקר. חיכיתי נורא כבר לראותו והוא לגמרי התעלה מבחינתי על הציפיות ממנו. בדרך כלל אי אפשר לדעת למה לצפות כשנכנסים לסרט של האחים כהן. פה אבל היה קצת יותר ברור בהתחלה, מכיוון שהוא מבוסס על ספר שכבר עובד לסרט קולנוע ידוע בעל אותו שם ב-1969 (בכיכובו של ג’ון ויין). הוא גם לא סרט אופייני לדעתי של האחים, שזה אומר שאין בו מוזריות כלשהי, עלילה שפתאום זולגת לעניינים מסובכים מפתיעים (ולפעמים לא סגורים) ודמויות וסוף שיכולים להיות לא תמיד הכי מובנים בעולם, לטוב ולרע.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: