לחלקים הנוספים של סיכום העשור:
חלק 2 (מקומות 80-61)
חלק 3 (מקומות 60-41)
חלק 4 (מקומות 40-21)
חלק 5 (פלייליסט + מקומות 20-1)
סיכום עשור, הקדמה:
במהלך הרבה חלקים בשנה שעברה חשבתי לעצמי איך אני מסכם את העשור. ובכלל, האם ומתי. ידעתי שאני לא מעוניין בשום פנים באופן להפריע לסיכום הספציפי של 2019, כדי לא לקחת כלום מהמוזיקה הרבה של השנה הזו. אז אמרתי שאם כבר, אעשה זאת אחרי שהשנה והעשור מסתיימים. ואז גם נזכרתי שבחודש מרץ של 2020 הבלוג שלי חוגג עשר שנים מאז הקמתו ומן הראוי שכדי לפתוח את שנת חגיגות יום הולדת 10 לבלוג, אני אסכם בדיוק את כל העשור הראשון בו הוא היה פעיל.
כי זה באמת לא רק סיכום עשור בלבד, אלא גם חגיגות העשור של הרמוניה דרומית. הבלוג שלי שנולד ממש בפתיחת העשור הקודם ומאז כל סוף שנה אני מעלה בו את הסיכום המסורתי, הגדוש, המושקע והגדול שלי. הסיכום הראשון עלה בדצמבר 2010 וזה חתיכת ציון להגיע לעשרה כאלו. אז לכבוד הציון העגול של הבלוג אני מציג את סיכום העשור שלו ושלי, עם 100 אלבומי העשור שיעלו פה בחמישה חלקים.
כן, יש דירוג, אבל בגדול זה יותר חגיגה כאמור, וכולם ראויים להיות פה. הדברים האלה גם תמיד משתנים. היה לי קשה לצמצם למאה, אז פשוט הלכתי על אלו שהכי בא לי עליהם בתקופה הנוכחית. אם אעשה את הסיכום הזה בעוד חודשיים-שלושה, בטח יהיו כמה שינויים. אז נכון לרגע זה, אלו האלבומים והאמנים שבחרתי להכניס לרשימה והפרויקט הענקי הזה. מקווה שתיהנו ממנו, תיזכרו באלבומים טובים, אולי תגלו גם כמה חדשים שפספסתן\ם והעיקר שתחגגו איתי את המוזיקה הזו.
רגע לפני שיוצאים לדרך עם החלק הראשון, הנה כל הסיכומים השנתיים המלאים של העשור החולף בבלוג:
אלבומי השנה 2019
אלבומי השנה 2018
אלבומי השנה 2017
אלבומי השנה 2016
אלבומי השנה 2015
אלבומי השנה 2014
אלבומי השנה 2013
אלבומי השנה 2012
אלבומי השנה 2011
אלבומי השנה 2010
ויאללה, Let’s get this show on the road. סיכום העשור של הרמוניה דרומית, חלק 1:
100.
Widowspeak – Almanac
(2013)
ההרכב מתחת לשם של Widowspeak נבחרו לפתוח את הרשימה עם המוזיקה המאוד אווירתית ונורא אחידה שלהם, שמשלבת פולק-רוק ודרים-פופ מאוד זורמים ונעימים. זה האלבום השני שלהם ומבחינתי עדיין הטוב ביותר ששחררו עד כה. אלבום שוגייז חלומי כזה לכל אורכו, בלי ירידה ברמה ושמירה ממש טובה על יחידה אחת שכאילו מחולקת לרצועות. הקולות צפים פה ברכות מעל המוזיקה וההגשה, שנשמעת קצת קלילה לעיתים, אבל מלאה בעומק רב.
האלבום הזה שוחרר ממש בתחילת 2013 וליווה אותי לא מעט בשנה מוזיקלית (ולא מוזיקלית) פשוט מטורפת ומלאת רגשות. הוא גם שרד כדי להגיע יחסית גבוה בסיכום של אותה שנה מאתגרת ועמוסה. הוא גם עדיין נשמע מעולה.
