סיכום שנה – הקדמה:
וואי, איזו שנה זו היתה. אני חושב שאחת מהשנים הכי מאתגרות שהיו לי. עם המון למידה עצמית, מכשולים שעברתי, הצלחות, כיף, התמודדויות עם מלא דברים חדשים, ניסיון שצברתי, כלים שאספתי ומלא אנשים מעניינים ומדהימים על הדרך. זו היתה שנה די מטורפת שכללה גם כישלונות חשובים שלמדתי מהם והישגים אישיים משמעותיים. אחד מהם למשל היה להתחיל לשדר ברדיו הקצה. משהו שמאוד מתקשר לסיכום ולפוסט הזה, כי בין כל הדברים שציינתי, מוזיקה כרגיל ליוותה אותי בכל פניה, דרך ותקופה במהלך 2018.
זו כבר הפעם התשיעית ברציפות שאני מסכם שנה מוזיקלית בבלוג שלי וגם חולק את האהבות שלי פה במהלך כל השנה. כמו תמיד, היה קשה לצמצם ולחשוב ולדעת מי ייכנסו ל-50 הגדולים שלי. וכרגיל אני גם שמח נורא להציג ולכתוב על כל האמנים והאלבומים שיגיעו עוד רגע. עם כל הטקסטים האישיים עליהם, הסיבה שהם כאן, המידע והלינקים הרבים לשירים מייצגים. הדירוג אצלי תמיד משתנה, אבל נכון לזמן כתיבת שורות אלו, ככה הוא יצא מתוכי וככה הוא מוגש.
לפני שזה מתחיל אני רוצה להגיד תודה. לכל מי שקורא\ת אותי פה בבלוג או בדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית. לא משנה אם ותיקים או ותיקות וזוכרים מה היה פה ב-2010, או אם גיליתן את הבלוג לא מזמן, או נגיד, רק היום. אותו דבר עם תכנית הרדיו. תודה על הקריאה, ההאזנה, שיתופים, פידבקים, המלצות או תגובות. הדברים האלה נותנים תמיד יותר כוח וכיף להמשיך להשקיע ב-Passion הזה שלי.
מוזמנים ומוזמנות גם להגיב פה למטה בפוסט או לכתוב לי בפייסבוק, לשתף את הפוסט עם חבריכם כדי שיכירו וייחשפו גם וכמו כן לבדוק את פוסט ההוצאות המיוחדות של השנה שלי, שהעליתי בשבוע שעבר. עם כל המארזים, EP’s, הוצאות מחודשות\מורחבות, Box Sets וכו’ שאהבתי נורא ב-2018.
בסוף הפוסט הנוכחי, אחרי כל הדירוגים, הכנתי גם פלייליסט משוגע ב-Spotify שלי, עם נציגים מכל 50 האלבומים. בנוסף לתכניות סיכום השנה שלי ברדיו הקצה.
ויאללה. 2018 – היית שנה מאתגרת ומטורפת ומלאה בכ”כ הרבה מוזיקה טובה. הגיע הזמן לסכם אותך.
שניה לפני, תזכורת לכל סיכומי השנה בבלוג:
אלבומי השנה 2017
אלבומי השנה 2016
אלבומי השנה 2015
אלבומי השנה 2014
אלבומי השנה 2013
אלבומי השנה 2012
אלבומי השנה 2011
אלבומי השנה 2010
ועכשיו יצאנו לדרך. קריאה\האזנה נעימה:
50. Johnny Irion – Driving Friend
עבר הרבה זמן מאז שג’וני אייריון נקלע לדרכי. במשך תקופה ארוכה הוא היה חלק מצמד עם שותפתו לחיים ולמוזיקה, שרה לי גאת’רי (הנכדה של וודי). האלבום שלהם Bright Examples גם ביקר פה בסיכום של 2011. מאז הוא די ירד מהרדאר שלי, עד שחזר השנה עם אלבום הסולו Driving Friend. גאת’רי הפעם רק מתארחת בקטנה, יחד עם כמה חברי Wilco ו-Dawes, פלוס ניל קאסל. הרבה שמות אהובים שהם רק תוספת קטנטנה לאיזה קאמבק של מוזיקאי מוכשר ששמחתי לשמוע ממנו אחרי כל השנים האלה.
