סיכום שנה, הקדמה:
עשר שנים של סיכומים. פאק. זו לגמרי תחנה מרגשת בבלוג שלי. בשנת 2010 העליתי את הסיכום השנתי הראשון שלי פה ועכשיו אני משלים עם הנוכחי עשור שלם של שיאים שנתיים, עם הפוסטים המושקעים והאישיים הללו שנועלים כל שנה של הבלוג. תהיה לזה השפעה מסוימת בסיכום שמוצג לפניכן\ם, כי קשה להסתכל על השנה הזו מבלי להתבונן גם על העשור שננעל עוד רגע יחד איתה.
יהיו כמה רפרנסים או קריצות לסיכומי עבר, נפגוש מספר חברים מוזיקליים ותיקים שהיו פה בסיכום הראשון וגם בתחנות אחרות לאורך העשור של הרמוניה דרומית, וכמובן יהיו פה גם שמות חדשים, לא מעט קולות נשיים שמובילים אלבומים ודגש מרכזי על האמנים והאלבומים שעשו לי את השנה הזו. כל זה כרגיל עם טקסטים מפורטים, לינקים לשירים ונציגים אהובים, החיבורים האישיים ובסוף גם פלייליסט בספוטיפיי שמאגד את כל השמות יחד עם מוזיקה בלבד.
לפני שניגשים להכל, מזכיר את המנה הראשונה שהעליתי בשבוע שעבר עם פוסט ההוצאות המיוחדות של השנה שלי, שכולל אלבומי הופעה, EP’s, ,אלבומי ארכיון, הוצאות מחודשות\מורחבות, Box Sets וכדומה. כמו כן מוזמנים ומוזמנות לבקר ולתת לייק לדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית, בו אני כותב כל השנה וכמעט כל יום על מלא מוזיקה ועדכונים חדשים. ואפשר גם לקפוץ לעמוד התכניות שלי ברדיו הקצה שם אני משדר בקביעות את תכנית הרדיו של הרמוניה דרומית מדי יום ראשון בשעה 11:00 (בנוסף לספיישלים ועניינים אחרים).
אני רוצה לנצל את הבמה הזו כדי להגיד גם תודה. לכל הקוראים, העוקבים, המשתפים, המגיבים והמאזינים של הרמוניה דרומית. בין אם הייתן\ם פה איתי לאורך כל עשר השנים האחרונות, או רק עשרה חודשים, או אפילו אם גיליתם אותי לפני עשר דקות. תודה רבה רבה שאתם ואתן פה, בפורמטים השונים ועדיין נהנים או צמאים למה שיש לי לכתוב או להשמיע. כל פידבק, תגובה, שיתוף או איזו הודעה פרטית גרמו לי להרבה חיוכים וכיף לאורך עשר השנים הללו.
היה לי עשור מטורף לחלוטין. עם פרידות, אבידות, שברוני לב, מוות קרוב, אתגרים, חיפושים ותקופות לא קלות. עם זאת זה היה גם עשור של הרפתקאות מלהיבות, הגשמת חלומות, טיולים, אין-ספור הופעות אדירות, רגעי אושר טהורים, שינויים, למידה והרבה אנשים מדהימים שליוו אותי או נכנסו לחיי. מוזיקה תמיד היתה שם בשבילי, בכל הרגעים והתקופות, וכמו כל שנה הנציגים הנבחרים שלה בפוסט הזה מגיעים מאותם חיבורים אישיים שהשפיעו עלי. כשסיימתי לכתוב את 1300 המילים רק על אלבום השנה שלי, שתגיעו אליהן ואליו פה למטה בסוף, העיניים שלי דמעו. זה הרגיש כמו איזה שחרור מטורף.
מקווה שתקראו אותן וגם את כל מה שמגיע לפניהן שמייצג את מה שמוזיקה עשתה לי השנה. רגע לפני, נראה לי מן הראוי שניזכר שניה בכל סיכומי העבר של הבלוג בעשור הזה, אם תרצו אחר כך לקפוץ לשם שוב או להמשיך לנבור:
אלבומי השנה 2018
אלבומי השנה 2017
אלבומי השנה 2016
אלבומי השנה 2015
אלבומי השנה 2014
אלבומי השנה 2013
אלבומי השנה 2012
אלבומי השנה 2011
אלבומי השנה 2010
ועכשיו אפשר לצאת לדרך. מקווה שתיהנו לקרוא, כי אני לגמרי נהניתי לכתוב.
50. Ryan Bingham – American Love Song
את הסיכום הראשון בבלוג בתחילת העשור נעלתי עם ראיין בינגהם ו-Junky Star שלו, שהיה אלבום השנה שלי דאז. הרגיש ראוי לפתוח איתו את הסיכום האחרון של הבלוג בסופו של אותו עשור. אלבום רביעי של בינגהם בסיכומים שלי (האחרון ב-2015) ואמנם לדעתי התקופה הכי טובה שלו בקריירה כבר מאחוריו והיתה בשלושת האלבומים הראשונים, אבל הוא עדיין מוציא דברים טובים. American Love Song הוא האחרון בהם. שוחרר ממש בתחילת 2019 ובמלחמה לא קלה השנה בכניסה לטופ 50 שלי, הוא שרד כל הדרך והצליח להיות פה. אולי בגלל שזו אסופת השירים הכי טובה שלו מאז אותו אלבום שנה שהיה כאן ב-2010. אלבום Solid, עם כל האמריקנה, קאנטרי-בלוז-רוק וההגשה השורשית\מלוכלכת ומרגשת לפרקים שבינגהם תמיד ידע להביא.
Wolves
Got Damn Blues
49. Rozi Plain – What A Boost
לפני שנתיים היה לי איזה קראש מוזיקלי חדש על רוזי פליין, כשצפיתי בה לייב כחלק מההרכב וההופעה של This Is The Kit. בדקתי אז את קריירת הסולו שלה ולא ממש התחברתי. השנה היא שחררה אלבום סולו טרי שניסיתי גם אותו ומשהו נדלק. לא בהאזנה ראשונה, אלא כמו לא מעט אלבומים השנה זה קרה כשהבאתי לו סיבוב עם אוזניות בחוץ בעיר בחו”ל. רוזי עושה מוזיקה אלקטרו-אקוסטית, אינדי-פולק רגיל אבל עם טוויסט קטן. היתה לנו גם פגישה השנה אחרי הופעה שלה, כזו שהרימה אצלי עוד יותר את האלבום. החיוך על הבמה עבר לחיוך אצל המאזין בתוך הרצועות. לפחות זה קרה אצלי וההוצאה הזו, במיוחד בגלל האווירה האחידה שלה, המשיכה לעשות לי נעים עד עכשיו.
Swing Shut
Trouble
48. Bill Callahan – Shepherd In A Sheepskin Vest
הנה אלבום שמאוד התנדנד אצלי השנה. בפעם האחרונה שביל קלהאן ביקר פה זה היה עם Dream River המופלא של 2013. שש שנים חלפו והיתה לי הרבה ציפיה לאלבום החדש. אלבום שאורכו קצת יותר משעה וכולל לא פחות מ-20 שירים. עם ההאזנות החוזרות גיליתי ש-Shepherd In A Sheepskin Vest שונה מאוד מקודמו. אמנם הכתיבה של קלהאן עדיין בסגנון די דומה, אבל החיבור הפעם הגיע דרך אווירה והרגשה. בזמנים מסוימים השירים פה חלפו לידי, או לפחות חלקם. אך כשפתאום האזנתי להם בשעת לילה מאוחרת לבד ובהרגשה מסוימת, הם והמילים שלהם חדרו יפה-יפה דרך האוזניים וצללו עמוק בפנים. זה לא אלבום של כיף ושתמיד נשמע אותו הדבר. בשבילי זה אלבום שצריך אותו בשעה מסוימת, בזמן ספציפי ובהרגשה הנכונה. כרגע בסיום השנה הזו ההרגשה היא שהוא פה איתי.
What Comes After Certainty
Confederate Jasmin
47. Hayes Carll – What It Is
הייז קארל הוא Dude מגניב שאני נורא אוהב. כתבתי עליו לראשונה פה בסיכום של 2011. חזר השנה עם What It Is, אלבום מלא בשירים שכיף לשמוע עם אלכוהול ביד או איזו אבן על הלב. תלוי מתי והיכן אתה נמצא. ראיתי אותו לראשונה השנה בלייב ב-Bowery Ballroom של ניו-יורק, בערב שזכור בגלל כמה דברים; הופעת הפתיחה של בן דיקי, המוזיקאי-שחקן שגילם את בלייז פולי בסרט Blaze של אית’ן הוק, המבט הצידה באמצע ההופעה בו ראיתי לידי את דיוויד פריק, העורך הבכיר של ה”רולינג סטון”, מחייך חיוך גדול ונהנה נורא מהמוזיקה של קארל. והכניסה לאינסטגרם בבוקר למחרת כשראיתי שאית’ן הוק היה בהופעה גם כן (חבר קרוב של בן דיקי כאמור) ופספסתי הזדמנות לפגוש את אחד האלילים שלי.
בין כל הסיפורים הקטנים הללו היתה המוזיקה של הייז קארל והלהקה הנהדרת שמגבה אותו על הבמה. אותה המוזיקה שאני נהנה ממנה גם בגרסת האולפן ופרוסה על כל צדדיה ב-What It Is. אלבום שכמו קארל עצמו, מכיל שובבות, רגש, אווירת הילביליז וגם רוקנ’רול מרומם.
Things You Don’t Wanna Know
Wild Pointy Finger
46. ‘The Black Keys – ‘Let’s Rock
ממש לא חשבתי שהבלאק קיז עוד יחזרו לסיכומים שלי. עבר הרבה זמן מאז שביקרו פה (2011 עם El Camino), את האלבום הקודם שלהם לפני חמש שנים לא כזה אהבתי והרגשתי שדי איבדתי אותם ואין סיכוי שיחזרו להיות הלהקה שאהבתי בעשור הקודם. האלבום Let’s Rock שיצא השנה לא החזיר אותם להיות הלהקה של אז, אבל הוא כן שם אותם שוב כיום בשלב המספק של הסולם המוזיקלי שלהם. אחרי הרבה שנים חזרתי ליהנות מהצמד הזה, שהפיק הפעם לבד את האלבום ואיכשהו מצא שוב את ההנאה של הבלוז-גאראג’-רוק שהם ידעו לעשות פעם כ”כ טוב.
כיף של אלבום, עם שירים קטנים שעושים את העבודה וכזה שלחלוטין החזיר לי איזו אהבה ישנה שכבר חשבתי שלא אהנה ממנה יותר. הם כבר לא יחזרו להיות הלהקה הקטנה והמגניבה של העשור הקודם, אבל ממש על סף סיום העשור הנוכחי, זה שבתחילתו החיבור שלי אליהם החל לדעוך, הם נתנו לי משהו חיובי נוסף ליהנות ממנו שלא חשבתי שיתפוס אותי שוב.
Go
Tell Me Lies
45. Devendra Banhart – Ma
מכירים\ות את ההרגשה הזו כשמוזיקאי חוזר הביתה מבחינה מוזיקלית? כנראה הוא לא ממש חש ככה, אבל המאזין כן. אז זה קרה לי עם דבנדרה בנהרט השנה. אהבתי גם את שני האלבומים הקודמים שלו בעשור הזה, אבל עם Ma פתאום הרגשתי בנוסף כאילו הוא חזר לעשור הקודם. אני אוהב כשאמנים מתפתחים מוזיקלית (ויש איזה דגש על הדבר בסיכום הנוכחי) ודבנדרה לגמרי עשה זאת אחרי ההצלחה הראשונית שלו. אולי הוא איבד כמה מאזינים בדרך, אבל עשה מה שהוא רוצה ואני מעריך את זה.
השנה הרגשתי שהוא חזר יותר לפולק המוקדם ולהרגשה שהיתה לי עם אלבומים הישנים שלו. הדבר היפה הוא, שהאלבום לא ממש דומה להם, למרות אותה הרגשה. איכשהו הוא הצליח לעשות לי את זה עם השירים הטריים. במיוחד עם כמה ספציפיים, ביניהם Memorial, מהשירים השנה שהצליחו להוריד לי דמעות וריגשו אותי דרך הסיפור האישי של דבנדרה שכמו הרבה שירים אחרים, עבר בתחושה גם לעניינים אישיים שלי. אני שמח שהוא עדיין כאן.