Dyed In The Wool
Ballad of the Golden Hour
99.
Deer Tick – The Black Dirt Sessions
(2010)
כל ארבעת האלבומים האחרונים של Deer Tick היו אצלי בסיכומי שנה, עם הרוקנ’רול השובבי והמוזיקה המהנה שלהם, אבל דווקא זה שהגיע לפניהם נכנס אצלי לסיכום הנוכחי. האלבום שיצא על תחילת העשור ומכיל יותר את הצד השני של הלהקה, הקצת יותר רגוע ואפילו טיפה קודר. עד היום זה האלבום האהוב עלי של החבר’ה האלה ובניגוד לאחרים, הוא גם הצליח להישאר איתי חזק בשנים אחרי שיצא וליווה אותי גם בתקופות שונות. שיר כמו Goodbye, Dear Friend קיבל אצלי חיים חדשים מספר שנים אחרי, בפרידה גדולה וכואבת, ועוד יותר מאוחר הוא גם התקשר לי לאובדן אישי.
אבל הוא לא לבד, כי כל השירים לצידו עדיין מרכיבים מקשה נפלאה של Deer Tick כאן שאיכשהו תמיד בלטה לי מעל ההוצאות האחרות המוצלחות שהגיעו אחריו. מהאלבומים המובהקים אצלי של להקה שהם לא אורחים יפים לרגע, אלא חברים מוזיקליים ותיקים שתמיד נמצאים שם.
Mange
Goodbye, Dear Friend
98.
Lydia Loveless – Somewhere Else
(2014)
הקריירה המוזיקלית של לידיה לאבלס יצאה לדרך ממש בתחילת העשור הזה ובשנת 2014 היא גרמה לי להתאהב בה לגמרי. היא אחת המייצגות המובילות אצלי של הקאנטרי-רוק הנשי כיום. מהסוג היותר בועט ורוקנ’רול. היא היתה בת 24 בלבד כשהאלבום הזה שוחרר וכבר אז הגדרתי אותה כמפגש של הגרסאות הצעירות של אמילו האריס ובוני רייט, בתוספת אקסטרא נתינה בראש. יש לה את החבילה השלמה; קול מרשים, כתיבה אישית, רצועות מרגשות ושירים בועטים.
מהאלבומים שלא רק חובבי הז’אנר יוכלו לאהוב. כי יותר משזה אלבום רוק\אלטרנטיב-קאנטרי, זה אלבום של יוצרת חזקה שמכוונת רחוק וגבוה. שחררה אלבומים טובים גם לפני וגם אחרי Somewhere Else, אבל האמצעי הזה שלה נשאר ללא ספק האהוב עלי עד כה.
Head
Chris Isaak
97.
Neal Casal – Sweeten The Distance
(2011)
אחת האבידות הכי עצובות שלי בעשור הזה היתה בשנה שעברה עם ההתאבדות המפתיעה והמצמררת של ניל קאסל. המוזיקאי שניגן אולי בהכי הרבה אלבומים בסיכומי השנה שלי. לניל היתה קריירת סולו נפלאה, מעבר לפרויקטים הרבים וההרכבים השונים בהם היה חבר. באותה שנה בה הוא יצא לדרך כחלק מה-Chris Robinson Brotherhood, הוא גם שחרר את Sweeten The Distance, מה שנשאר אלבום הסולו האחרון שלו.
זה אלבום שמייצג היטב את הצד הרך והרגיש של ניל. הוא מלא יופי של כותב מוכשר וגיטריסט מחונן. רציתי נורא שהוא ישחרר עוד אלבום סולו, אבל הוא היה עסוק מדי בעשור החולף עם ה-CRB ולא מעט דברים נוספים. אבל מה שתמיד יישאר אלבומו האחרון בתור אמן סולו הוא מכתב מוזיקלי רגיש ומקסים, כזה שבזמן כתיבתו לא היה לו מושג שינעל את הצד הזה בקריירה של ניל. לאף אחד לא היה. זה תמיד היה לי אלבום אהוב, אחרי השנה האחרונה הוא הפך באמת לסוג-של מכתב פרידה, כזה שמרגש אותי עדיין לפתוח.