אייריון שואב סגנונות שחופפים עם השמות המתארחים, יחד עם השפעות של The Band ופולק-רוק אמריקאי משנות השישים עד היום. כולל המרחבים, הדמויות והדרכים עליהן הוא נשען. מאוד תואם עם שם האלבום, שבנוי טוב לדרכים ומכיל דרישת שלום חמה מאיזה חבר מוזיקלי שלא שמעתי ממנו זמן מה.
49. Eleanor Friedberger – Rebound
אלינור שחררה את אלבום הסולו הרביעי שלה השנה, אחרי שאהבתי מאוד את אלבומה הקודם New View. כמו כן עדיין זכורה לטובה ההופעה הקצרה והמעולה שלה בארץ לפני שנתיים. לקח לי יותר זמן להתחבר ל-Rebound. אני חושב שאחרי שלושה אלבומים יחסית עם סאונד דומה, היא קצת סובבה את הכדור הפעם. השירים עדיין די קליטים, אך הסגנון התערבב. היא מגישה כאן אלבום יותר פופי לדעתי, עם יותר השפעות אייטיז ואינדי-רוק רך שהופך לעיתים לאלקטרו-פופ מפתיע. עדיין, הרצועות יפות ויש משקל מתחת לסאונד היותר צבעוני. בגדול אני תמיד בעד שאמנים יחפשו את עצמם ויתחפשו לפעמים עם הסגנון. אלינור עושה פה את זה, עם אלבום שהתנדנד מאוד עם הכניסה והיציאה ל-50 הגדולים שלי. לקח לי יותר זמן ללכת איתה יד ביד הפעם, אבל בסוף נפגשנו והיא כאן איתי.
48. Grant-Lee Philips – Widdershins
לפני שנתיים נורא שמחתי לכתוב פה על The Narrows של גרנט-לי פיליפס. אלבום שלא ממש היה קאמבק, כי הוא לא הפסיק לעבוד, אבל בשבילי היה סוג-של משהו כזה. כי הוא החזיר לי בגדול את האהבה למוזיקה שלו. גם השנה הגעתי מיד לאלבומו החדש, Widdershins, שמרגיש כפולו-אפ מאוד מובהק אצלי לקודמו. אלבום די Solid של פיליפס, קודר במידה ועם התבוננות עמוקה בחיבור של הליריקה למוזיקה. אמנם חסר לי קצת מהרגש ונגיעות הפדל-סטיל האהובות שבלטו מאוד באלבום הקודם, אך הנוכחי לגמרי עושה את העבודה ומאמין שעוד מאוהבי פיליפס יהנו ממנו.
47. H.C. McEntire – Lionheart
הת’ר מק’נטייר היא הסולנית של הטריו Mount Moriah וקוראים ותיקים של הבלוג יכירו אותה משם, כי אני עוקב אחריהם כבר כמה וכמה שנים טובות. השנה היא נפרדה מהם לרגע כדי לשחרר אלבום סולו ראשון. התוצאה היא Lionheart, אלבום מאוד אישי וכנה שאני חושב שהיא היתה חייבת להוציא. מרגישים את זה בחלק מהמילים והשירים. היא כותבת ושרה מאוד בכנות על הכל, כולל הדרום, המקום ממנה הגיעה, הנטיות המיניות שלה ועוד עניינים שלא בטוח שכל הלייבלים שקשורים לקאנטרי וסוגיו היו מוכנים לשחרר.
מ’קנטייר בשבילי היא איזה Outlaw מסוג אחר; הפמיניסטי והקווירי, החשוף וכמובן בעל קול נשי חזק. אני חושב שהאלבום הזה הוא דלת נורא גדולה שהיא פותחת, שתסלול לה ולמוזיקאיות מוכשרות נוספות דרכים ארוכות. אני מדמיין מישהי כמו לוסינדה ויליאמס מאזינה ל-Lionheart ומרגישה מאוד גאה…לא יודע אם מק’נטייר תחזור ל-Mount Moriah או לא. אישית אני מקווה שהיא תמשיך עוד עם קריירת הסולו ותחפש כיוונים עוד יותר עמוקים ושונים בעולם האישי שלה, עם האלבום המוצלח הזה לידה ואצל כמה שיותר מאזינים.