Memorial
?Is This Nice
44. The Highwomen – The Highwomen 
בשנים האחרונות היו אצלי בסיכומים מספר סופר-גרופס נשיים, כמו האלבום של Case/Lang/Veirs או השלישיה של I’m With Her ואפשר לציין גם את הטריו של Boygenius שביקרו בפוסט ההוצאות המיוחדות שנה שעברה. השנה הגיע עוד אחד שציפיתי לו. הרעיון מאחורי The Highwomen היה של אמנדה שיירס, שם מוכר פה בבלוג. היא רצתה להביא איזו קונטרה נשית להשמעות הגבריות הרבות בתחנות קאנטרי בארה”ב. היא פנתה לברנדי קרלייל שמיד הצטרפה ושתיהן חברו גם למיירן מוריס ונטלי המבי והקימו את ההרכב. אלבום הבכורה שלהן הופק ע”י דייב קוב, עוד כוכב אצלי בסיכומי העשור האחרון, שאחראי על שורה ארוכה של אלבומים מוצלחים שכתבתי עליהם.
הסיפור של The Highwomen הוא גם טייק על The Highwaymen, הסופר-גרופ הגברי שפעל בזמנו עם ג’וני קאש, ווילי נלסון, קריס קריסטופרסון ו-ויילון ג’נינגס. השמות הנשיים של 2019 אולי פחות מוכרים, אבל אני כ”כ שמח שהן עשו זאת ושחררו את האלבום הזה. אלבום שכולל לא מעט הרמוניות יפות, שילוב קולות ממכר וקאנטרי באמת טוב, יחד עם רעיון שהפך למציאות ומוצא את הקהל שלו בעזרת אותם ארבעה קולות שחברו יחד.
Crowded Table
Old Soul
43. Robert Ellis – Texas Piano Man
אחת מהפתעות השנה שלי היתה האלבום החדש של רוברט אליס. מוזיקאי קאנטרי-פולק שתמיד היה נשמע לי על צד יותר פופי של הז’אנרים שלא ממש מחובר אלי. אבל הוא זרק השנה כדור מוזיקלי מסובב בצורת Texas Piano Man, אלבום שכולו על טהרת הפסנתר ומציג כתיבה של אליס שלגמרי עשתה לי את זה. כזו נורא שובבית, עם הומור שחור, אבל כזה שלא חסר לו גם רגש. האלבום הכניס לי לא מעט לראש את אלטון ג’ון המוקדם ולפרקים את ליאון ראסל כהשפעות ישירות. מצאתי בו משהו גם שטותניק וגם מתוחכם וזה לגמרי עבד. מסוג האלבומים שהגעתי אליהם בלי שום ציפיה, לא עיכלתי בדיוק מה לעזאזל קורה פה אחרי האזנה ראשונה, אבל כזו שמשכה אותי להמשיך ובהאזנות מאוחרות יותר הקלידים, הקול והמילים של אליס כבר זרמו אצלי יפה-יפה.
Nobody Smokes Anymore
Fucking Crazy
42. Liz Brasher – Painted Image
במשך כל סיכומי העשור הזה תמיד אהבתי לכתוב על אלבומי בכורה ולהציג אמנים בתחילת דרכם. ליז בריישר מאוד תפסה את אוזניי בצד הזה השנה, עם Painted Image שלה. אלבום בכורה מעולה שכולו צבעים של סול-גוספל, R&B ופופ-רוק. היא משלבת הכל יחד בהרמוניה מוזיקלית מאוד נעימה, אנרגטית וחמה. מסוג האלבומים שיכלו לדעתי להיות מאוד מצליחים במיינסטרים ובאותו הזמן להישאר על הקרקע השורשית שלהם ולהיכנס היטב גם למאזינים יותר מעמיקים. איכשהו אני מרגיש איתו את שני הצדדים. יש מצב שהיא עוד תגיע ללב של הקהל הרחב והמיינסטרימי בעתיד, אבל יש לי הרגשה שגם אם זה יקרה, היא לא תאבד בדרך את הסגנון והטיב במוזיקה שלה, אלא תרוויח זאת ביושר. עוד נראה. בינתיים היא התחילה את הקריירה במקום חיובי מאוד.
Blood of the Lamb
Love Feasts
41. Pernice Brothers – Spread The Feeling
ג’ו פרניס הוא מוזיקאי מאוד מוכשר שמזגזג לא מעט בין הרכבים שונים. הבית שלו אבל נמצא עם ה-Pernice Brothers, איתם הוא חזר השנה באלבום חדש אחרי תשע שנים. כמעט כל העשור. זה קרה אחרי לא מעט עניינים אחרים בעשור הזה, שכללו שיתוף פעולה עם חברי Teenage Fanclub וה-Sadies. ב-2013 הוא גם היה אחראי על הקאמבק המדהים והנפלא של ה-Scud Mountain Boys עם האלבום Do You Love The Sun שהיה אצלי בסיכום דאז ושבר בצורת של 17 שנה עם ההרכב השני הזה שלו.
אז מקאמבק אחד לאחר, אחרי שפתח איתם את העשור הוא גם מסיים אותו עם אלבום של ה-Pernice Brothers. כזה שמחזיר הרבה הנאה, אינדי פופ-רוק מעלה חיוך ששואב מוזיקלית מהמקומות מהם מגיעים Teenage Fanclub או הג’ייהוקס וקצת ביג סטאר ו-Wilco של שנות התשעים. פרניס לגמרי מסיים את העשור הזה עם עוד קאמבק מוצלח של הרכב שלחלוטין היה מוצדק וצריך להתגעגע אליו.
Mint Condition
Always In All Ways
40.
Our Native Daughters – Songs of Our Native Daughters
Rhiannon Giddens – There Is No Other
מישהי שמאוד אהבתי לעקוב אחרי הקריירה שלה לאורך העשור הנוכחי, היא ריהנון גידנס. השנה היא לגמרי כיכבה, עם אלבום סולו שלישי ועוד אלבום כחלק מהרכב כל-נשי נוסף שכיף לי לכתוב עליו. Our Native Daughters כולל את גידנס, יחד עם אמית’יס קיה, ליילה מק’אלה ואליסון ראסל. יחד הן שחררו אלבום די מיוחד שמתעסק כולו בהיסטוריה של העם השחור, הזהות שלו וספציפית זו של נשים אפרו-אמריקניות. עם גזענות, עבדות, מגדר ועוד. גידנס התעסקה בנושאים הללו לא מעט באלבום הסולו הקודם שלה Freedom Highway שהיה פה לפני שנתיים. הפעם היא לקחה את זה עוד צעד קדימה עם Songs of Our Native Daughters.
האלבום כולל שירים יחד עם הקראה של Poems ויש בו לא מעט כוח דרך המוזיקה והאמנות. אותו כוח נמצא גם ב-There Is No Other, אלבום הסולו השלישי של גידנס שהיא שחררה השנה בנוסף, לצד המוזיקאי האיטלקי פרנצ’סקו טוריסי. בכל שלושת אלבומיה בקריירת הסולו עד כה יש משהו מושך וחדש. אם אלו השירים הישנים שהיא נתנה להם חיים חדשים באלבום הראשון, החשיבות ההיסטורית וההצגה והכתיבה המקורית והמבריקה שלהם מבחינתי באלבום השני ועכשיו שיתוף פעולה שלוקח אלמנטים משניהם ומוסיף עליהם משהו חדש. מוזיקלית וגם מהצד של הקונספט.
ריהנון גידנס התפתחה לאחד הקולות החשובים לדעתי של זמננו וזה בלט נורא השנה עם שתי ההוצאות הללו שממשיכות קריירה נהדרת שפרצה עם אגרופים ועם יופי במהלך העשור החולף.
Our Native Daughters – Black Myself
Our Native Daughters – Quasheba, Quasheba
Rhiannon Giddens (with Francesco Turrisi ) – Wayfaring Stranger
Rhiannon Giddens (with Francesco Turrisi) – Brown Baby
39. White Denim – Side Effects
זה היה עשור סופר-מוצלח של White Denim. בשני האלבומים הקודמים שלהם הם פזלו קצת לתוספות Soul-Rock, אבל השנה הם לחלוטין חזרו בגדול לאיזור הרוק הפסיכדלי שלהם. זה שאני מאוד אוהב. יש פה חגיגה גדולה של חצי שעה בלבד, טריפית ואינטנסיבית, עם הבסיס הכי פסיכדלי, אקספרימנטלי-אינסטרומנטלי וכיפי של White Denim. אלבום שהוא מקשה אחת מהירה שנותנת איזו סתירה מוזיקלית חיובית לפנים של המאזין. כזו שמצלצלת באוזניים ובא לך שהצליל הזה לא ייפסק. אחלה אלבום מחשמל שכדאי לחזור איתו להרכב הזה או אפילו להכיר דרכו וללכת אחורה.
NY Money
Reversed Mirror
38. Lillie Mae – Other Girls
לפני שנתיים כתבתי כאן על אלבום הבכורה של לילי מיי, שהיתה חלק מלהקת הגיבוי של ג’ק ווייט, שגם היה המפיק שלה. עכשיו היא חוזרת עם אלבום שני שלגמרי אהבתי את ההתקדמות המוזיקלית שלו. הפעם היא חברה למפיק דייב קוב, שכן, גם השנה יככב פה בסיכום עם מספר אלבומים בהפקתו. יחד איתו היא מציגה שירים יותר מופקים וכתובים היטב והביאה לי את ההרגשה שהיא לא רק עוד כישרון של קאנטרי-אמריקנה, אלא פורצת מעבר לזה ועומדת כמוזיקאית שיודעת להתפתח ולהסתכל על ההשפעות עליה יחד עם המקוריות שבה. לפרקים האלבום הזה הזכיר לי שתי השפעות מובהקות; אמילו האריס ופטי גריפין הצעירות. וזו מחמאה מאוד גדולה לקול המצוין של לילי שבטח עוד נמשיך לשמוע ממנו בעשור הבא.
Terlingua Girl
A Golden Year
37. Son Volt – Union
אלבום שלישי להרכב של ג’יי פרר בעשור הזה, כאשר השניים הקודמים שהיו פה טיפה פנו למחוזות של קאנטרי-בלו גראס או בלוז. באלבום הטרי Union החבר’ה של Son Volt יותר חוזרים למקורות. עם כתיבה היסטורית, פוליטית, יותר מלהיבה לדעתי מוזיקלית ובתוך איזו מקשה שמעוררת קצת מתחילת הדרך שלהם. ההרכב שנולד מהפירוק של Uncle Tupelo ושיתוף הפעולה של פרר עם ג’ף טווידי. קשה לי להגיד שהלהקה של ג’יי פרר הוציאה אלבום ממש גדול בעשור שעוד שניה ננעל, אבל כשחושבים על זה, הם אף פעם לא חתרו לשם, אלא חיפשו קצת צדדים חדשים לפזול אליהם כל פעם ועשו מה שבראש שלהם באותו הרגע. בדיוק כמו ב-Union, שכן אפשר להגיד שהכי מתקרב אצלי כנראה בעשור הזה לתקופה הגדולה המוקדמת של ההרכב.
The 99
Devil May Care
36. Better Oblivion Community Center – Better Oblivion Community Center
אחרי אלבום הבכורה הנפלא שלה ב-2017, פיבי ברידג’רס חברה לטריו של Boygenius בשנה שעברה עם לוסי דייקיס וג’וליאן בייקר (ב-EP שביקר אצלי בפוסט ההוצאות המיוחדות של השנה) וב-2019 היא המשיכה עם שיתופי הפעולה. הפעם באלבום שלם ויחד עם קול גברי, זה של קונור אוברסט. הם קראו לעצמם Better Oblivion Community Center ושחררו אלבום שדי מתרחק מהיופי הקודר באלבום ההוא של ברידג’רס ומתמקד הרבה בפופ-רוק יותר קליט שהמילה החמודה “אינדי” מתיישבת עליו בול. ובאמת יש פה כמות גדולה של שירים קליטים, מלודיות וזרימה מוזיקלית שקל להתחבר אליהן והרמוניות יפות של פיבי את קונור. מהדברים שנשמעים מצוין בכל תחנת רדיו בערך.
עוד לא ידוע מתי יגיע אלבום הסולו השני של גברת ברידג’רס, הוצאה שאני מחכה לה יותר משיתופי הפעולה האחרונים, אבל בינתיים היא משאירה את המאזינים עם אחלה פילרים באמצע בפרויקטים השונים הללו יחד עם אחרים. כמו כן כיף לראות שהיא עובדת ומראה צדדים שונים שלה כ”כ מוקדם בקריירה.