Sweeten The Distance
Bird With No Name
96.
Centro-Matic – Take Pride in Your Long Odds
(2014)
וויל ג’ונסון אמן שעקבתי אחריו וכתבתי עליו לאורך כל העשור, בקריירת הסולו ועם מי שהיתה הלהקה המרכזית שלו, Centro-Matic. בשנת 2014 הלהקה שחררה את שירת הברבור שלה עם האלבום Take Pride in Your Long Odds. אולי יום אחד הם יחזרו, אבל כרגע זה נגמר וג’ונסון מאז התמקד באלבומי הסולו שלו. הנציג המצוין הזה של ההרכב זכה להיות אלבום הפרידה שלהם. והוא טוב. אין בו שום דבר גרנדיוזי ואני גם לא יודע אם הם חשבו על הסיום כאשר כתבו\הקליטו אותו, מה שגרם להם ללכת בדיוק כמו שהם תמיד היו; להקה ממש טובה שאף פעם לא התיימרה להיות משהו גדול. זה תמיד הספיק לי.
הם היו מסוג ההרכבים שמי שהכיר והתעמק בהם, העריך את מה ששמע. אחד מהם הוא גם ג’ייסון איזבל, ששנה לאחר יציאת האלבום כתב עליהם את השיר To A Band That I Loved. הם עזרו לו הרבה בקריירה כשהיה פחות מפורסם. מוזיקלית הם תמיד גם עזרו לי, בהעלאת המוראל והכיף הגדול שלהם שמסתיר לפעמים הרבה רגש ועומק מתחת לצלילים.
95.
Jessica Lea Mayfield – Make My Head Sing
(2014)
ג’סיקה מבקרת וותיקה בבלוג שלי. אני עוקב אחריה פה מתחילת הקריירה שלה בערך. זה האלבום השלישי שלה וגם האחד שהיה אלבום המפנה שלה. תמיד חשבתי שהיא התבגרה מאוד מוזיקלית כאן והחלה לפתוח דלתות חדשות ולפזול קצת לצדדים מוזיקלית. בצורה טובה. הסגנון של Make My Head Sing שונה בהחלט משני קודמיו ולא הייתי ממליץ לצפות לאותו הדבר ממי שמכיר אותם. ישר על ההתחלה מרגישים כבר את הלכלוך והכובד שיש כאן בשירים, שמעורבבים במילים האישיות או אפילו קצת כעס שמורגש במוזיקה החזקה, וזה פועל.
זה האלבום הראשון שהוציאה ללא ההפקה של דן אורבך וזה בהחלט מורגש. היא לא היתה צריכה כבר מישהו שיוביל אותה. האלבום די הפתיע אותי בזמנו עם הסאונד היותר מחוספס. קצת יותר רוקנ’רול, קצת יותר ניסיוני, אך עדיין עם השבריריות של הכתיבה שלה שלמדתי להכיר כ”כ טוב.
94.
Futurebirds – Baba Yaga
(2013)
אחת ההפתעות הגדולות שלי בסיכום של 2013 הגיעה מה-Futurebirds. הרכב שקם מהבסיס והבית ספר המוזיקלי של את’נס, ג’ורג’יה. זו ההוצאה השניה שלהם ויש לי את האלבום הראשון בבית, אבל שום דבר לא הכין אותי בזמנו לאגרוף בפנים של Baba Yaga. אלבום שמפוצץ בשירים סוחפים שמרגישים בהם את החופש, קטעים עשירים מוזיקלית ושילובים של גיטרות חשמליות ופדל-סטיל בלתי נגמרים בדיוק ברמה שאני אוהב.