46. Phosphorescent – C’est La Vie
פוספוריסנט, או מת’יו הוק, הוא מוותיקי הבלוג כבר. כתבתי עליו לראשונה בסיכום הראשון של הבלוג ב-2010, עם האלבום Here’s To Taking It Easy. לפני חמש שנים ביקר פה גם אלבום האולפן האחרון שלו, Muchacho, ובאמצע כתבתי גם על אלבום ההופעה ואלבום המחווה המוצלח שלו לווילי נלסון. עבר מספיק זמן מאז Muchacho כדי להתגעגע למוזיקה חדשה מבית היוצר שלו. הגעגוע הזה עמד קצת במבחן בהאזנה ראשונה ל- C’est La Vie, כי הוא לא התחבר אלי כפי שרציתי. היה לי קשה במיוחד עם השיר New Birth In New England שלדעתי יצא לגמרי מהסגנון שהוא טוב בו. הרגיש לי כמו רצועה חייכנית מדי. משהו על הצד הרע והמסחרי של הביץ’ בויז. אבל אז האלבום התקדם ומת’יו הוק האמיתי בשבילי חזר באמת.
זה התחמם עם There From Here ואז הגיע בסערה עם 8 הדקות של Around The Horn ושכנו Christmas Down Under. שם, באמצע האלבום, קיבלתי את הוק הנוגה והקודר, זה שסוחף אותי ומגיע לגבהים והתפוצצויות של צלילים ואווירה מרחפת. עם שמיעות חוזרות האלבום הזה יותר ויותר גדל עלי. אני עדיין חושב שהוא היה שלם יותר בלי קטע אחד או שניים. עדיין קצת קשה לי עם השיר ההוא יותר בהתחלה, אבל למרות זאת הוא הצליח לעטוף אותי ולהיכנס לסיכום הנוכחי עם כל שאר חלקיו שהם באמת חיוביים וטובים.
הוא כן מכיל את Phosphorescent שאני אוהב, למרות שהוא בכלליות חלש יותר מקודמו. אבל רובו המוחלט לגמרי עובד ומספק את הסחורה והרוב הזה הצליח בסוף לגרום לי לכתוב עליו פה אחרי שהתנדנד אצלי גם כן, אז כנראה ששווה להגיע אליו אפילו עם איזו מגרעה קטנה. לפחות בשבילי.
45. First Aid Kit – Ruins
ממש בתחילת השנה שוחרר האלבום החדש של האחיות השבדיות קלרה ויוהנה סודרברג. זה כבר האלבום הרביעי שלהן. אני חייב לציין שהן תמיד היו לי חמודות ומוצלחות וחיבבתי את המוזיקה, אבל משהו באלבום החדש תפס אותי יותר מקודמיו. אני לא יודע אם זה הן או אני, יש מצב שהמוזיקה פה נשמעת לי בוגרת ומהודקת יותר, או שפשוט הקולות הנפלאים של שתי האחיות הגיעו אלי בתקופה הנכונה. הן מזכירות לי כאן קצת את ה-Secret Sisters שכיכבו אצלי בסיכום השנה שעברה. בכל אופן, Ruins הוא יופי של דבר.
ישר על הפתיחה הן יוצאות לדרך עם שיר גדול, Rebel Heart, שהציג את החזרה שלהן אחרי 4 שנים עם הצלילים שהכי מספקים געגוע למשהו חדש. מבחינתי זה אחד השירים הכי טובים שהן כתבו עד כה. הוא גם עובר את רף חמש הדקות, מה שלא קורה איתן הרבה. רוב השירים של האחיות נעים בין השלוש-ארבע דקות ככה. רצועות קטנות שעושות את העבודה. ככה זה גם באלבום הנוכחי. שיר-שניים יותר כבדים, ארוכים ועמוקים, יחד עם הרצועות היותר פשוטות, שמלאות ביופי וההרמוניות המושלמות ההן. כמו ב-To Live a Life, עוד פייבוריט שלי שנשמע כאילו נשלף מגריניץ’ ווילאג’ של אמצע שנות השישים.