Dylan Thomas
Didn’t Know What I Was In For
35. Will Johnson – Wire Mountain
וויל ג’ונסון ללא ספק היה אחד מיקירי הבלוג בעשור החולף. כתבתי כאן על כל שלושת אלבומי הסולו הקודמים שלו + שני האלבומים האחרונים של מי שהיתה הלהקה המרכזית שלו, Centro-Matic, פלוס עוד כמה פרויקטים שהשתתף בהם. הוא מסיים את העשור הזה עם הוצאת סולו נוספת, שלישית מאז 2015. אמנם Wire Mountain אלבום פחות טוב לדעתי משני קודמיו, אך הוא עדיין ברמה מספיק גבוהה ויפה כדי להיכנס לרשימה הנוכחית. מצאתי בו משהו יותר נוגע ללב, עם מלנכוליות שמתחברת לצלילים מלוכלכים שנשברים עם רגש גדול. ג’ונסון תמיד עשה לי את זה ככה, במיוחד באלבומי הסולו, וההוצאה הזו מסיימת עשור אדיר של יצירה שלו. כזה עם להקה מצוינת שהגיעה לסוף דרכה וקריירת סולו שדרכה על אותה הדרך וסללה בתוכה שבילים חדשים ומרהיבים.
Cornelius
Need Of Trust and Thunder
34. Yola – Walk Through Fire
יולה הוא שם הבמה החדש של יולנדה קוורטי. עוקבים ותיקים של הבלוג אולי יזכרו אותו כשכתבתי בזמנו עליה ועל ההרכב שלה Phantom Limb, שגם היה פה בסיכום של 2012 עם האלבום The Pines. אז השנה היא חזרה בגדול, בתור אמנית סולו ועם אלבום מלא ראשון שלה בקריירה ותחת השם החדש. את Walk Through Fire היא הקליטה יחד עם דן אורבך שאחראי על ההפקה והיא הצליחה איתו לשחרר אלבום קאנטרי-סול יפהפה לדעתי. כזה שמרגיש לפעמים כאילו יכל להיות מוקלט גם בתחילת שנות השבעים ב-Muscle Shoals. בזמנו כתבתי על הקול המופלא שלה ואלבום הבכורה הטרי הוא לחלוטין אחד שמותאם בול למיטב וליופי שהוא מכיל. יולנדה הספיקה להיעלם לי מהראדר המוזיקלי בשבע השנים האחרונות והחזרה שלה ככה, שהיא גם סוג-של התחלה חדשה, היתה הפתעה שעשתה לי הרבה טוב על הלב.
Faraway Look
Walk Through Fire
33. Steve Earle – GUY
לפני עשר שנים סטיב ארל שחרר את האלבום TOWNES, שהיה אלבום מאוד אישי שכולו מחווה ענקית למוזיקה של האליל שלו, טאונס ואן זאנט. מי שהיה שם לצידו בתחילת הדרך והפריצה בשנות השמונים וממנו ארל שאב המון לתוך המוזיקה, הכוח והכתיבה של עצמו. עשור לאחר מכן סטיב ארל חזר לאותה הבאר, הפעם עם מחווה דומה לאליל אחר וכ”כ ראוי – גיא קלארק. היו הרבה אבידות מוזיקליות עצובות בעשור הזה ואין ספק שגיא קלארק היה בשבילי אחת הבולטות. ארל נותן חיים חדשים כאן לשירים של קלארק, שנשמעים לא פחות טוב מהמקור ועם ביצועים שנשמעים כאילו שייכים לסטיב ארל. השירים האלה תפורים עליו ולרגע אפשר לחשוב שהם באמת שלו.
יש משהו מאוד יפה בלשמוע אמן אהוב נותן כבוד לאמן אהוב אחר, במיוחד כשהשני כבר לא איתנו. עם שירים יקרים ועל-זמניים שהופכים למשהו חדש-ישן. כמו למצוא גיטרה ישנה שנשחקה כמעט לחלוטין, לנקות אותה ולהחליף לה מיתרים. נשמע מאוד מוכר ואיכשהו נשמע גם אחרת ומכיל המון היסטוריה מאחוריו. זה אלבום מחווה יפה שמכיל גם דרישת שלום מאמן שלא איתנו וגם פרידה מרגשת ממנו. ואין בן-אדם מתאים יותר לעבודה הזו מאשר סטיב ארל.
L.A. Freeway
That Old Time Feeling
32. Trigger Hippy – Full Circle And Then Some
לפני חמש שנים כתבתי בסיכום שנה על אלבום הבכורה של Trigger Hippy. ההרכב של סטיב גורמן, המתופף לשעבר של הבלאק קרואוז (שהוציא השנה ספר מטורף על הלהקה), שחבר לבאסיסט ניק גוברין, יחד עם ג’קי גרין וג’ואן אוסבורן. השנה ההרכב עשה קאמבק עם כמה שינויים. את גרין ואוסבורן החליפו הגיטריסט אד יורדי מ-The Band of Heathens והסולנית אמבר וודהאוס. בליין-אפ המחודש הם שחררו את Full Circle And Then Some השנה. אלבום שגם ממשיך את דרכו של הקודם וגם מוסיף לו כמה אלמנטים נוספים. יש כאן בלוז-רוק מלא בחופש ו-Groove מתובלים בהרבה מוזיקה שמחה וסול.
לא יודע אם הם ימשיכו, יתפרקו או בעוד כמה שנים יורכבו שוב מחדש, אבל כרגע החבר’ה תחת השם של Trigger Hippy הביאו עוד דרישת שלום מוזיקלית חמה וטובה. ממש לא אכפת לי לקבל משהו כזה פעם בחמש שנים.
Born to Be Blue
Goddamn Hurricane
31. Norah Jones – Begin Again
רק לי נראה שנורה ג’ונס שחררה השנה אחלה של אלבום על האש הכי קטנה שלה בקריירה? אותה קריירה שהיתה הצלחה מסחררת על ההתחלה, עם פרסים, פרסום מטורף וחיבוק ענקי מהתעשייה. אבל נראה שבעשור הנוכחי היא קצת התרחקה משם, לוקחת את הזמן בין אלבומים ומוציאה ממקום הרבה יותר שקט את מה שבא לה החוצה. ואני מאוד אוהב את זה. Begin Again הוא אלבום שמאגד מספר סינגלים שהקליטה בשנתיים האחרונות. הוא מאוד קצר, שבעה שירים ששניים מהם היא כתבה יחד עם ג’ף טווידי. כולם יחד נשמעים כנים, אמיתיים, רומנטיים ואינטימיים כמו נורה ג’ונס במיטבה. או לפחות איך שאני אוהב אותה. לא החלטתי עדיין אם זה האלבום הכי אהוב עלי שהיא שחררה בעשור הזה, אבל הרבה לילות השנה לגמרי לחשו לי זאת.
Wintertime
Begin Again
30. The Dream Syndicate – These Times
לפני שנתיים ה-Dream Syndicate עשו אולי את קאמבק העשור מבחינתי כששחררו אלבום ראשון אחרי כמעט 30 שנה של הפסקה. זה היה אלבום רוק-נאו-פסיכדלי מעולה שהשנה קיבל פולו-אפ בדמות These Times. אלבום קאמבק נוסף שלא הוריד את היד לשניה מההילוך החמישי אליו הם הגיעו לפני שנתיים. גם ראיתי אותם השנה בהופעה שחשמלה אותי לחלוטין. כזו שהוסיפה עוד הערכה ענקית לחזרה שלהם. עם These Times הם ממשיכים להמציא את עצמם מחדש, נותנים בראש להרבה הרכבים צעירים שאולי גם הושפעו מהם בשנות השמונים ומסיימים את מה שאעז להגיד מהתקופות הטובות בקריירה שלהם, שכולם חשבו שהסתיימה מזמן. והם עושים זאת בגיל יחסית מאוחר, עם אנרגיות מפתיעות ושני אלבומי קאמבק שאני נורא נהנה מהם.
Put Some Miles On
Still Here Now
29. Patty Griffin – Patty Griffin
הפעם האחרונה שפטי גריפין ביקרה כאן היתה בסיכום של 2013 עם American Kid. בשנים האחרונות קצת איבדתי קשר עם המוזיקה שלה, מה שחזר בענק בשנה האחרונה. כי גריפין שחררה אלבום פשוט יפהפה, אחד הטובים שלה בקריירה. זה אלבום self titled ואני חושב שזה משקף את האווירה והסגנון שהוא מכיל; משהו פשוט, בלי צורך בהפקה גדולה והוא באמת מפיק את המיטב מאותה פשטות מוזיקלית. זה אלבום שמראה היטב את יכולת הכתיבה של גריפין, גם בגיל 55. ראיתי אותה בלייב השנה בבירמינגהם, אלבמה, והרגשתי שהתאהבתי בה שם מחדש כשכל השירים הטריים הללו קיבלו חיים וסיפורי רקע מעבר לביצועים. כמה מהם מהטובים שלה אי פעם, כמו River למשל שלגמרי סחף אותי, באלבום שהוא סיפורי וחלומי כאחד.
River
Boys From Tralee
28. Fruit Bats – Gold Past Life
כמה כיף היה לי לפני שלוש שנים לכתוב על Absolute Loser, אלבום החזרה של Fruit Bats, ההרכב בהנהגתו של אריק ג’ונסון. גם סיים אצלי די גבוה אז בסיכום. השנה הגיע הפולו-אפ שלו בדמות Gold Past Life ואני כ”כ שמח שההרכב הזה נשאר בסביבה. כרגיל, תום מונהאן אחראי על ההפקה וחברים מוכרים מגיעים לנגן, כמו ניל קאסל ז”ל, שהיה הרגע המוזיקלי הכי עצוב שלי השנה. זה אלבום שממשיך את כל מה שטוב בג’ונסון ו-Fruit Bats, עם הכנות, הרגשת הנוסטלגיה לפעמים במילים והמלודיות שמרגישות כמו טיול באיזה חלום. מהלהקות שיכולות להעלות בי חיוך בערך בכל מצב והצליחו לעשות זאת גם בשנה הנוכחית.
The Bottom of It
Dream Would Breathe
27. The Magpie Salute – High Water II
קרה משהו טוב וגם משהו מבאס השנה עם The Magpie Salute. מצד אחד הם שחררו את אלבום האולפן השני והמצופה שלהם, High Water II, פולו-אפ מצוין לבכורה של השנה שעברה. מצד שני יש מצב שהדרך של הלהקה מסתיימת מוקדם מהצפוי וזה יהיה גם אלבומם האחרון. ריץ’ רובינסון במפתיע חוזר לשתף פעולה עם אחיו כריס אחרי כמה שנים בהן הם לא דיברו אחד עם השני, כדי לחגוג את ה-30th Anniversary של הבלאק קרואוז ב-2020 עם הרכב אלטרנטיבי וחדש לגמרי של הקרואוז. ריץ’ זונח לצערי בשביל האיחוד המוזר את ה-Magpie ודי חבל לי על זה.
לא ידוע אם הם יחזרו בעתיד ואם זה לא יקרה, הם מסיימים מוקדם מדי משהו שהתחיל להיבנות נהדר. והם עושים זאת עם אלבום מעולה שממשיך להישען על השורשים של הרוקנ’רול החופשי, בלוז, פולק (אליסון קראוס קופצת גם לביקור אורח קטן), מלא חשמל מלהיב והשילוב הכ”כ אהוב עלי עם הגיטרות של ריץ’ רובינסון ומארק פורד. צמד שחבל לי ששוב נפרד ולוקח דרכים אחרות. השירים באלבום החדש היו יכולים להיות כ”כ טובים בלייב…נשאר כרגע ליהנות מהם נורא בגרסת האלבום ולהמתין אם העתיד של ה-Magpie Salute יגיע או מסתיים פה On a high early note.
In Here
Lost Boy
26. Luther Dickinson and Sisters of the Strawberry Moon – Solstice
קשה נורא למצוא שנה בעשור הזה בה לות’ר דיקינסון לא שחרר אלבום כלשהו. אם זה בהרכב המרכזי שלו ה-North Mississippi Allstars או שלל פרויקטים אחרים והוצאות סולו. הוא ביקר המון בסיכומים פה בבלוג. השנה הוא הציג פרויקט חדש תחת השם Sisters of the Strawberry Moon, שכולל אותו יחד עם מספר מוזיקאיות וקולות נשים שמקיפים אותו. השילוב הזה נורא יפה ויצר אלבום פשוט מקסים לדעתי שנע על הקו הפולקי ושם את לות’ר יותר כמלווה לאותן קולות. בין המוזיקאיות באלבום אפשר למצוא בין השאר את איימי הלם ואת אליסון ראסל, שפגשנו קודם כחלק מ-Our Native Daughters. האחרונה פותחת עם הקול שלה את האלבום בשיר Superlover הכובש, עם יופי שנמשך ברצועות והקולות השונים עד הסיום של Search Me וכל הפרויקט המופלא הזה.
Superlover
Like A Songbird That Has Fallen
25. Rival Sons – Feral Roots
בשנת 2014 כתבתי לראשונה על Rival Sons. זה היה עם האלבום Great Western Valkyrie שסיים אצלי לא פחות מהמקום השני באותה שנה. גם כתבתי על האלבום שהגיע אחריו והשנה הם חזרו שוב, עם Feral Roots. עוד אלבום שממשיך את התקופה המוצלחת שלהם בשנים האחרונות ומכיל פגזים חשמליים לפנים של בלוז ורוק.