הגיוני לחשוב שבגלל מוצאם יש פה עוד הרכב רוק-דרומי שמפציץ גיטרות וחוזר על שטיקים מהעבר. ב-Futurebirds יש משהו הרבה מעבר לזה. גם כל החברים בהרכב כותבים שירים ולכולם יש חלק בכתיבה וגם במוזיקה. אני מרגיש כאן עד כמה אדוקים הם באולפן עם כל הכלים המוזיקליים שבוקעים מהרצועות בהרמוניה וסנכרון מושלם. זה ממש אלבום שסחף אותי, במיוחד בנסיעות והליכות. מאלו ששאבו אותי פנימה וגרמו לי לשכוח מהזמן. לא סתם הוא סיים אצלי במקום השלישי דאז. יש לו את אפקט החלום הזה שאם יתפוס אותך אתה תיפול איתו להאזנה טריפית משגעת ונעימה.
93.
Sunny War – With The Sun
(2018)
עוד אלבום שסיים אצלי מקום שלישי, הפעם בסיכום היותר טרי של 2018. סאני וור היתה הומלסית, נגנית רחוב ומוזיקאית שחורה בסצינה הלא קלה של נאשוויל. היום הבסיס שלה בלוס אנג’לס, אבל את כל ההיסטוריה שלה, שברוני הלב, הצלקות הנפשיות והמבט מהצד על החיים, היא לקחה מן העבר והכניסה לאלבום With The Sun. אלבום פולק-בלוזי פשוט ומקסים ועמוס ברגשות, שתפס אותי חזק. היא קנתה אותי כבר בשיר הפתיחה שלו, If It Wasn’t Broken. מהשירים היותר אהובים עלי ב-2018. כזה שמשפט אחד ממנו כ”כ הבנתי והתחברתי אליו אישית ונשאר חקוק אצלי עמוק בפנים:
“?How would you know you had a heart if it wasn’t broken”
סאני וור הביאה לי איתו חיבוק מוזיקלי כ”כ גדול, עצוב ויפה, ששאר האלבום כבר זרם אוטומטית לורידים שלי אחריו. ויש שם שירים לא פחות טובים, אישיים וחזקים. ההתחלה הזו, עם המון כאב ויופי, מוציאה לדרך אלבום שנכנס אלי בדלת הנכונה. הוא ותריסר השירים הנוספים מלאים במינימליסטיות מהפנטת, כזו שאני ממש אוהב ומעריך. פשטות מלאה בעומק כנה ונורא יפה.
92.
Rival Sons – Great Western Valkyrie
(2014)
החבר’ה של Rival Sons הוציאו עוד שני אלבומים עד כה שהיו אצלי בסיכומים אחרי האלבום הזה, אבל Great Western Valkyrie הוא זה שסיים אצלי במיקום הכי גבוה. מקום שני בסיכום 2014. הוא היה לי הפתעה גדולה ומרעישה בשנה ההיא ולמעשה ההוצאה שהכניסה אותם לחיי. הוא פוצץ לי את המוח והראה לי איך ה-Rival Sons עושים ממש טוב את מה ש-The War On Drugs נשענים עליו, אבל הולכים איתו יותר אחורה בהשפעה (לסיקסטיז-סבנטיז) ויותר קדימה עם ה-Edge. זה אלבום סופר-אנרגטי. הגיטרות מרקדות בגרוב ששאב אותי מהשמיעה הראשונה והמשיך לחבק ולא לעזוב עד שכל איבר בגוף שלי בערך קיפץ בהנאה עם הצלילים כאן.
ג’יי ביוקנן, הסולן של ההרכב, שולט ביד רמה כאן על המקהלה החשמלית ונשמע לעיתים כמו סטיב מריוט בימיו הטובים ביותר עם Humble Pie. ההשפעות והסאונד הולכות אחורה עד לזפלין, Free, גראנד פאנק ריילרואד או The Guess Who. בזמנו כתבתי שזה האלבום הכי טוב של 1974 שפשוט איכשהו יצא ב-2014…יש בזה משהו. הוצאת בלוז-רוק מודרנית נפלאה שעדיין כדאי לשמוע בווליום של 11.
91.