44. White Denim – Performance
החבר’ה האהובים של White Denim עברו כמה שינויים בשנים האחרונות, עם חילופי חברי להקה וגם קצת בסאונד. זה בלט באלבום הקודם שביקר כאן, Stiff, עם תוספות של סול ו-R&B על הרוקנ’רול הפסיכדלי והחופשי שלהם. השנה עם Performance הם המשיכו עם הכיף וה-Fresh של האלבום הקודם, אך גם חזרו קצת ללהקה שהיו לפני כן. עם סאונד מדליק ושירים מהנים שכוללים טיפה יציאות מוזרות, אבל מגניבות לגמרי. השיר Fine Slime למשל לגמרי הזכיר לי את כל מה שאני אוהב אצלם. ויש עוד מהטוב הזה לאורך האלבום החדש. כזה שהיה לי קל להיסחף איתו ועשה את העבודה בכל תרחיש אפשרי בערך של האזנה.
43. Meg Baird and Mary Lattimore – Ghost Forests
אני תמיד שמח לשמוע כל דבר שקשור לקול והכישרון של מג בירד המופלאה. עברו כבר כמה שנים טובות מאז אלבום הסולו האחרון שלה, אבל לפני שנתיים היתה חלק מ-Heron Oblivion, הסופר-גרופ שאלבום הבכורה שלהם סיים אצלי במקום השני בסיכום 2016. הפעם היא הלכה לכיוון שונה מאוד, בשיתוף פעולה עם חברתה ונגנית הנבל מארי לטימור. הן שיתפו פעולה בעבר, אבל ממש לא בתור צמד מרכזי לאורך אלבום מלא. תחת ההפקה של תום מונהאן, מיקירי הבלוג, הן יצרו מפגש יפה בין הקול והאקוסטית של בירד לצלילי הנבל של לטימור. מפגש עדין מאוד, אך גם קודר ומהפנט. יש שישה קטעים בלבד פה, ארבעה מהם יחסית ארוכים, כולל שניים של שמונה דקות שמותחים יפה את מפגש הכישרונות של הצמד. מפגש שהפך אצלי גם לאלבום לילה נהדר.
42. American Aquarium – Things Change
לפני שלוש שנים אמריקן אקווריום היו פה עם האלבום Wolves, שהיה מן התחלה חדשה ונקייה בשבילם, אחרי שכמעט התפרקו. אני ממש שמח שהם הצליחו להמשיך, ואחרי אלבום סולו של הסולן והכותב המרכזי שלהם, BJ Barham, הם חזרו השנה עם Things Change. עוד יופי של מסמך שמייצג את האלט-קאנטרי-רוק, הדרכים והנופים של אמריקה. זו הפנימית והקשה שיותר, שרחוקה מהעין. הם מציגים פה יופי של שירים נוספים על התבגרות, שינויים ורפרנסים נפלאים לשלושה שירים של טום פטי ז”ל שמשולבים בליריקה של When We Were Younger Men. מסוג השירים שכמובן תפסו ומשכו אותי בקלות. גם מאלו שמייצגים טוב את הכתיבה של Barham והמוזיקה של ההרכב המלא שממשיכה לשמחתי באלבום הנוכחי.
41. St. Paul & The Broken Bones – Young Sick Camellia
לפני ארבע שנים הצגתי פה את אלבום הבכורה של St. Paul & The Broken Bones מברימינגהם, אלבמה. לפני שנתיים ביקר פה גם אלבומם השני, והשנה הם שחררו את פרק מספר שלוש בקריירה – Young Sick Camellia. אלבום שממשיך להפיץ את ה-Southern Soul שלהם שהופך אותך לאחד ההרכבים הרעננים בסביבה, עם R&B לבן והמון נשמה שיוצאת מהכלים המוזיקליים ומהקול של פול ג’יינוויי. הם כבר הספיקו ליצור בשבילי סאונד ששייך להם, כזה שזיהיתי על התווים הראשונים והעלה בי חיוך שנשאר עד הצליל האחרון. למרות שזה אלבום שלישי תוך ארבע שנים, פול והחברים עדיין מרגישים לי Fresh ומהווים כלי מוזיקלי מצוין למסיבות, להאזנת סולו ברקע בבית, בפול ווליום מתפוצץ או באוזניות בחוץ לבד, עם הראש הנע מצד לצד.