גם פה הם ממשיכים לעבוד עם המפיק דייב קוב וזה עושה להם רק טוב. כרגיל, השפעות מלד זפלין ו-Humble Pie לא חסרות, עם הרבה גיטרות וכיף. מבחינתי הם עדיין מההרכבים שממשיכים להגיש ולהוביל את הבלוז-רוק החשמלי העכשווי. כזה שלא מחדש רבות, אבל תמיד צריך לפחות אחד כזה טוב מדי פעם. Rival Sons מספקים את זה באופן מעולה, במיוחד עם האלבום הנוכחי. מאלו השנה שהכי רציתי להגביר אותם ל-11, לעצום עיניים ולזרוק את עצמי לתוך הצלילים שלו.
Too Bad
Look Away
24. Justin Townes Earle – The Saint of Lost Causes
אם הזכרתי מקודם אמנים שהם יקירי הבלוג, אז ג’סטין טאונס ארל הוא ללא ספק אחד המובהקים. יחד עם האלבום הנוכחי הוא מגיע ללא פחות משישה אלבומים שביקרו אצלי בסיכומים בעשור הזה, כשהראשון היה בסיכום הראשון שלי ב-2010. מהמוזיקאים שאני עוקב אחריהם יחסית מתחילת הקריירה. הדבר המדהים הוא, שג’סטין תמיד שומר על רמה טובה של אלבומים שמצליחים להתחבר אלי ולגרום לי לכתוב עליו שוב ושוב. וזה ממש לא מובן מאליו, כי אני אחד שיכול מאוד בקלות שימאיסו עליו משהו אהוב.
ההוצאה של The Saint of Lost Causes מכילה את כל הכישרון וכל הדברים שתמיד אהבתי אצל ארל ג’וניור; כנות, מלנכוליה מתובלת באמריקנה אפלה והרצון להאזין לו עם כוס וויסקי ביד, רצוי בשעות הקטנות של הלילה. בזמן הזה של היממה הוא תמיד נכנס לי לורידים ועבד אצלי הכי טוב. בכל האלבומים. כמו חבר ותיק שמספר לי סיפורים ויצור לילה שחולק איתי צלקות ורגשות, כאילו ישבנו על איזה בר בממפיס או ניו-יורק הרבה אחרי Last call. המוזיקה שלו ליוותה אותי המון בעשור המסתיים וכך עשתה בחיוב גם בשנה החולפת.
The Saint Of Lost Causes
Talking To Myself
23. The Hold Steady – Thrashing Thru The Passion
בחודש מרץ האחרון ראיתי את The Hold Steady בלייב (זה קרה המון עם אמנים שנמצאים פה ברשימה). טסתי לראותם במסגרת The Weekender, עם שלושת הערבים המיוחדים שלהם בלונדון (כבר יש כרטיסים גם ל-Weekender הבא שם בחודש מרץ הקרוב). בהופעות הללו בין השאר הם ניגנו כמה שירים חדשים שהצטרפו לסינגלים בודדים שהם שחררו בשנה-שנתיים האחרונות. הלהקה איגדה כמעט את כל הסינגלים הללו לתוך אלבום ומצאה להם בית משותף בדמות Thrashing Thru The Passion, אלבום האולפן השביעי שלהם.
זו פעם ראשונה שאני מגיע לאלבום חדש שלהם כשאני כבר מכיר או חוויתי בלייב את הרוב המוחלט של השירים שלו. זו גישה טיפה שונה, אבל ה-Feel של כולם יחד מרגיש טוב ונורא שמחתי שהם מצאו בית משותף. האלבום הזה לא הולך להפוך לקלאסיקה של ההרכב או משהו מיוחד, הוא פשוט כיף של דבר. ככל שהזמן עבר איתו, נהניתי מהשירים יותר ויותר, מעבר להאזנות של חלקם פה בתור סינגלים בודדים. עם כמה מהם היה לי קליק משמעותי יותר כחלק ממקשה אחת של רצועות. זה אלבום שלישי של The Hold Steady בעשור הזה ובסיכומים שלי והייתי ממליץ הרבה יותר ללכת לראותם אותם בלייב, שם הם בשיאם, אך זה לא מוריד מהבסיס המוזיקלי הנורא מהנה כאן. בפני עצמו וגם כהכנה לשלב הבא שלהם על הבמה. היכן שאני מחכה לראות את הלהקה מפציצה את השירים הללו מולי שוב, כשאני כבר מכיר אותם היטב.
Entitlement Crew
You Did Good Kid
22. Michael Kiwanuka – KIWANUKA
מייקל קיוואנוקה שחרר את אלבומו השלישי השנה, כזה שגרר אחריו מלא ציפיות. במיוחד אחרי ההצלחה הגדולה של Love & Hate הקודם. והאמת? נורא אהבתי מה שהוא עשה פה. קודם כל נשמע לי שהוא לא ניסה לשחזר ולהישאר על הגל של האלבום ההוא וההצלחה המסחרית שלו, אלא לקחת משם את הדברים שהוא באמת טוב בהם ולהכניס עוד כמה הפתעות וצדדים שיוצאים ממנו בלי שום מחשבה על איזה פסקול של סדרה ירצה אותו הפעם…השילוב פה של R&B, פופ-רוק רך והרבה Soul שורשי נורא עשה לי את זה. יש פה כמה שירים שאני חושב שאוטיס רדינג או וילסון פיקט היו ממש נהנים מהם, ועם זאת הוא לא נשמע כמוהם, אלא מתפתח מהשפעות כאלו ואחרות.
לפני שנתיים ראיתי את קיוואנוקה בהופעה מצוינת כשהוא נשען על האלבום הקודם. השנה קצת לפני יציאת האלבום הטרי, ראיתי אותו שוב במתכונת מאוד שונה. זה היה במועדון קטן, בסט יותר מופשט ומאוחר שלו שהוצג כ-Album Release Show. הוא ישב רק עם אקוסטית כשלידו זמרת ליווי ועוד גיטריסט חשמלי וביצע איזה חצי מהאלבום החדש. היה שם הרבה יופי, כזה שנחשפתי אליו לראשונה וכזה שגם רק עלה בהאזנה לגרסת האלבום. ואולי ההופעה הזו גם מסמלת את ה-Vibe ואיך ממשיכים אלבום סופר-מצליח בדרך קצת אחרת. לשבת רגע ולהירגע מההצלחה המסחררת ולשחרר מה שבאמת נמצא אצלך בלב בלי קשר לכלום. הוא לגמרי הצליח לעשות זאת, שוב, או מחדש, או ממקום שונה. הכל נכון.
You Ain’t The Problem
Light
21. Mavis Staples – We Get By
הקול נשי הכי וותיק פה שחגג בענק את העשור הזה, הוא זה של הנשמה היקרה ששמה מייביס סטייפלס. הכתרתי את העשור האחרון כהכי מוצלח בקריירה שלה ואף חגגתי את זה בספיישל לכבוד יום הולדתה ה-80 שנערך מוקדם יותר השנה. האלבומים המאוחרים שהיא שחררה בעשור הזה פשוט מופלאים וכאילו המציאו אותה אפילו מחדש בפסגת הצלחה טרייה בקריירה. ב-We Get By שיצא השנה מייביס חוברת לבן הרפר שכתב לה את השירים והפיק את האלבום. כמו שיתופי הפעולה עם ג’ף טווידי, גם כאן זה עושה לה רק טוב.
ראיתי סוף סוף את מייביס גם בהופעה השנה בג’קסון, מיסיסיפי, וזו היתה חוויה גדולה מהחיים. היא ביצעה שם לראשונה כמה מהשירים החדשים הללו והם השתלבו כ”כ טוב עם השירים הישנים והקלאסים יותר, עם המחאה, הכוח והעוצמה של ההגשה והחיבור שלה איתם ועם הקהל. קשה לי לחשוב על אמן שהיה כ”כ מוצלח לאורך כל עשור שנות השבעים של חייו. מייביס סטייפלס עשתה זאת עם תחנה מאוחרת מדהימה בקריירה, תחייה מחדש ושורה של אלבומים יפים שנחתמים השנה עם אחד הטובים שבהם. כל זה יחד עם יום ההולדת ה-80 לחלוטין יוצר עשור שהיה חגיגה ענקית למייביס, המוזיקה שלה ואותה נשמה בלתי נגמרת שהלוואי ותישאר פה לעד.
Change
Stronger
20.
Chris Robinson Brotherhood – Servants of the Sun
GospelbeacH – Let It Burn
האירוע הכי משמעותי ועצוב מבחינתי השנה בעולם המוזיקה היה המוות של ניל קאסל, שהתאבד במפתיע בחודש אוגוסט האחרון כשהוא בן 50 בלבד. זה מאוד השפיע עלי. גם מהצד והעובדה שניל היה מהמוזיקאים היותר אהובים עלי וגם העניין שהוא לקח את החיים של עצמו, למרות שכל השנים כלפי חוץ היה נראה כ”כ מאושר, חייכן ואחד האנשים הכי נחמדים בסביבה. הוא גם מאוד קשור לכאן, כי השם של ניל נכתב המוני פעמים במהלך כל הסיכומים שלי בעשור הזה. יש מצב שהוא המוזיקאי שהשתתף בהכי הרבה הוצאות בהיסטוריית סיכומי השנה של הבלוג.
הוא הספיק גם להקליט עוד כמה דברים אחרונים בקריירה שיצאו השנה, כשהשניים הבולטים מבחינתי הם האלבום החדש של GospelbeacH, אליהם חזר השנה אחרי שהיה שם באלבום הבכורה, ואיתו האלבום הטרי של ה-Chris Robinson Brotherhood. ההרכב בו השקיע הכי הרבה בעשור הנוכחי. שני האלבומים הללו הפכו לאלבומי פרידה מניל וזה הקשר הגדול ביניהם וגם סיבה מובהקת למה שמתי אותם כאן יחד, מעבר להנאה מהמוזיקה שמכילים.
עם המוות של ניל, Servants of the Sun הופך לאלבום הפרידה מה-CRB. הוא אלבום האולפן השישי במספר שלהם וכולם היו כאן בסיכומים קודמים, כולל פעם אחת בתור אלבום שנה (עם הבכורה של Big Moon Ritual ב-2012). הרוקנ’רול הפסיכדלי, ההשפעות מהגרייטפול דד, השילוב של ניל וכריס רובינסון, נהניתי מאוד מהכל גם הפעם. אולי אפילו קצת יותר מאלבומים אחרונים, כי כל תו וקטע גיטרה הורגש עוד יותר. זה עוד אלבום סבבה לגמרי שכולל צלילים יפים וגם עצובים, שמכילים פרידה ממוזיקאי וחבר הרכב מדהים וסוף של להקה נפלאה שיצאה לדרך ממש בתחילת העשור ומסיימת אותה בסופו.
לפני ארבע שנים ניל גם היה חלק מאלבום הבכורה של GospelbeacH, ההרכב של ברנט רדמייקר שהוא סוג-של תחייה מחדש על השרידים של Beachwood Sparks. הוא לא השתתף באלבום השני, אך השנה חזר אליהם והקליט איתם את Let It Burn. אלבום אולפן שלישי ומלא בכל טוב, עם הרבה הרגשת חופש וקליפורניה של פעם, השפעות מטום פטי ו-The Byrds כאחד ובאמת ממתק של דבר. נורא אוהב את מה שהם עושים בשנים האחרונות. ניל כבר לא יחזור לשתף פעולה עם החברים פה, אבל הם בתקווה ימשיכו עם המוזיקה הקוסמית גם בעשור הבא, בכל פרויקט שיתקבל בברכה.
Chris Robinson Brotherhood – A Smiling Epitaph
Chris Robinson Brotherhood – Rare Birds
GospelbeacH – Dark Angel
GospelbeacH – Bad Habits
19. The Delines – The Imperial
לפני חמש שנים מאוד שמחתי לכתוב כאן על אלבום הבכורה של The Delines, שסיים אצלי במקום הרביעי בסיכום השנה של 2014. ההרכב מפורטלנד בניצוחו של ווילי ולאוטין ועם הקול המופלא של איימי בון. ולאוטין סיים את דרכה את Richmond Fontaine האהובים, הלהקה המרכזית שלו, וחזר השנה עם ה-Delines לאלבום השני שלהם, The Imperial. אלבום שממשיך את דרכו של הקודם, עם שירים שמכילים סצינות וסיפורים, בדיוק כמו שולאוטין יודע לעשות (עם השפעה מהעובדה שהוא גם סופר מוצלח וחביב עלי מאוד).