Justin Townes Earle – Harlem River Blues
(2010)
כעוד אחד מיקירי הבלוג, ג’סטין טאונס ארל אחראי על לא פחות משישה אלבומים שביקרו אצלי בסיכומים בעשור החולף. הראשון מביניהם היה גם בסיכום הראשון של הרמוניה דרומית של 2010. קוראים לו Harlem River Blues, האלבום השלישי של ג’סטין, שלחלוטין השאיר אצלי את אביו סטיב ארל מאחור עם כל האלבומים שהגיעו אחריו. אני חולה על שניהם, אבל משהו בסגנון של ארל ג’וניור התחבר אלי יותר בעשור השני של המילניום.
ניו יורק מאוד מורגשת ב-Harlem River Blues, שמקומות, איזורים ותחושות ממנה נשמעים ועוברים לכל אורך האלבום היפהפה הזה. כזה שיצא עוד בשנים הראשונות של טאונס ארל בתור אמן סולו, שלבד ובכישרון רבהמשיך לדרוך אחריו במקומות אחרים ונכונים ופסע הלאה בקריירת סולו שהשכיחה שהוא “הבן של” והשאירה אותו ללא השוואות. התחנה כאן היתה אהובה במיוחד עלי.
Harlem River Blues
One More Night In Brooklyn
90.
Valerie June – The Order of Time
(2017)
ואלרי ג’ון היא הבשורה הכי יפה לדעתי מ-ממפיס בשנים האחרונות. אלבומה השני, The Order of Time, תפס אותי ממש חזק. כל האלבום אווירתי וזורם באופן חלק ונעים, עם הקול המיוחד והאחר של ואלרי, דרך שירי פולק ובלוז-שורשי, עם איזה תיבול יותר פיקנטי מהרגיל. שירים כמו Long Lonely Road ו-Astral Plane לגמרי שבו אותי בקסם שלה ב-2017, למרות שגם אלבום הבכורה מכיל לא מעט קסם. זה מהאלבומים שהיה קשה לי בזמנו לבחור מהם רצועות מייצגות, כי הוא מרגיש לי מקשה אחת. נורא נעימה ועם המון שאפתנות ורגש מדויקים.
89.
Buxton – Half A Native
(2015)
ההרכב הזה מטקסס כבר הוציא מספר אלבומים קודם לכן, אבל בשנת 2015 היה זה האלבום Half a Native שתפס אותי ממש על Buxton. הם מדלגים בין פופ-רוק נעים, פולק-אמריקנה וקצת קטעים מרחפים, כאלו שנותנים להם להיות יותר משוחררים. הגעתי לאלבום הספציפי הזה בגלל המפיק תום מונהאן, עוד שם מוכר בבלוג שעבד עם אל מעט אמנים שהיו אצלי בסיכומים. האלבום לא סיים אצלי במיקום מאוד בולט בסיכום 2015, הוא היה על סף כניסה לעשרים הגדולים בזמן אמת. אבל כשחזרתי אליו אחר כך הוא התחבר אלי אפילו יותר ובמיוחד היום, מה שנתן לו מקום בסיכום הנוכחי. אלבום חם ואינטימי וגם מלא ברוח חופש מרוממת, משלב את הכל באחלה של עטיפה מוזיקלית.
Miss Catalina 1992
Old Haunt
88.
Angel Olsen – All Mirrors
(2019)
שלושת אלבומיה האחרונים של אנג’ל אולסן היו אצלי בסיכומים, אבל היה זה All Mirrors של השנה שעברה שמיקם אותה אצלי הכי גבוה וגם קיבל אצלי מקום בסיכום עשור. הרבה בגלל המהפכה המוזיקלית שאולסן עברה בשנים האחרונות. היא כבר ממש לא אותה המוזיקאית שהיתה באלבום Burn Your Fire For No Witness מלפני שש שנים. היא התקדמה צעד אחר ושונה עם My Woman לפני ארבע שנים ולאחרונה הגיעה מבחינתי למקום הכי מורכב והכי גבוה בקריירה שלה עם הנציג All Mirrors. אני רואה בו כאלבום הכי אווירתי שלה, עם הכי הרבה משקל ועם אפלה מאוד גדולה שמקיפה אותו. כזו שמגיעה יחד עם רכות וחריפות דרך המוזיקה המאוד חדה ונוגעת ללב שנמצאת פה.