40. Jeff Tweedy – WARM
זה בדרך כלל לא קורה אצלי כ”כ קרוב, אבל זה האלבום הכי צעיר וטרי פה ברשימה. כי WARM של טווידי שוחרר רק לפני כמה ימים. למעשה הוא בן שלושה ימים בדיוק בזמן עליית הפוסט הזה. ידעתי שהוא מגיע מאוחר ואני עמוק בתוך הסיכומים, אבל ג’ף טווידי הוא חבר מוזיקלי כ”כ ותיק ומוכר אצלי, שכמובן האזנתי לו כשיצא. אם זה היה אמן שונה שאני פחות קרוב אליו, כנראה שזה לא היה גורם לי להעיף אלבום אחר ממש ברגע האחרון ולהכניס אלבום חדש לסיכום בדקה ה-90. אבל ההיכרות רבת השנים עם המוזיקה של טווידי גרמה לי לדעת שהאלבום עשה לי משהו גם עם האזנות של יום אחד, או שלושה, מאז שיצא.
זה ממש לא היה בתכנון, אך WARM עשה לי משהו בזמן נורא קצר והרגשתי צורך להכניס אותו לפה, כשאני סומך על האינסטינקטים וההרגשה שלי עם המוזיקה המוכרת, אך חדשה. בהאזנות וחרישות שלו על-גבי איזה יומיים הרגשתי באופן נורא מובהק שהוא המשך ישיר, או אפילו תוצר סופי, של הסגנון המוזיקלי שעבר אצל טווידי בשנים האחרונות. היותר מינימליסטי וקטן בבסיסו, ועם זאת יפה ואישי. זה התחיל עם TWEEDY המשפחתי ב-2014, עבר ל-Star Wars המפתיע והחופשי של Wilco ב-2015, המשיך באופן הרבה יותר ברור ופרוס ב-Schmilco של 2016 שאהבתי נורא, הגיע לסולו של Together At Last בשנה שעברה עם הגרסאות המופשטות החדשות לשירים ישנים, והשנה, או עכשיו, זה הושלם עם WARM. אלבום שלם של טווידי כמעט לבדו עם חומרים חדשים לגמרי, רגישים, שורשיים יותר, יפים ויחסית קודרים.
מאוד אהבתי שלמרות המינימליסטיות המוזיקלית, יש פה מעברים ושינויים מפתיעים בסאונד לפעמים, במנות קטנות. כמו בשתי דקות וחצי של The Red Brick. כל זה לצד שירים ארוכים יותר ואפלים בצורת How Hard It Is For A Desert To Die ושיר הסיום How Will I Find You. יש המון יופי מלנכולי בין הרצועות, במיוחד שיר הנושא שמגיע לקראת הסוף. בעצם היתה לי הרגשה שהאלבום הולך והופך קודר יותר ככל שהוא מתקדם, אחרי מספר שירים קצת יותר קצביים בהתחלה. זה נמצא בשמות השירים, בליריקה שלהם, בהגשה של טווידי והסגנון. מה שלגמרי עומד להפוך את האלבום הזה לאלבום חורף מובהק. בכל אופן, הוא השפיע עלי בזמן קצר וזוכה להיות האלבום הכי צעיר אי פעם בסיכומי שנה שלי. למרות הקטע הממש לא חברי ומתחשב מצד טווידי, לשחרר ככה אלבום כ”כ קרוב לעליית הסיכום. Not cool, אבל סולח לו, בגלל התוכן וכי הוא חבר מוזיקלי ותיק.
How Hard It Is For A Desert To Die
39. My. Joy – Mt. Joy
מאונט ג’וי שחררו השנה את אלבום הבכורה שלהם ואני תמיד אוהב לכתוב על תחילת הדרך של מוזיקאים. זה הרכב מפילדלפיה שעשה לי הרבה נעים באוזניים, במיוחד מוקדם יותר השנה. יש להם מוזיקה שהיא מאוד Uplifting כזו, שישר הכניסה לי עם הצלילים להקות כמו The Head And The Heart ו-Lord Huron (של שני האלבומים הראשונים). מסוג האלבומים שממש רוב השירים שלהם יכולים לשבת בול בפסקול של איזה סרט קטן וחמוד. הוא כולו דרמה רומנטית עם רצועות שרק מחכות שיקחו אותן לאיזו סצינת סיום או ירידת קרדיטים. כאלו שישאירו אותך עם חיוך על הפנים, כפי שהמוזיקה של מאונט ג’וי עושה כאן. הם נורא התאימו לי לצלילים והאווירה ברקע של האביב-קיץ האחרון ועדיין עשו נעים גם כשחזרתי אליהם עכשיו בפתיחת החורף. סבבה של בכורה, צבעונית ואף מעודדת.