האלבום הקודם לגמרי היה אצלי “אלבום לילה” מובהק וגם הנוכחי ליווה אותי ככה לא מעט וגם בדרכים. הוא מצוין בשביל זה. עם שילובים של פדל-סטיל וקלידים מהפנטים, ההגשה היפה של איימי וההרגשה בין הרצועות שזורקת אותך לתוך סיפור או סרט אינדי קטן בדרכים הצדדיות של ארה”ב. בדיוק כמו הספרים והסיפורים של ווילי ולאוטין בקריירה השניה שלו. שמח נורא שהפרויקט הזה שלו חזר בסוף העשור עם מוזיקה חדשה.
That Old Haunted Place
The Imperial
18. Mikal Cronin – Seeker
עברו ארבע שנים מאז האלבום הקודם של מייקל קרונין, שאהבתי נורא. ציפיתי מאוד לחזרה שלו השנה עם אלבום חדש ופה היה מקרה של מוזיקה שסיפקה אותי מאוד יפה לצד הציפיה. קרונין מצליח שוב לכתוב שירים מדבקים, גם פשוטים, גם מורכבים והוא עושה זאת עם שילובי ז’אנרים, השפעות ניל יאנגיות והרבה תשוקה וחום. יש פה כמה מהשירים הכי טובים שכתב לדעתי ו-Seeker לחלוטין יושב אצלי כרגע כדבר הכי טוב שהוא הקליט לצד האלבום הקודם MCIII. זה אלבום אולפן רביעי שלו בעשור מוצלח בו הוא רק עלה והשתפר עם כל הוצאה. משלב באופן מושלם אצלי את הרוק היותר ניסיוני, יחד עם ה-Singer/Songwriter הרגיש ושירים שהרבה מהם קליטים, ועם זאת מכילים הרבה משקל.
Shelter
Guardian Well
17. Tedeschi Trucks Band – Signs
האלבום החדש של הטדסקי טראקס בנד שוחרר השנה בטיימינג ממש מוזר וקודר, עם מותו של קופי בורברידג’, החלילן והקלידן הסופר-מוכשר שהיה חבר בלהקה ובעשור הקודם גם חבר בולט ב-Derek Trucks Band המופלאים. ב-Signs יש בלי קשר קצת אווירה של פרידה מחברי המשפחה המוזיקלית המורחבת, בוץ’ טראקס וגרג אולמן. בלי להתכוון עלתה עליו גם חותמת עם המוות המפתיע של קופי. מעבר לפרידות, הוא עוד יופי של הוצאה מבית היוצר של ההרכב מרובה החברים בראשות הזוג סוזן טדסקי ודרק טראקס. הפרויקט של הצמד שהתחיל את צעדיו ממש בתחילת העשור ומסיים אותו עדיין באיזה שיא יצירתי.
זה קורה כרגיל עם אווירה חופשית ומהנה, השילובים בין רוק-סול-בלוז, הקול ההוא של סוזן והסלייד-גיטר ההיא של דרק שאין שני לה. עם הפרידה מקופי וגם המוות השנה של חבר לשעבר נוסף בדרק טראקס בנד, המתופף יונריקו סקוט, זה כבר הרגיש סופית שהלהקה ההיא של דרק שכ”כ אהבתי בעשור הקודם, הלכה ולא תחזור. עם כל האהבה לטדסקי טראקס בנד, היו לי געגועים בעשור הזה להרכב המוקדם של דרק. געגועים שהשנה הפכו סופית לחיבוק המוזיקלי ללהקה של דרק וסוזן ולדרך שפסעו עליה בעשר השנים הללו, עם ארבעה אלבומי אולפן, אין-ספור הופעות מלהיבות ולא מעט רגעים שהשכיחו את הגלגול הקודם של דרק, שחגגתי לו השנה יום הולדת 40 והתבוננתי שוב אחורה על הקריירה האדירה שלו.
עם Signs, מעבר להנאה הגדולה מהמוזיקה, היתה לי גם איזו השלמה כלשהי שריחפה מ-2011 והגיעה אצלי למשהו נעול וחתום, עם התמסרות טוטאלית לחברי הלהקה ללא השוואות ומבט אחורה. אני מאוהב בסוזן ודרק לחוד שנים רבות ובעשור הזה ליוויתי את האהבה אליהם יחד בהמון עניין, כיף ותחנות מוזיקליות מופלאות. לא מזמן הם שחררו גם את ה-EP של High & Mighty, שכולל שלושה שירים שלא נכנסו לאלבום (ביניהם גרסה מקסימה ל-All My Friends) וגרסת הופעה מרהיבה ל-Shame. נציג מהסימנים המעולים ש-TTB הוציאו השנה ואלו שהשאירו אחריהם לאורך השנים המוצלחות של העשור הזה.
Shame
Still Your Mind
16. North Mississippi Allstars – Up And Rolling 
ציינתי מקודם את לות’ר דיקינסון, אז השנה הוא שחרר גם פרויקט שלו וגם אלבום חדש עם ה-North Mississippi Allstars ואחיו קודי. זה אלבום רביעי של ה-NMAS בעשור הזה ובסיכומים שלי והוא אחד הטובים שהם שחררו בכלל בדיסקוגרפיה שלהם. השילוב המושלם של ההשפעות השורשיות והחשמל המודרני. כולל הופעת אורח של מייביס סטייפלס וגם של ג’ייסון איזבל ודוויין בטס באחד הקאברים האהובים עלי השנה; Mean Old World. שיר שקשור היסטורית ל-Allstars, כי אריק קלפטון ודוויין אולמן הקליטו אותו בסשנים של האלבום Layla וג’ים דיקינסון ז”ל, אבא של לות’ר וקודי, ניגן קלידים בגרסה המקורית. השיר בסוף לא שוחרר באלבום, אבל נמצא ב-Box Set של ההקלטות המלאות שיצא ב-1990.
אז הגרסה החדשה לשיר פשוט מופלאה, והיא מצטרפת לשורה של שירים אחרים ב-Up And Rolling, שלגמרי שמו את ה-North Mississippi Allstars שוב במקום גבוה מאוד מוזיקלית אצלי. מקום מלא בחופש והנאה, כזה שגם ראיתי בלייב השנה באחת ההופעות היותר טובות שלי ב-2019. ערב עם הלהקה באולם קטן, כשאני מוקף בחברים טובים, כשה-Allstars עולים לבמה בשמונה בערב ללא חימום, מנגנים שעתיים ורבע שחלפו תוך שניה בערב מוזיקלי באמת מושלם. השירים באלבום הטרי גם היו אדירים. כל כך אוהב את האחים לבית דיקינסון והם היו חמים אש השנה.
Call That Gone
Mean Old World
15. Vetiver – Up On High
אנדי קאביק ו-Vetiver שלו מאוד ידעו איך לגרום לי להתגעגע אליהם במהלך העשור הזה. הם שחררו בו שלושה אלבומים בלבד, כל פעם עם הפרש של 4 שנים בין כל אחד. האחרון והטרי שביניהם יצא ממש לא מזמן, Up On High שמו והוא נתן לי את כל מה שהתגעגעתי אליו. את Vetiver הפשוטה והיפה, את המילים והמלודיות העדינות ואת השירים היותר Mellow שמלאים בלא מעט משקל בתוך הרכות שלהם. מסוג האלבומים שסוחפים אותי בפשטות שלהם לפעמים ומרגשים עד דמעות במילים. Vetiver תמיד ידעו לעשות זאת, ב-Freak Folk המלהיב ולפעמים ניסיוני יותר. השנה היה נראה לי שהם חזרו קצת אחורה. שאנדי קאביק התיישב וכתב שירים כמו בתחילת הדרך, אבל שמשקפים המון זמן שעבר ומבט כלשהו אחורה, עם הבנה, רגש ופצעים שהגלידו אך לימדו המון. דברים שאישית אני יכול מאוד להתחבר אליהם במבט על העשור הנוכחי האישי.
To Who Knows Where
Wanted, Never Asked
14. Dylan LeBlanc – Renegade
עם האזכורים בסיכום הזה לעשור הנוכחי ותגליות ומעקב אחר אמנים בבלוג, אנחנו מגיעים אולי לאלבום ולאמן שהכי בולט בעניין הזה. כי בסיכום הראשון של 2010 כתבתי על אלבום הבכורה של דילן לבלנק, שהיה אז מוזיקאי די אלמוני בן 20. המעקב אחר הקריירה שלו מאז היה מרתק, עם שני אלבומים נוספים ובמיוחד עם Renegade, אלבומו הרביעי ששוחרר השנה. זה האלבום בו לבלנק לחלוטין משחרר את עצמו עם המון חשמל וגיטרות, והוא הרבה יותר כבד בעניין הזה מקודמיו ובמיוחד מתחילת הדרך שהכילה יופי אחר, של קאנטרי-פולק-אמריקנה רך.
כן כן, גם את האלבום הזה הפיק דייב קוב, שלחלוטין הקפיץ את המוזיקה של לבלנק כאן בכמה רמות. היה לי רגע יפה השנה כשראיתי את לבלנק גם סוף סוף בלייב, ממש על קו הסיום של העשור שבתחילתו גיליתי אותו. אז חוויתי את השינוי הזה גם על בשרי, עם הופעות מחשמלות שהציגו לי אותו אפילו בקטע מפתיע, בתור גיטריסט, מעבר ל-Singer/Songwriter שבלט שם יותר בשנים הראשונות של הקריירה שלו. כרגע זה האלבום האהוב עלי איתו, או אולי לצד אלבום הבכורה ההוא, כשכל אחד מייצג צד אחר ושונה של דילן לבלנק; האמן הסופר-צעיר עם היופי היותר מופשט והמוזיקאי הבוגר שהתפתח נורא מוזיקלית. שני הצדדים נפלאים.
Renegade
Honor Among Thieves
13. Sharon Van Etten – Remind Me Tomorrow
חמש שנים עברו מאז האלבום האחרון של שרון ואן אטן. שמענו ממנה פה ושם בתקופה הזו, כמו ההוצאה מחדש של אלבום הבכורה שלה או התרומה המקסימה שלה ל-Remembering Mountains, אלבום המחווה היפה לקארן דלטון. אבל הגיע הזמן לאלבום טרי, מקורי ומלא. שני האלבומים הקודמים של ואן אטן היו אצלי בסיכומים מוקדמים יותר בעשור הזה והתגעגעתי לשמוע מה יש לה להציג הפעם. ומתברר שלא מעט, במיוחד בעניין של שינויים.
האלבום החדש מציג איזה סאונד אחר שלה, עם קצת הכנסות אלקטרוניות ושילובים ורבדים שלא ממש היו או בלטו קודם לכן. הוא גם מאוד Dark, עם הגשה ואווירה אפלולית. מהסוג שהיא ידעה להוציא מעצמה קודם לכן עם שקים של רגשות, אבל איכשהו ההרגשה הכבדה הזו נמצאת כאן אפילו יותר. אולי בגלל השינויים המוזיקליים שבאים איתה. בכל אופן, זה משתלב מצוין ויש פה עוד אלבום של שרון שיכול בכיף למוטט ולהרים אותך גם יחד, עם לא מעט משקל רגיש מתחת לצלילים הישנים או החדשים שעוטפים את הכל. אלבום מעולה בשביל חזרה אחרי חמש שנים ולנעילה של עשור מוצלח בקריירה שלה, יחד עם ציפיה גדולה עוד יותר מה יביא השלב הבא שלה בקריירה.
Malibu
You Shadow
12. Left Lane Cruiser – Shake and Bake
אוי, כמה ששמחתי לשמוע את האלבום החדש של Left Lane Cruiser השנה. הם החזירו את ה-Hill Country Blues שלהם בכוח מלא, עם כל ההשפעות הישנות שהם לוקחים לרוקנ’רול אדיר ומהנה. אני חושב שהם וה-North Mississippi Allstars מביאים בשנות האלפיים הכי הרבה כבוד לאמנים כמו R.L. Burnside והם עושים את זה בדרך המקורית והחדשה שלהם. עם סולואים, גיטרות וסליידים שתמיד גורמים לחייך. מבחינתי הם הדבר הכי פאנק-רוק שעשו לבלוז אי פעם בערך ו-Shake And Bake הוא דוגמה נהדרת לכך. מהאלבומים הכי כיפים ומחשמלים של השנה אצלי, שכל כך אהבתי לחזור אליהם באוזניות כל פעם מחדש. מאלבומי הבריחה שלי השנה כשרציתי משהו חד ומהנה ופחות כואב וחודר רגשית. לא סתם הוא נמצא פה בין שני אלבומים שברחתי איתם למקום הפוך, עם Cut נורא ברור, מתחת לעור הכואב. שתי בריחות מוזיקליות שונות שטוב מאוד שהן שם.