אני לא יודע איך הייתי מתחבר לאלבום הזה אם היה יוצא יותר בתחילת העשור או הקריירה שלה. נראה שהיה צריך לעבור איתה את המסע המוזיקלי הזה כדי להגיע להוצאה הזו ולמקום היותר שונה אצלה, במוזיקה ובבגרות. כזה שמכיל הרבה תוספות, נשמע אחרת ועדיין נשאר על הקרקע. כזו שאנג’ל אולסן עומדת עליה כיום עם כוח מדהים והמראות המקסימות שמקיפות אותו ומשקפות צלילים ומילים חזרה עליה ועל המאזין, עם המון עוצמה ורגשות. כפי שעשו לי, במיוחד בלילות.
Summer
Chance
87.
St. Paul & The Broken Bones – Half The City
(2014)
אלבום הבכורה של החבורה האדירה הזו הוא אחד הדברים היותר מהנים שיצאו ב-2014 אצלי. אלבום Soul מודרני ממש טוב, כזה שלפעמים קשה להאמין שיצא בשנת 2014, כי הוא נשמע גם לגמרי כאילו יצא מ-Muscle Shoals באמצע שנות השבעים. והחברים של St. Paul & The Broken Bones גם מגיעים לא רחוק משם. קצת יותר דרומה, מבירמינגהם, אלבמה. הם מובלים על-ידי פול ג’יינווי עם הקו להאדיר והמרגש שלוקח את ה-Southern Soul למחוזות חדשים. הם יושבים על ההשפעות של וילסון פיקט, ג’יימס בראון, אוטיס רדינג, אל גרין ואחרים, לוקחים את הסגנון הזה שבוצע הכי טוב כמה עשורים אחורה והופכים אותו למשהו מודרני ופשוט מעולה.
חייב להוסיף איזה סיפור אישי, כי אחד הרגעים המוזיקליים היותר יפים ומרגשים שראיתי בשנה ההיא על במה היה במופע הפתיחה שלהם לג’ייסון איזבל ב- Ryman Auditorium האגדי של נאשוויל. פול פשוט היפנט את הקהל שם. בסיום אחד השירים כשצופים היו בטירוף הוא סיפר עד כמה הוא נרגש להופיע באולם הזה, כשחלם בתור ילד ששר במקהלות להיות פה על הבמה יום אחד. הוא כמעט נחנק מדמעות כשסיפר על זה בעודו עומד על הבמה של ה-Ryman וכל הקהל קם על הרגליים והביא לו Standing Ovation. באותו הרגע הוא התחיל לבכות ממש מהתרגשות והודה לכולם, שהמשיכו לעמוד ולמחוא כפיים. אלו היו דקה או שתיים נורא מרגשות שלא רואים הרבה אצל אקט שבא רק לחמם את האירוע המרכזי. אני שמח מאוד שהם המשיכו לשחרר עוד אלבומים מוצלחים אחרי, אבל אלבום הבכורה הזה נשאר קרוב אלי יותר.
Call Me
Grass Is Greener
86.
Waxahatchee – Out In The Storm
(2017)
קייטי קראצ’פילד, המכונה Waxahatchee, ביקרה אצלי לראשונה בסיכום של 2015 עם האלבום Ivy Tripp. שנתיים אחרי היא שחררה את האלבום שבחרתי לייצג פה, כזה שנראה לי ביליתי איתו יותר זמן. תפס אצלי יותר נפח מקודמו וגדל עם ההאזנות. כי Out In The Storm מלא בכתיבה היפה של קראצ’פילד ומשלב גם קטעים חזקים יותר בסאונד. מעט מזכיר לי את השינוי שעבר גם על אנג’ל אולסן או מספר אמנים בהיסטוריית הסיכומים שלי שפתאום החלו לצאת טיפה מה-Comfort Zone שלהם. ואלו הרבה פעמים הרגעים הכי נוצצים שלהם. אחלה אלבום של קייטי שנמצא ב-Level שווה של רגש פנימי וחוזק מוזיקלי חיצוני.