38. Carl Broemel – Wished Out
עוד אלבום סולו חדש לקארל ברומל, הגיטריסט-סקסופוניסט-נגן הפדל-סטיל הנפלא של מיי מורנינג ג’אקט. האלבום הזה מתפקד כפולו-אפ מצוין לקודמו, 4th of July, שביקר פה לפני שנתיים. עם רוק יותר רך, כל מיני השפעות ג’אז למיניהן ואווירה אחידה. מנגנים פה חבריו ל-MMJ, טום בלנקנשיפ ו-בו קוסטר, אבל קארל אחראי כמעט על הכל מבחינה מוזיקלית; גיטרות, תופים, סקסופון, ההפקה הכללית ועוד כמה כלים שלא ציינתי. אלבום שיכול להיות נעים לאוזן ומדי פעם גם מראה את היכולות של קארל שאני כ”כ אוהב על הגיטרה. כמו למשל הדקות האחרונות של שיר הנושא של Wished Out, שמתחיל רגוע והופך לחגיגה חשמלית של סולואים.
אך רוב האלבום נשאר באווירה היותר רכה ושלווה. אני יכול להבין את הרצון שלו לסגנון כזה באלבומי הסולו, אחרי שהוא מתפוצץ עם מיי מורנינג ג’אקט על הבמה , איפה שרואים הכי טוב למה הוא מהגיטריסטים היותר אהובים עלי בעשור האחרון. פה הוא מעדיף לשבת רגע וליצור במה של איש אחד, רגועה יותר ונעימה לאוזן. עם השפעות טיפה שונות עליו ושלו.
37. Haley Heynderickx – I Need to Start a Garden
ציינתי שתמיד כיף לי לכתוב בסיכומים הללו על אלבומי בכורה של אמנים. אחד הבולטים ביניהם ב-2018 היתה הבכורה של היילי היינדריקס בדמות I Need to Start a Garden. יש לה אחלה קול שמשתלב עם כתיבה שמבחינתי היא הדגש באלבום. היא מזכירה לא מעט שילוב בין לורה מרלינג למריסה נדלר ועוד הרבה קולות נשיים בולטים מהשנים האחרונות. לא מחדשת משהו בסגנון, אבל גם לא צריכה. האלבום המלא הראשון של היינדריקס מסתיים בול אחרי חצי שעה. שלושים דקות שכוללות שבעה שירים קצרצרים ובאמצע את Worth It הבולט עם כמעט שמונה הדקות שלו לבד. בולט לא רק באורכו, אלא גם במקצבים ושינויים שהוא מכיל. לב של אלבום מלא שמהווה התחלה קצרה לקריירה שיכולה להיות ארוכה ועם המון יופי.
36. Six String Drag – Top of the World
החברים של Six String Drag המשיכו השנה את הקאמבק המעולה שלהם, אחרי ששחררו ב-2015 אלבום ראשון מזה 17 שנים. זו היתה חזרה מפתיעה של להקה שהוציאה שני אלבומים טובים בניינטיז ונעלמה. עם Top of the World הם מראים שהקאמבק לא היה חד-פעמי ומהיר, עם פולו-אפ מוצלח. כזה שלוקח את המוזיקה המגוונת שלהם והופך אותה ליותר בוגרת ואולי אף יותר טובה. לעיתים הם מזכירים להקות נוספות שצמחו לידם בניינטיז, כמו Son Volt או Old 97’s, לצד השפעות רחוקות יותר של פופ-רוק משנות החמישים והסביבה. משהו כמו רוי אורביזון או רנדי ניומן פוגשים אמריקנה אלטרנטיבית של שנות האלפיים. יש פה סגנונות שונים, שלפעמים מתחילים סולואים חזקים של גיטרות וברצועה אחרת נכנסים לבלאדת בוגי עם ניחוח של פעם. זה עובד להם ואני שמח שהם ממשיכים בשלהם באלבום מפתיע שני בעשור הנוכחי.