Shake and Bake
Sweat Love To Shine
11. Angel Olsen – All Mirrors
עוד מישהי שעברה מהפכה מוזיקלית בשנים האחרונות היא אנג’ל אולסן. היא כבר ממש לא אותה המוזיקאית שהיתה כאן לפני חמש שנים עם האלבום Burn Your Fire For No Witness. היא התקדמה צעד אחר ושונה עם My Woman לפני שלוש שנים ועכשיו היא הגיעה מבחינתי למקום הכי מורכב והכי גבוה בקריירה שלה עם All Mirrors. אני רואה בו כאלבום הכי אווירתי שלה, עם הכי הרבה משקל ועם אפלה מאוד גדולה שמקיפה אותו. כזו שמגיעה יחד עם רכות וחריפות דרך המוזיקה המאוד חדה ונוגעת ללב שנמצאת פה.
אני לא יודע איך הייתי מתחבר לאלבום הזה וגם לחדש של שרון ואן אטן שהיה פה מקודם אם הייתי מאזין להם יותר בתחילת העשור או הקריירה של שתיהן. נראה שהיה צריך לעבור איתן את המסע המוזיקלי הזה כדי להגיע להוצאות הללו ולמקום היותר שונה אצלן, במוזיקה ובבגרות. כזה שמכיל הרבה תוספות, נשמע אחרת ועדיין נשאר על הקרקע. כזו שאנג’ל אולסן עומדת עליה כיום עם כוח מדהים והמראות המקסימות שמקיפות אותו ומשקפות צלילים ומילים חזרה עליה ועל המאזין, עם המון עוצמה ורגשות. כפי שעשו לי, במיוחד בלילות.
Spring
Chance
10. Gary Clark Jr. – This Land
עוד מוזיקאי שרק עולה ומשתפר בכל אלבום והגיע השנה לשיא מטורף, הוא גארי קלארק ג’וניור. לפני ארבע שנים כתבתי פה על אלבומו הקודם The Story of Sonny Boy Slim. השנה הוא חזר, ועוד איזה חזר. כבר אחרי האזנה אחת ידעתי ש-This Land הוא האלבום הכי טוב שהוציא עד היום. קלארק ממשיך בו את השילוב הכ”כ מוצלח של בלוז-רוק וגיטרה חשמלית מדהימה יחד עם R&B וסול. ועם זאת מטפס איתו כמה וכמה רמות מוזיקליות מבחינתי. האלבום בעיקרון מתחיל ממש חזק ואז נכנס יותר לשילובים הללו. הוא גם נוקב וישיר, במיוחד בפתיחה עם שיר הנושא שמושפע מ-This Land Is Your Land של וודי גאת’רי ואחריו What About Us.
מסוג האלבומים שהרגישו לי שמתחילים הכי חזק שלהם ואז מגבירים…חזק בכל מיני מובנים, בצלילים, בזעקות והתווים המחשמלים. את קלארק ראיתי לראשונה בחודש מרץ, בהופעה בשיקגו, העיר המושלמת להביא אליה את כל ההשפעות והז’אנרים שלו עם הבסיס הבלוזי. הוא היה חוויה מדהימה שם. במיוחד עם השירים החדשים. הביצועים ל-Low Down Rolling Stone או Pearl Cadillac פשוט לקחו את העוצמה של האלבום והכפילו אותה. היו שם פיצוצים מוזיקליים כל-כך טובים. כמו אלו שמקיפים את This Land. מסוג האלבומים שאני לא מקנא בהוצאה שתצטרך להיות הפולו-אפ שלהם.
This Land
Low Down Rolling Stone
9. Jenny Lewis – On The Line
אולי יישמע מוזר, אבל זה רק אלבום סולו שני של ג’ני בעשור הזה. היא לוקחת את הזמן בין האחרונים והאמת שזה משהו שאני מעריך אצלה, כי כל הוצאת סולו שהיא מוציאה לחלוטין שונה באיזה משהו וגם מייצגת תקופה מאוד ברורה בחיים שלה. הפעם גם ראיתי לא מעט קווים מקבילים לאלבום הקודם The Voyager שיצא לפני חמש שנים. אם האלבום הקודם הושפע מהמוות של אביה, הרהורים על יחסים ועל העבר, אז On The Line שיצא השנה הושפע מהמוות של אמה, סיום יחסים של מעל עשור עם ג’ונתן רייס וחיפושים של ההווה.
הקריצה הזו לג’ני של לפני חמש שנים נמצאת גם בעטיפת האלבום באופן ברור, שממשיכה נורא את זו של הקודם. עם אותו סגנון, רק בצבעים שונים ואולי משהו נועז יותר, פתוח יותר והרפתקני. את The Voyager ג’ני פתחה עם השיר Head Underwater. את On The Line היא פותחת עם Heads Gonna Roll. וכן, גם איתם אפשר למצוא קווים מסוימים, כאלו שמוציאים לדרך התחלות שונות בתקופות שונות שג’ני מוציאה החוצה מוזיקלית. דרישת השלום והעדכון הפרטי על המצב הנפשי האישי.
כל הדברים האלה עברו לי בראש והם פשוט מחשבות בבסיס ואולי ההקדמה של האלבום הטרי. כנראה האלבום שהכי ציפיתי לו השנה וחששתי שאתאכזב אחרי ההאזנה הראשונה אליו, שלא הכי עשתה לי את זה. הייתי בדרכים, בג’קסון מיסיסיפי ביום ההוא, ללא ספק המקום הכי רחוק מהבית בו נחשפתי למוזיקה חדשה של ג’ני. כזו שבהאזנות חוזרות בטיול התחברה אלי יותר ויותר עד שהפכה לאחת החרישות הקבועות שלי בחודשים שיגיעו לאחר מכן. פתאום Heads Gonna Roll הובן לי הרבה יותר ו-Hollywood Lawn הפך לאחד השירים הכי אהובים עלי של ג’ני בקריירה ואחד משירי השנה המובהקים שלי. שירים אחרים שחלפו לידי לפני כן, קיבלו פתאום משמעות בין ערים, דרכים, טיסות, אוטובוסים ונופים חדשים מבעד לחלון. הייתי אמור לראות את ג’ני בשנית בשיקגו בחודש מרץ וההופעה התבטלה מספר שעות לפני קיומה, כי ה-Tour Bus נתקע בדרך. אבל ארבעה חודשים לאחר מכן קיבלתי פיצוי כשהגעתי לראותה בלונדון וזו היתה הופעה שסחפה אותי נורא.
הגשמתי את חלום ג’ני בלייב שלי בשנה שעברה, אבל הפעם היתה חוויה מאוד שונה לראותה. אולי כי לא היה את הלחץ הקטן והציפיה של השנים שהובילה לפעם הראשונה ההיא. הרגשתי הרבה יותר משוחרר ונורא בתוך המוזיקה, אף יותר מאז. ודווקא עם הרבה שירים חדשים. אולי כמו הבדל האלבומים והתקופות של ג’ני של היום מזו של לפני חמש שנים. חוויות ויופי שחודרים אליך קצת אחרת, מוגשים ממקום שונה ומכילים בסיס, רגשות והשפעות אישיות שנזרקות החוצה בלי שום מבט על ז’אנרים או מי יתפוס אותן ואיך. אחד המאפיינים שתמיד אהבתי אצל ג’ני וקריירת הסולו שלה שהתחברה אלי כל פעם ממקום ותקופה אחרים.
Hollywood Lawn
Red Bull & Hennessy
8. Steve Gunn – The Unseen In Between
תמיד חיבבתי את סטיב גאן, אבל לא ברמה עמוקה כל כך. זה השתנה לחלוטין במהלך 2019. משהו באלבום החדש שלו, The Unseen In Between, עשה את השינוי. אני לא יודע אם זה הוא או אני, אבל נראה לי שזה שנינו. כי הפעם הוא בא לי ממש בטוב ברגע ששוחרר. אני חושב שבאלבום הזה הוא עוד יותר ממשיך את ההשפעות הגדולות עליו, כמו ג’ון מרטין, טים באקלי או ברט יאנש. למרות שהוא איזו גרסת 2.0 שלהם. משהו שתמיד עבר לי בראש בקטע חיובי.
יש פה אחלה עבודת גיטרות, שילוב נורא יפה וזורם של רוק ופולק, פלוס הקול של מג ביירד שמגבה את חלקם. מבחינתי זה לגמרי האלבום הטוב ביותר שלו עד כה. כזה שהצליח לתפוס אותי חזק-חזק ולא לעזוב. ביליתי איתו המון בשנה הזו. גם כשחוויתי בסטיב מבצע את כולו בהופעה. הוא שחרר לא מזמן גם את Acoustic Unseen, הוצאה קטנה עם ביצועים סולו-אקוסטיים לרוב שירי האלבום, כפי שנכתבו במקור. זה הביא להם עוד צד יפה ואחר, שיחד עם הצד של ה-Live שראיתי מולי וזה של האלבום שהיה אצלי המון באוזניים, השלים לי את כל מה שאפשר לחוות בערך עם הרצועות הללו. והן נהדרות בכל מצב צבירה. כמו עוד כמה אמנים ברשימה הזו, גם גאן חותם בשבילי עשור עם האלבום הכי חזק בקריירה שלו עד כה.
Vagabond
Lightning Field
7. Robert Forster – Inferno
לפני שנתיים ראיתי את רוברט פורסטר בערב מיוחד לכבוד יציאת הספר שלו. הוא ביצע שם מספר שירים, רובם ישנים, אבל גם ניגן משהו חדש. אחרי האירוע שאלתי אותו באמת על מוזיקה חדשה והוא סיפר שעובד על אלבום שעתיד לצאת. השנה המשהו הזה יצא בדמות Inferno. אלבום שהיה הרבה יותר גבוה מהציפיות שלי. אלו מאותו ערב לפני שנתיים וכל הדרך עד להאזנה המלאה. ביליתי הרבה עם השירים החדשים של פורסטר כאן. בלילות, בנסיעות, במחשבות וברגעים לא קלים. המשיכה לרצועות שמרכיבות את Inferno הגיעה כמעט בכל מצב רוח.
זה אלבום מתוחכם, מלנכולי ושחור-קומי בדיוק במידה וגם אופטימי, כבד ועצוב ולא יודע מה עוד. כל מה שמרכיב את הפאזל ששמו רוברט פורסטר במיטבו. עד היום אלבום הסולו האהוב עלי של פורסטר היה The Evangelist של 2008. לא חשבתי שיש סיכוי שמשהו יתעלה עליו, אבל השנה אפשרי להגיד שזה קרה או להעלות זאת לדיון. התעלה או לפחות משהו השתווה לו במשיכה שלי. אלבום לא פחות ממדהים שלו לדעתי ואחד הרגעים היותר טובים בקריירת הסולו ובתקופת ה- Go-Betweens גם יחד.
One Bird In The Sky
Crazy Jane on the Day of Judgement
6. Purple Mountains – Purple Mountains
בפרק זמן של חודש בלבד, דיוויד ברמן העניק לנו את אחד הרגעים המוזיקליים היפים של השנה הזו וגם את הרגע הכי עצוב שלה כנראה. ככה פתחתי את ההספד שכתבתי לברמן השנה לאחר הידיעה המפתיעה והמצמררת על מותו בהתאבדות בגיל 52. בחודש יולי השנה הוא עשה קאמבק מוזיקלי מטורף, עם אלבום ראשון שלו מזה 11 שנים תחת השם של Purple Mountains. חודש לאחר מכן ושלושה ימים לפני שהיה אמור להתחיל סיבוב הופעות, הוא בחר ללכת מאיתנו.
השירים באלבום היו מצוינים לדעתי גם לפני המוות וסיפקו את הגעגוע לכישרון והכתיבה הקודרת וטובה של ברמן מימי ה-Silver Jews. אבל במבט על השירים החדשים לאחר מותו אפשר להגיד באופן מצמרר נורא שהכתובת אולי היתה על הקיר. בשמות שלהם והרבה בליריקה לאורך הרצועות. כאלו שעטופות אולי במוזיקה מרוממת, אבל המילים מורבידיות, עמוקות ולפעמים קשות כשיודעים מה הוא בחר לעשות זמן קצר אחרי ששחרר את השירים הללו לעולם. הבולט מכולם היה אצלי Nights That Won’t Happen. שיר שנפתח במשפט:
“The dead know what they’re doing when they leave this world behind”
ויש עוד הרבה כאלו לאורך האלבום של Purple Mountains. הוצאה שלעד תכיל בתוכה הרבה יותר ממוזיקה, או קאמבק מרשים. הוצאה שהיא אלבום יפה וקודר שהפך למכתב פרידה עצוב ומהפנט של דיוויד ברמן. מאיתנו, מהעולם ומאותה המוזיקה.