85.
Neil Young – Le Noise
(2010)
מעבר לכל הוצאות הארכיון הרבות, ניל יאנג שחרר לא פחות מתשעה אלבומי אולפן חדשים בעשור הזה. Le Noise, שמגיע משמו של המפיק דניאל לנואה, היה הראשון שבהם. יאנג יכול לשחרר מלא אלבומים שאני אאזין להם ואז ישבו על המדף מלא זמן. זה כבר רגיל אצלו. אבל לפעמים יש אלבומים באמת מיוחדים שתופסים אותי לאורך זמן ואני גם תמיד נהנה לחזור אליהם. Le Noise הוא כזה, כי הוא גם תפס את יאנג לראשונה בסגנון מעניין בתוך אלבום אולפן. להקליט אלבום סולו לבד, אבל חשמלי ברובו ועם לא מעט אפקטים ואלמנטים שונים לתוך המוזיקה.
ניל תמיד בדק ונגע בהרבה ז’אנרים וניסיונות מוזיקליים. לפעמים זה עובד, לפעמים לא. תלוי גם במאזין. לדעתי האלבום הזה הוא אחד מהניסויים היותר מוצלחים שלו. במיוחד עם העזרה של המפיק דניאל לנואה. מסוג האלבומים של יאנג שהערכתי יותר ויותר ככל שהשנים עברו והעשור התקדם.
Walk With Me
Peaceful Valley Boulevard
84.
Courtney Barnett – Sometimes I Sit And Think, And Sometimes I Just Sit
(2015)
אין ספק ש-2015 היתה שנת הפריצה של קורטני ברנט. אבל וואו, לא חשבתי שזה יגיע בכ”כ הרבה כוח והצלחה מטורפים. האמת שמגיע לה וגם אלבום הבכורה המלא הראשון שיצא לה באותה שנה היה ראוי להוביל אותה לשם. בקורטני נתקלתי לראשונה ב-2013 כשיצא הסינגל של Avant Gardener, שגיבה את A Sea of Split Peas – הוצאה שמאגדת את שני ה-EP’s שיצאו לה בזמנו יחד. הוצאה מומלצת מאוד. אבל אלבום הבכורה המלא (עם השם הממש ארוך) של 2015 הזניק אותה לאן שהיתה צריכה להגיע. מאז קשה למצוא מאזינים שלא מכירים אותה, היא הוציאה עוד אלבום סופר-מוצלח + אחד משותף עם קורט וייל וגם ראיתי אותה בהופעה נהדרת. אבל נקודת המפנה היתה פה, עם המוזיקה היפה והבועטת שבולטת לכל אורך האלבום.
83.
Sharon Jones & The-Dap Kings – Give The People What They Want
(2014)
שרון ג’ונס היתה אחד הסיפורים הכי יפים ועצובים במילניום הנוכחי ובמיוחד העשור האחרון. בתחילת שנות האלפיים היא סוף סוף זכתה להצלחה יצירתית ומסחרית והחלה לשחרר אלבומים בגיל יחסית מאוחר. עד שבשנת 2013 היא אובחנה בסרטן, מה שגרם לדחייה של האלבום שנמצא כאן בסיכום, Give The People What They Want, שבסופו של דבר שוחרר ב-2014 וייצג כל-כך טוב את הכוח המשחרר והסול\R&B הנפלא שלה עם להקת הגיבוי של ה-Dap-Kings. שנה לאחר מכן גם שוחרר סרט דוקומנטרי נהדר עליה, !Miss Sharon Jones, שבין השאר עוקב אחרי הקלטות האלבום וההתמודדות שלה עם המחלה. סרט שבזמן יציאתו שרון גילתה שהסרטן לא עזב. שנה לאחר מכן, בנובמבר 2016, היא נפטרה בגיל 60.