35. Lera Lynn – Play Well With Others
לרה לין שחררה אלבומים קודם לכן, אבל היתה יותר מוכרת כמי שתרמה הרבה מוזיקה לעונה השניה של הסדרה True Detective. היא יודעת לייצר אווירה ממש טובה בשירים שלה ובשנה החולפת היא עשתה זאת עם איזה ספין מוצלח באלבום החדש, ששמו מעיד על תכולתו. כל האלבום של לין מלא בשירים שהיא כתבה ומבצעת יחד עם חברים מוזיקליים. בין השמות אפשר למצוא את אחד מיקירי הבלוג, דילן לבלנק, בנוסף ל-Shovels & Rope, ג’ון פול ווייט וניקול אטקינס. התוצאה בהחלט הרשימה אותי וגרמה לי להתחבר אליה הרבה יותר. עם אמריקנה ורצועות שנעות בין אלט-קאנטרי פשוט לשירים קודרים יותר שמזכירים אפילו מעט את הצלילים האפלים של ניק קייב. לין לגמרי מנגנת מעולה עם “אחרים” ויצרה פה אלבום שהוא פתח מצוין למוזיקה שלה לבד.
Same Old Song
(with Peter Bradley Adams)
What Is Love
(with Dylan LeBlanc)
34. Buxton – Stay Out Late
היו מספר הרכבים השנה שניסו להשתנות קצת בסאונד\סגנון ופחות עבדו אצלי (Houndmouth ו-Lord Huron למשל), אבל היו כאלה שכן. דוגמה טובה לכך היא Buxton. הלהקה שלפני שלוש שנים ביקרה פה עם Half A Native שמאוד אהבתי. זה הרכב שהתחיל כקאנטרי-אמריקנה נטו והלך והתפתח. במיוחד פה ובאלבום הקודם. הם ממשיכים לעבוד ב-Stay Out Late עם המפיק האדיר תום מונהאן, שקשה לדעת כבר כמה אלבומים עם השם שלו עליהם כמפיק ביקרו אצלי בסיכומים. זה לא מעט.
בכל אופן, המוזיקה של Buxton קיבלה עוד תוספות ב-2018. עם ערבוב של סאונד סינתטי-אלקטרוני, שיכול להרחיק אותי לפעמים, אך מוגש פה נורא יפה עם הבסיס המופשט של הלהקה וערבוב מספר רבדים של סגנונות יחד. הם יצרו אלבום שלמרות התוספות הללו, מצליח להישאר אורגני בהרגשה, עם קטעים מרגשים וסתם שירים שנורא כיף לשמוע על הדרך.
33. Bettye LaVette – Things Have Changed
עברו שלוש שנים מאז האלבום האחרון של בטי לאבט והקריירה המאוחרת הנפלאה שלה בשני העשורים האחרונים. היא תמיד היתה טובה בלבצע שירים של אחרים ולהפוך אותם לסגנון שלה. בוב דילן בדרך כלל בלט שם והיא נגעה כבר בשירים שלו באלבומים קודמים, אבל בקטנה. השנה היא לקחה את זה מספר צעדים קדימה ושחררה אלבום שכולו קאברים לדילן. כתבתי כאן בעבר על אלבומי מחווה אישיים ומוצלחים מאמן אחד לאמן אחר ואין ספק שבטי לאבט ו-Things Have Changed שלה יכולים להתווסף לפוסט הזה כעת גם כן. עשתה פה משהו שאני מאוד אוהב, עם התמקדות אישית וחפירה עמוקה בדיסקוגרפיה של אמן משפיע, עם הבאת הסאונד והקול שלה והכנסת חיים חדשים לשירים עם טייק אחר ושונה.
עוד משהו שנורא אהבתי ומשך אותי לאלבום (מעבר לאהבתי הכללית לגברת לאבט ומר צימרמן) הוא בחירת השירים. אין פה הרבה שירים מוכרים של דילן לקהל הרחב וכן יש מספר בחירות פינצטה. שמות כאלו שעל הנייר היו נורא מענייניים ואז הפכו ליופי גדול כששמעתי אותם קמים לחיים בקול מלא הנשמה של בטי. יש כאן את Political World ו- What Was It You Wanted שמגיעים מ-Oh Mercy. ואפשר למנות עוד שורה של בחירות מקוריות כגון Emotionally Yours ו- Seeing the Real You at Last, במקור מהאלבום Empire Burlesque. ויש את Don’t Fall Apart on Me Tonight מ-Infidels, בנוסף ל-‘Ain’t Talkin של Modern Times המאוחר, או (Do Right to Me Baby (Do Unto Others מ-Slow Train Coming. כל זה בנוסף לטייקים מעניינים עד מבריקים אפילו לאחרים. כמו שיר הנושא שזיכה בזמנו את דילן באוסקר.