Nights That Won’t Happen
She’s Making Friends, I’m Turning Stranger
5. Josh Ritter – Fever Breaks
מדהים מבחינתי איך אמנים שהכרת וחיבבת ברמה מסוימת קודם, פתאום תופסים אותך במקום אחר ללא הכנה. פתאום מגיע חיבור שלא היה שם קודם. זה לגמרי קרה לי עם ג’וש ריטר השנה, מוזיקאי וכותב נהדר שהוציא אחלה אלבומים בעבר, אך רק השנה הגיע איתו החיבור הממש עמוק. זה קרה עם האלבום Fever Breaks שתפס אותי ברמות מטורפות ולא הרפה. ריטר מגובה באלבום ע”י ג’ייסון איזבל ו-The 400 Unit שלו. איזבל גם הפיק וזו היתה המשיכה הראשונית שלי לאלבום, אבל מה שהשאיר אותי היה לחלוטין ריטר לבדו.
הכתיבה שלו ושורה של שירים פשוט יפהפיים שיצרו אלבום מדהים לדעתי. תפסתי את ג’וש ב-Union Chapel של לונדון השנה וזו היתה הופעה כ”כ מרוממת. מאלו שרואים בהן עד כמה האמן נהנה ושמח לבצע את השירים שלו, עם חיוך תמידי ושמחת חיים. כזו שמדבקת גם את הקהל. כזו גם שהדביקה אותי אליו ול-Fever Breaks השנה ברמות גבוהות של הערכה מפוצצת רגשות.
Old Black Magic
Silverblade
Ground Don’t Want Me
4. Strand of Oaks – Eraserland
בשנת 2014 טים שואוולטר, או Strand of Oaks, שחרר את האלבום האדיר HEAL שהיה אצלי גבוה בסיכום דאז. לפני שנתיים הוא הוציא עוד אלבום שאהבתי והשנה הוא חזר לגבהים מחודשים ומטריפים עם Eraserland. אלבום שלא האמנתי שיהיה כזה טוב ויתעלה אצלי אפילו על אותו HEAL. עם העזרה של כל חברי My Morning Jacket (מינוס ג’ים ג’יימס) שמנגנים פה, הוא קיבל את אחת מלהקות הגיבוי הכי טובות שיכל למצוא (מקרה דומה לג’וש ריטר מקודם). יחד איתם הוא הוציא אלבום נורא חזק, דרמטי בצורה חיובית, עם קטעים חלומיים וכזה שזרק גבוה ואז הטיח אותי לקרקע אחרת בכל האזנה אליו.
טים מאוד מתמסר למוזיקה שלו, רואים זאת במיוחד בהופעות והחיבור והדבק שלו למילים והצלילים שיוצאים פה החוצה כמו לוע של תותח. עם כל הרגש והעוצמה שמתלווים אליהם. אלבום שכמו כמה בעשיריה כאן, היה לי קשה לבחור ממנו נציגים. פשוט כי אני מאוהב בהרבה מהם. אבל Forever Chords מאוד בלט לי במהלך השנה. כמו גם הייצוג הכי טוב למוזיקה הנבנית והמתפרצת של Strand of Oaks שאפשר למצוא ב-Weird Ways שפותח את האלבום, Visions או Moon Landing. חלק מהרצועות שמרכיבות יצירה בשיאה של אמן אהוב.
Weird Ways
Forever Chords
Visions
3. Ian Noe – Between The Country
אז אחד הדברים הכי אהובים עלי בסיכומי העשור הזה היה להציג אמן בפעם הראשונה, במיוחד עם אלבום בכורה. כמו זה שאיאן נו שחרר במהלך 2019 ושהפך לאחד מאלבומי הבכורה האהובים עלי ביותר בעשור הזה. כמובן גם האהוב ביותר של השנה הנוכחית בפרט. הגעתי אליו בגלל ההפקה של (הנה זה מגיע שוב) דייב קוב וגיליתי כותב סופר-מוכשר שהצליח לגרום לי להעריך את הכישרון הזה שלו ברמות מטורפות. כל כך מטורפות שזו פעם ראשונה שהיה לי חשוב לתפוס אמן בהופעה בחו”ל פחות מארבעה חודשים אחרי שהוא הוציא את אלבומו הראשון בקריירה.
בהופעה הקטנה ההיא והרבה אחריה עברו לי המון מחשבות בראש. אחת מהן היתה שיש מצב שזכיתי לראות אמן על תחילת הדרך שבעתיד יהפוך לאיזה שם גדול ומצליח. בדיוק כמו שקרה עם קריירת הסולו של ג’ייסון איזבל, שהופיע ב-2012 בדיוק באותו מקום קטנטן בו ראיתי את איאן מול איזה 50-100 איש ושנתיים וחצי אחר כך הוא היה סולד אאוט בשלושה ערבים רצופים ב-Ryman בנאשוויל ועוד שנה וחצי לאחר מכן הוא זכה בשני פרסי גראמי…ככה שאי אפשר לדעת.
איאן ביצע בהופעה את כל השירים של Between The Country חוץ מאחד, כולל שניים משירי השנה שלי; Letter To Madeline, אחד מנציגי האמריקנה-קאנטרי-רוק הסיפוריים הכי טובים שלו, ואת Meth Head, מהשירים היותר מבריקים שנמצאים באלבום וששמעתי השנה בכלל. כל האלבום כולל כתיבה חכמה כזו, עם שינויים קטנים בליריקה שנורא עושים לי את זה, הפקה מושלמת לסוג כזה של אלבום עם הנגיעות החשמליות הנכונות לצד הגיטרה האקוסטית שמלווה את המילים והדמויות. אלבום עם שירים קטנים-גדולים. אין לדעת מה יקרה איתו בהמשך הקריירה, אולי הוא יישאר יחסית אנונימי עם קהל קטן ויהיה רק גדול בשבילי (כמו הרבה אמנים שאני כותב עליהם), אבל את הקריירה הזו איאן נו פתח עם אחד מאלבומי הבכורה הכי כשרונים ומקסימים שיצא לי לשמוע מזה זמן רב.
Letter to Madeline
Meth Head
Junk Town
2. Sturgill Simpson – Sound & Fury
כתבתי פה בפוסט על כמה וכמה אמנים שהתפתחו מוזיקלית בעשור הזה ואלבומים מפתיעים ששחררו. השנה כנראה הגיע האלבום שהכי מייצג לי את השינוי המוזיקלי המדובר, וקוראים לו Sound & Fury, האלבום הרביעי של סטרג’יל סימפסון.
סטרג’יל התחיל את הקריירה ב-2013 עם קאנטרי-רוק מוכר ויחסית פשוט ב-High Top Mountain. שנה לאחר מכן התפתח והוסיף לא מעט רבדים מגניבים שנורא משכו אותי, כאלו שכיניתי קאנטרי-אקספרימנטלי בסיכום של 2014 עם האלבום Metamodern Sounds In Country Music. לפני שלוש שנים הוא הוסיף עוד יותר עומק ופזילות מוזיקליות מפתיעות ב-A Sailor’s Guide To Earth, סוג-של אלבום קונספט שכמובן כיכב אצלי גם כן פה בסיכום. והשנה? ובכן, השנה סטרג’יל לקח את עניין הקונספט, היציאה מהקאנטרי ושילוב של ז’אנרים מוזיקליים למקום הכי מוטרף ורחוק עד כה.
האלבום Sound & Fury העיף לי את השכל השנה וזרק אותי לתוך גן-עדן מוזיקלי שאוסף אליו שרידים מוזרים מכל מיני עשורים וז’אנרים ואיכשהו מארגן אותם יחד באופן מושלם, כבד, חזק, מלוכלך וסוחף נורא. האלבום הוא גם פס הקול לסרט אנימה שסטרג’יל שחרר השנה בעל אותו שם וכולו נסיעה מטורפת בין צלילים מעולם אחר. באמת שהיה לי נורא קשה להסביר לאנשים או לפרט מה הז’אנר של האלבום, או סגנון המוזיקה שלו. כאילו סימפסון השיג את הדלוריאן מ”בחזרה לעתיד”, חזר איתה ל-1982, גנב קטעי סאונד מהאלבום Trans של ניל יאנג (אפילו העטיפות דומות!), נסע איתם עוד עשור אחורה לסשן ב-Muscle Shoals ונאשוויל, חזר עם הכל להווה, תיבל את זה ב-Swamp-Rock על אסיד וקצת פאנק, ערבב, חיבר לחשמל, הוסיף זיקוקים בלתי חוקיים ממקסיקו והגביר הכל ל-11 בתוך הרדיו של המכונית.
ברצינות, זה מה שעבר לי בראש בהאזנות שלו. האלבום הזה הוא טרמפ משוגע בכביש החדש שסטרג’יל סימפסון סלל לעצמו. כזה שלא מסתכל לצדדים, לא אחורה, לא על אף ז’אנר או בסיס וכמובן לא על אף אחד שבוחן אותו מלמעלה או מצפה למשהו מסוים. הקאנטרי של סימפסון מזמן כבר איבד אצלי את המילים “סגנון” או “ז’אנר”. הוא נמצא אלפי מיילים משם, במקום שיצר, שכנראה לא מופיע על שום מפה. לפחות לא בשבילי. Sound & Fury הוא אלבום קונספט שכולו מקשה אחת מובהקת, הוא הדבר הכי טוב שסטרג’יל סימפסון עשה עד כה מבחינתי והוא נסיעה מוזיקלית של 41 דקות ללא מעצורים שפוצצה לי את הראש בקטע הכי חיובי שיש.
Fastest Horse In Town
All Said And Done
Make Art Not Friends
1. Craig Finn – I Need A New War
סיפורים. אני אוהב לשמוע אותם, אני אוהב לספר אותם ואני נורא אוהב לאסוף כאלו. ועשיתי את זה המון לאורך העשור החולף. בין אם זה מגיע מחוויות מפתיעות, טיולים, פדיחות, צחוק או כאב, זה לא משנה. גם אם מגיעים ממשהו כביכול שלילי שקרה לך. הדבר הטוב, או ה-Silver Lining בכל דבר, תמיד יכול להוציא ממני “לפחות יהיה לי אחלה סיפור לספר”. וזה משהו שנשאר שלך לכל החיים.
אחד ממספרי הסיפורים הכי אהובים עלי בעולם המוזיקה תמיד היה קרייג פין. במשך המון שנים עם The Hold Steady ואפילו יותר כשהוא עובר למקום האינטימי שלו לבד בתור אמן סולו. בסיכום של 2012 כתבתי על אלבום הסולו הראשון שלו ומאז הוא שחרר שלושה אלבומים נוספים שיצרו טרילוגיה שיותר מלוכדת יחד. כזו שהוקלטה והופקה עם אותם מוזיקאים והסיפורים והדמויות בה משתלבים ונמצאים באותה האווירה ולפעמים אותם המקומות. זה התחיל ב-2015 עם Faith In The Future, המשיך עם We All Want The Same Things ב-2017 והושלם השנה עם I Need A New War. מה שמבחינתי הוא אלבום הסולו הטוב ביותר של קרייג והשיא לא רק של הטרילוגיה, אלא אחד הבולטים שלו בקריירה הכללית ובתור כותב, יוצר ומספר.
אלבומים טובים, אפילו נפלאים ומושלמים מוזיקלית, לא מספיקים כדי להיות מיוצגים אצלי פה בסיכומים, במיוחד במקום גבוה. הם תמיד צריכים לעשות לי משהו. צריך להיות לי איתם חיבור מיוחד, אישי, חזק, רגשי כלשהו. היו פה שנים שאלבום השנה שלי הוחלט ברגע האחרון, בגלל חיבור של תקופה ספציפית. היו פה גם לא מעט שנים בהן זה היה לי ברור מאוד מוקדם, כשאלבומים ליוו אותי תקופה ארוכה בצורה יוצאת דופן במהלך השנה. I Need A New War שייך לחלוטין לקבוצה השניה. אלבומים שהלכו איתי יד ביד למשך תקופה ארוכה וחשובה. מסוג האלבומים שאני אף פעם לא אגיד עליהם שהם הדבר הכי טוב שיצא השנה, כי הוא לא. אבל הוא לגמרי האלבום הכי טוב שיצא השנה בשבילי.
עם ה-Hold Steady קרייג פין בדרך כלל בונה את השירים והמילים על המוזיקה שמגיעה מהלהקה, כשהיא יותר הבסיס. בסולו הוא קודם כל כותב את המילים ובונה את המוזיקה מסביב, שיותר מלווה אותן. הליריקה היא העיקר ובולטת מאוד בטרילוגיה שציינתי. מבחינתי לשמוע אלבומי סולו של קרייג בלי איזה מעבר, קריאה או קליטה של הליריקה, מרגיש קצת בזבוז. בכל רצועה באלבום החדש היה לי לפחות משפט אחד או שניים, או פסקה אחת, או פיסת מילים שלמה שמרכיבה שיר שחדרו לי עמוק מתחת לעור, התחברו לרגשות והגיעו לחדרים הנסתרים ביותר ודפקו על הלב בזמן הנכון.