אמנם יצא גם אלבום פוסט-מוות לאחר מותה (פלוס אלבום Holidays בעודה בחיים), אבל “Give The People” הוא מבחינתי הפרידה החגיגית הגדולה האחרונה שלה מהחיים, וכמה טוב שהיא לפחות היתה כאן כדי לראות גם את הפרות שלו נקטפים בהצלחה. אלבום מעולה בלי קשר שאחרי מותה קיבל אצלי עוד איזה תוספת קצת צובטת, אבל כזו שלגמרי מראה עד כמה צריכים ליהנות מהחיים האלה בעודנו כאן.
People Don’t Get What They Deserve
We Get Along
82.
Lee Bains III & The Glory Fires – Youth Detention
(2017)
בסיכום של 2014 כתבתי על האלבום השני של לי ביינס (השלישי) וה-Glory Fires שלו. מי שהיה חבר ב-Dexateens ועזב בשביל להיות בפרונט של הלהקה הנוכחית. ב-2017 הוא חזר שוב בענק. זה קרה עם Youth Detention שמלא בכמעט שעה של מוזיקה, שהיתה כנראה הכי פאנק-רוק אצלי באותה שנה. אלבום שסיים אצלי דאז במקום החמישי ובועט בהכל ועושה זאת עם המון כוח, רעש וגיטרות.
בעבר הגדרתי את ביינס וה-Glory Fires כהכלאה של לינרד סקינרד פוגשים את הראמונס. באלבום הזה הם יותר הראמונס, אבל גם עצמם. עם שורה של שירים מקוריים, שמתחברים יחד לאחד האלבומים הכי אחידים של 2017 אצלי. עם שירים שמתחברים אחד לשני ומאלו שהכי אהבתי לשמוע אותם בפול-ווליום ובהרבה האזנות העיפו לי את השכל. עם האוזניות עדיין עליו.
81.
Drive-By Truckers – English Oceans
(2014)
זה האלבום השלישי שהטראקרס הוציאו בעשור הזה, אבל אחד שסימל שינוי מסוים וגם מתעלה אצלי בהחלט על השניים שקדמו לו. השינויים כללו את העזיבה של הבאסיסטית שונה טאקר ואיתה ג’וני נף, הגיטריסט ונגן הסטיל המחונן. מאט פאטון מה- Dexateens (שציינתי קודם עם לי ביינס) הצטרף על הבאס והקלידן ג’יי גונזלס לקח על עצמו תפקיד נוסף עם הגיטרה השלישית המוכרת של ההרכב, וזגזוג בינה לבין הקלידים. לראשונה מאז Southern Rock Opera של 2001 הם נשענו שוב על שני כותבים\מבצעים עיקריים בלבד, שהם הלב של ההרכב שפועם מתחילת הדרך – פטרסון הוד ומייק קולי.
מה שהשינויים האלה יצרו זה את האלבום הטוב ביותר של הטראקרס לדעתי מאז The Dirty South של 2005. חלוקת השירים ב-English Oceans היא ממש שווה בשווה בין קולי להוד (בדרך כלל פטרסון הוד הוא הכותב המוביל עם מספר השירים הרב ביותר בכל אלבום). יש בו 13 שירים. שישה של קולי, שישה של הוד, ועוד אחד שהוא של הוד, אך קולי נבחר לשיר אותו…חלוקה שוויונית לגמרי. אחד אחרי השני הם שולפים את הארסנל של DBT במלוא המרץ. עם הליריקה השנונה, הסיפורים, המשפטים הקלאסים האלה בתוך השירים שכבר בשמיעה ראשונה העלו בי חיוך ואוויר צלול של משהו חדש, אך כ”כ מוכר.
הלינק ל-Rival Sons – Electric Man שבור, כנראה בגלל שביוטיוב זמין הסרטון הרשמי שלהם.
תוקן! 🙂 תודה!