יום רביעי, 10 בנובמבר 2010, שדה התעופה JFK, ניו יורק.
בעוד שעות בודדות הטיסה שלי ללונדון יוצאת לדרך, אני יושב עם המחשב בשדה התעופה, עובר על תמונות ומעביר עוד בראש את החוויות מהכמעט שבועיים האחרונים. מתכונן להיפרד סופית מניו יורק, שנתנה לי זכרונות לכל החיים, אם זו העיר עצמה ואם זו הבמה (תרתי משמע) שהיא הייתה בשבילי עם החוויות המוזיקליות.
יום ראשון, 31 באוקטובר 2010, ניו ג’רזיניו יורק
זהו, הכל מוכן. אני מתעורר ל- Halloween בביתם של מארחי עם עוד כמה Amoricans (הכינוי לאוהבי הבלאק הקרואוז הקרובים) שמתארחים אצלם ומתארגנים לצאת. הערב ההופעה הראשונה ב- Best Buy Theatre בטיימס סקוואר. הראשונה מתוך חמש בשבוע הקרוב. הערב אני גם בביקור ראשון במנהטן.
יצאנו לדרך בשעת צהריים מאוחרת, כולנו באוטו, חלקנו מחופשים. התרגשות וחיוכים באוויר. מגיעים לשם מוקדם כמובן. אני תמיד מגיע בשעה מוקדמת להופעות, ראשון או בין הראשונים בתור, כדי לתפוס את המקום שלי ממש על הבמה באמצע, הכי קרוב שאפשר. אין דרך אחרת בשבילי. שם החוויה היותר גדולה. ואני ממש לא היחיד שחושב ככה כשזה נוגע להופעות של הקרואוז. במיוחד בריצת חמש הופעות המיוחדת הזו בניו יורק.
יום שבת, 30 באוקטובר 2010, ניו יורק
השעה שש בבוקר שעון ניו יורק. אחרי 12 שעות טיסה שעברו יחסית בסדר אני נמצא בשדה התעופה JFK. אני חייב לציין שהטיסה די הפחידה אותי. מעולם לא טסתי מספר כזה של שעות ואני גם אחד שדי סובל מטיסות. כלומר, לא ממש נלחץ או מרגיש לא טוב. אני פשוט לא אוהב את זה. החוויה האישית שלי בטיולים האלה תמיד מתחילה רק אחרי שאני נוחת במחוז חפצי ולא בשדה תעופה-דיוטי פרי-טיסה לפני. בכל אופן, יחסית לחששות שלי היה בסדר גמור. אפילו הצלחתי לישון לאיזה 3 שעות באמצע, משהו שאני אף פעם לא מצליח לעשות בטיסות.
לפני שלושה שבועות חזרתי מטיול חיי. אני רגיל לעשות מסעות מוזיקליים אחרי להקות שאני אוהב. זה הפך אצלי למסורת מאז הפעם הראשונה לפני כמעט חמש שנים. זה התחביב הגדול ביותר שלי, זו האהבה הגדולה ביותר שלי וזה הדבר שהכי מנקה לי את הנשמה.
השנה זה הגיע לשיא עם כמעט חודש של טיול גדוש הופעות מיוחדות ורגעים אישיים מדהימים שאין לי מושג אם אצליח בכלל להעביר למילים. אבל אני אנסה. לא יודע בכמה חלקים זה יגיע וכמה זמן זה ייקח, אבל הנה זה מתחיל. בזמן הקרוב אני אנסה להעביר לפה את הסיפורים, התחושות והרגעים האישיים של המסע המוזיקלי הארוך והמיוחד ביותר שלי עד כה. ניסיון להעביר את החוויות הגדולות למילים. משהו שלא תמיד יוצא החוצה בקלות, במיוחד כשאלו רגעים מאוד קרובים אליך בחיבור עם תחביב מסויים ואין לך מושג איך לשתף את מה שאתה חש ומה שהרגעים הללו עושים לך.
זכרונות מלפני שנה בדיוק עם קלפטון ברויאל אלברט הול. נעים להיזכר וראוי שזה יהיה כאן. המילים הבאות שעברו עריכה מסויימת היום, נכתבו לראשונה לפני שנה בפורום אגדות רוק בתפוז, אותו ניהלתי למשך למעלה משנתיים.
16 במאי, 2009.
שבת בצהריים, הצד הצפוני של הייד-פארק, לונדון. אני מתחיל את הצעדה מהמלון שלי לעבר ה-Royal Albert Hall, שנמצא בדיוק בצדו השני של הפארק. מזג האוויר של לונדון קריר, אך נאה, ואני בדרך לערב הראשון מתוך 11 של קלפטון באולם האגדי הזה. המקום אולי המושלם ביותר בשביל האגדה עצמה שמופיעה שם. מה גם שהוא כבר עשה שם ריצות מוכרות בשנים קודמות ואף אחד לא ישכח כמובן את ארבעת ערבי האיחוד שלו ושל Cream באותו המקום ב-2005. זה סוג של בית שני לקלפטון ורואים על הבמה שהוא תמיד שמח לחזור לשם.
היה זה יום שבת. הקור שבחוץ נע בין מעלה אחת לשתיים. החום שלי עמד על 3839. ההרגשה הייתה מדהימה…
ה-18 במרץ הוא לא סתם תאריך בשבילי. ארבע שנים בדיוק עברו מאז אותה שבת ואותם שלושה ימים שהיו בשבילי הגשמה של חלום קטן-גדול.
מאז שהתחלתי להיכנס ברצינות למוזיקה ולהתעמק נורא בלהקות ואמנים, איפה שהוא באמצע גיל העשרה, היה לי את החלום הזה של לראות להקה אהובה בהופעה. להיות שם כשזה קורה. חיכיתי לדבר הזה כמה שנים טובות, גם בגלל מצב כספי, גם בגלל שבגילאים מסוימים אתה לא חושב על לעשות משהו כזה לבד, וגם בגלל שפשוט להקות שנורא אהבתי לא ממש הגיעו לאיזורים קרובים.