יותר מקודמיו, באלבום הנוכחי ניו-יורק מאוד מורגשת ומהווה את הרקע לדמויות שמרגישות תקועות איפשהו, עם עצמן או אותו הרקע והעיר. בין אם זה לרגע אחד או תקופה. אך יחד עם הבדידות שמשתקפת בכמה רצועות, יש גם חברים ועזרה ולא מעט רבדים אחרים שנורא התחברו אלי. במיוחד שני שירים ספציפיים באלבום שמגיעים אחד אחרי השני. הראשון שבהם הוא Grant at Galena. שיר שבהאזנה הראשונה גיליתי בו משהו שאני תמיד מאוד אוהב, שזה למצוא בשיר את שם האלבום ואז פתאום להבין את המשמעות האמיתית שלו ומה הוא מייצג. זה גם שיר שכדי להבין את המרכז והרפרנס שלו, כדאי לדעת עליו טיפה רקע.
יוליסס גרנט היה איש צבא מאוד מוכשר, כאילו נולד להיות פעיל במלחמה ולהוביל. הוא שירת בהצטיינות במלחמת מקסיקו-ארה”ב באמצע המאה ה-19 ואז כשנאלץ לפרוש, הוא חזר למשפחה שלו בגלינה, אילינוי. שם במשך שבע שנים הוא איבד את התשוקה שלו, חי בעוני, היה חייב כסף למלא אנשים והחיים לא ממש האירו לו פנים. ואז אחרי שבע שנים נפתחה מלחמת האזרחים. גרנט גויס שוב, עזב את גלינה וחזר לצבא, הוליך את הצפון לניצחון, בעקבות זה הפך לגנרל מוערך ולאחר מכן גם נבחר לנשיא ה-18 של ארה”ב.
הסיפור בשיר הוא על מישהו בימינו שעובר תקופה קשה בחיים. הוא מאחר בתשלומים, מכבים לו את החשמל בבית, הוא חייב ללכת לכל מקום כי אין לו כסף לתחבורה והוא בגדול בדיכאון או פשוט עובר תקופה לא משהו. כזו שבמהלכה הוא אומר לעצמו שהוא כמו שבע השנים של גרנט בגלינה ו-“I need a new war”. מחכה ל-“מלחמה” האישית שלו או הדבר המסוים שפתאום יוציא אותו מהתקופה הרעה ויגרום לו שוב לפרוח ולעמוד על הרגליים.
זה שיר מבריק לדעתי, שהוא גם עצוב וגם מכיל איזו תקווה, ומתקשר לי מאוד לשיר הכנראה יותר אופטימי שמגיע מיד אחריו. ל-Something To Hope For, שאם הייתי חייב לבחור שיר שנה, הוא ללא ספק הבחירה שלי. כנראה השיר ששמעתי הכי הרבה ב-2019 ואחד שהיה לי מקום מאוד גדול להיאחז בו. במהלך מספר רגעים בשנה האישית שלי, כשחשבתי על העתיד או מה קורה עם עצמי ולאן אני הולך, או כשהרגשתי תקוע, מלמלתי לעצמי “I’m just Grant at Galena” ואז הסתכלתי קדימה בקטע חיובי, שהזמן שלי עוד יגיע בדבר הזה שלא מצליח או הצד ההוא בחיים שלי שאני רוצה לשפר וכו’.
זו הגדולה מבחינתי של קרייג פין בתור כותב שירים גאוני. כי כל המקומות שהוא כותב עליהם, הדמויות והסיפורים, הם לחלוטין גם שלנו. ניו-יורק הופכת לעיר מסוימת שאני כרגע נמצא בה, אני רואה את עצמי בתור דמות כלשהי עם חיים אחרים לגמרי והרפרנסים או האזכורים הקטנים שמתגלים פתאום כמשהו הרבה יותר גדול ומשמעותי. רגעים משמעותיים כאלה בתוך שירים. כמו המחשבות שלי לכתוב את השם שלה ב-Magic Marker, כמו שני המשפטים האחרונים של Blankets שעפו לי ישר לפרצוף, או כמו ההתנשאות שהופכת ליופי היום-יומי של המבט מהצד בסיפור מאחורי Her With The Blues.
או כמו A Bathtub In The Kitchen. שיר שניו-יורק משתלטת עליו לגמרי, בתקופה מסוימת בה היא אוכלת אותך או גדולה עליך. משהו שכל עיר האמת יכולה לפעמים לעשות לך, בין אם אתה מחשיב אותה בית או רק מבקר בה. במהלך השיר חוזר המשפט “I can’t keep saying thank you” ובאחת השמיעות השנה לא יכולתי שלא לחשוב אותו משפט כלפי קרייג פין, שדרך הדמויות הללו וכל הטרילוגיה והאלבום הזה ספציפית, נתן לי איזה מפלט וכוח. לצעוד עוד צעד, לכתוב עוד מילה, לנגב עוד דמעה, להגשים עוד חלום, להעז לפנטז על מטרות שעוד לא הושגו ולחשוף עוד חתיכות של אמת, רצונות ורגשות מול אנשים ספציפיים. כן, סיפורים ושירים יגרמו לך לפעמים לעשות את זה.
אני זוכר במדויק את הרגע בו ידעתי ש-I Need A New War יהיה אלבום השנה שלי. הייתי אז בעיר כזו כמו בשירים של קרייג והלכתי בה לבד עם אוזניות ומחשבות, כמו אחת הדמויות שלו. זה היה בחודש יולי, בלונדון. המקום שאני מכיר כ”כ טוב, שבמיוחד בעשור האחרון הפך לבית השני המובהק שלי, עם אין-ספור גיחות להופעות, חברים וחלומות. האזנתי לאלבום עם הרחובות והאנשים שחולפים לידי וכל מה ששמעתי היו השירים והמילים שלהם, בלי ששום דבר אחר יחדור דרכם. למרות שהייתי בין הופעות מדהימות, בעיר שאני מרגיש בה הכי נוח, בדרך לעוד חוויות שחיכיתי להן ופגישות עם חברים אהובים, עדיין איכשהו הרגשתי בודד. ואז זה פגע. כל הרבדים של האלבום שקעו פי מיליון ולא היה לי ספק.
שלושה חודשים לאחר מכן, באותה העיר, השירים האלה עזבו את האוזניות, הרחובות והדמיון, נעמדו מולי הכי קרוב שאפשר וראיתי אותם קמים לתחייה בהופעת סולו של קרייג. אלו היו מהרגעים הכי יפים שלי השנה. מהרגעים בהם הבדידות מתפוגגת והופכת לאנרגיה וכוח שממשיכים איתך הלאה. בסוף ההופעה סיפרתי על זה קצת לקרייג כשדיברנו ליד הדוכן Merch בזמן שהוא חתם לאנשים על דברים. בדיוק קניתי את ספר הליריקה שלו שמכסה את כל השירים בתקופת הטרילוגיה של 2015 עד 2019.
ההופעה נערכה יממה אחרי יום ההולדת שלי וציינתי את זה לקרייג גם כן. ביקשתי ממנו לחתום על שני הדפים בספר שמרכיבים את המילים של Something To Hope For. פשוט הרגיש לי כ”כ נכון. הוא חתם עם הקדשה אישית שכללה גם איחול ליום ההולדת יחד עם האיחול הקבוע שלו – “Stay positive”. כזה שהעלה חיוך והגיע בול בזמן כדי להשפיע עלי באופן שלא היה לו מושג ממנו. הכל יחד היה לי מן חותמת מושלמת לכל החודשים השנה בהם ביליתי עם השירים שלו. באלבום או בלייב.
עם I Need A New War קרייג פין נעל באופן מבריק טרילוגיה אישית שלו, סגר איתה שנה וחתם גם עשור שלם שלי. עשור מלא בסיפורים ואירועים שאולי ימלאו יום אחד דפים ריקים משל עצמי. האלבום הזה היה לי פרק אחרון מושלם וסוג-של מראה שהגיעה בול בזמן. כזו ששיקפה דמיון עם מציאות, הראתה דברים יותר בבהירות ועשתה זאת דרך מילים, תחכום וסיפורים של אחרים. כאלו שיכולים להיות גם שלי ואולי הם בעצם מובילים לאיזה אפילוג שמשאיר איתי המשך בלתי ידוע שיקבל פרק חדש ומסעיר בעשור הבא שבפתח.
בין אם זה פרק נעילה או לא, קרייג והאלבום הזה גרמו לסיפור האישי שלי לקבל חיים חדשים השנה והם עשו זאת עם המון רגש, מילים, לב, עצב, יופי, בדידות וגם לא מעט תקווה.
Something To Hope For
Grant At Galena
Blankets
A Bathtub In The Kitchen
רגע, עוד לא סיימנו. מוזמנים ומוזמנות גם לפלייליסט של הפוסט ב-Spotify. ממש כאן וגם פה למטה, עם נציגים מכל האלבומים בפוסט (חוץ מה-Magpie Salute וה-Pernice Brothers שלא נמצאים בספוטיפיי, אבל יש יותר מנציג אחד לשלושת המקומות הראשונים). גם מוזמנים להגיב לי פה בסוף הפוסט אם בא לכם\ן, תמיד שמח לשמוע.
פלייליסט אלבומי השנה 2019:
נתראה ב-2020!
The only kind of dreams you ever seem to have are bad dreams”
The only thing you say you ever really wanna do is sleep
I know that you’ve been passed around
You’ve been hurt so much that you’re bored
“…I wanna to give you something to hope for
פשוט חייב להגיב תומר. הדבר הזה שכתבת על המקום הראשון, שאין לי כרגע אפילו שם בשבילו, ראוי להיות מפורסם בכל עיתון או אתר אינטרנט שעוסק במוסיקה ושמכבד עצמו. ככה פשוט. זה כל כך יפה. גם ברמה האישית וגם ברמה ובעומק שבה אתה מתאר את האלבום הזה ועוד יותר את הכתיבה של קרייג פין בפרט. גם אני חושב שהוא אחד ממספרי הסיפורים הכי טובים באמריקה כיום, ובכוונה לא כתבתי כמובן שירים. מבחינתי יש בו איכויות קארבריות בכתיבה, וזו כנראה הסופרלטיב הכי חזק שאני יכול לתת בהקשר הזה. הוא נפלא, ומקווה מאוד לראות אותו בשנים הקרובות.
והכי חשוב – תודה גדולה תומר על הסיכום הזה, שברובו הגדול עדיין מחכה לי. איזה כייף.
ועוד יותר חשוב – שיהיה עשור חדש ונפלא – ברמה האישית וברמה המוסיקלית.
תודה רבה, זמיר. תגובה מקסימה שמרגשת אותי בחזרה. באמת, מסוג הפידבקים שעושים לי את היום. שמח שטקסט אישי כזה מצליח להשפיע גם על אחרים. אף פעם לא יודע איך זה ייתפס כשזה יוצא ממני ככה. תודה על הקריאה, ההבנה, התגובה והאיחולים ♥
אתה מדהים, תומר, איזו אוזן משובחת ואנינה, איזו יד כותבת! וכאילו לא פינקת די, השארת לינק לפלייליסט 3>
אני כבר רואה שהספוטיפיי שלי הולך להתעשר במוזיקה חדשה, תודה שאתה פה לאצור מוזיקה בשבילנו
תודה, שירי! את מקסימה.
כרגיל אצלך סיכום מעניין ומפתיע עם הרבה דברים לא מוכרים. כמדי שנה אני חושב שהיתה לנו שנה מוזיקלית חלשה במיוחד (במיוחד השנה!), עד שמגיע הסיכום שלך…
המון תודה על המוזיקה והכתיבה וכל הדברים החדשים שמתגלים באמצעות הבלוג הזה שלך והפוסטים
תודה אמיר. שמח שאני פה כל שנה להראות חוזק ולגלות 🙂
היי תומר, תודה על הסיכום ועל התוכניות לכל אורך השנה!
לא יצא לי לשמוע הרבה מוזיקה השנה, אבל את מה שכן יצא לי לשמוע היה דרך התוכניות שלך במיקסקלאוד, נורא כיף להכיר אמנים חדשים ולשמוע את הסיפורים מאחורי הטקסטים ושיתופי הפעולה.
תודה רבה, דן! איזה כיף שבחרת להאזין לי והכרת. מחמם לב לשמוע. מקווה שתמשיך להכיר ולהאזין ככה גם בשנה הבאה 🙂