רוב הרצועות פה והשירים הם נציגים מאלבומים שלא תמיד מקבלים אהבה או נוחתים עליהם ישר בתוך הדיסקוגרפיה של דילן. בטי לאבט עושה עימם המון חסד. גם בביצוע וגם באיזה מבט אחר וחדש לכמה מהם, שאולי יוציא אותם מהאפלה למספר מאזינים. במיוחד מי שלא התעמק עדיין באלבומים המקוריים הללו של דילן. יש פה מחווה מקסימה לכל אורך האלבום ואף מרגשת מאוד במספר שירים שציינתי.
32. Israel Nash – Lifted
ישראל נאש חזר אלינו השנה אחרי שלוש שנים שעברו מאז אלבומו האחרון. הוא העלה סטנדרטים די גבוהים אצלי עם שתי ההוצאות הקודמות שלו שגם קיבלו מקומות של כבוד בסיכומים בבלוג; Silver Season עם מקום 8 בסיכום של 2015 ו-Rain Plans במקום 4 בסיכום של 2013. אז האלבום החדש לא מגיע לרמה של קודמיו, אבל עדיין הוא אלבום טוב, אחיד וחיובי אצלי. שומר על המוזיקה המרחפת היפה של נאש ויש פה כמה קטעים קלאסים שלו מבחינתי. הוא נעים וצבעוני והצליח לעשות לי טוב על הלב, גם אם הוא חלש יותר מהצמד האדיר שהגיע לפניו. לא אלבום ברמת Top Ten הפעם, אך מגיע לו להיכנס לחמישים הטובים של השנה ולהיות מיוצג כאן.
31. Shannon Shaw – Shannon In Nashville
שאנון שואו ידועה יותר בתור השם שמוביל את ההרכב Shannon & The Clams, שם היא מתעסקת לא מעט בפאנק וגאראג’ בשילובים שונים. לאחרונה הם חתמו בלייבל של דן אורבך ושחררו אלבום שהוא הפיק. בנוסף לאלבום הזה עם ה-Clams, שאנון הקליטה עם אורבך גם אלבום משלה, שונה ואחר. לאלבום הזה קוראים Shannon In Nashville והוא נתן לה במה אלטרנטיבית, בה היא עומדת בכוח רב עם אלמנטים מוזיקליים ששואבים הרבה פופ-סול של שנות השישים. והיא עושה זאת פשוט מעולה. יש פה משהו בין ננסי סינטרה לאיימי ויינהאוס. סגנונות דומים מזמנים שונים וזה מסוג האלבומים שממש מגניב וכיף לשמוע ב-2018. עם התלהבות ותשוקה וקול אחד גדול שמגיש את הכל.
30. Kurt Vile – Bottle It In
אחרי אלבומם המשותף שהיה פה בשנה שעברה, קורט וייל וקורטני ברנט חזרו ב-2018 לקריירות הסולו שלהם. עם וייל היו לי קצת בעיות לפני כן. אני ממש אוהב אותו ושני אלבומי סולו שלו גם כיכבו אצלי בסיכומים ישנים, אבל משהו קרה עם B’lieve I’m Goin Down, האלבום ששחרר ב-2015. עם כל האהבה שלי אליו, הוא לא התחבר אלי מספיק ולא נכנס ל-50 הגדולים שלי באותה השנה. ככה שלהוצאה החדשה הגעתי טיפה בחשש ובלי ציפיות מיוחדות, אך Bottle It In סיפק תוצאה טובה.
אמנם היה לי קצת ארוך מדי (כמעט שעה ועשרים), אבל הוא זורם יפה וכולל לדעתי שילוב של שני צדדים של וייל שאני אוהב שהתחלקו בשני אלבומי הסולו שציינתי שביקרו פה בעבר; הצד השקט, מלנכולי ורך יותר ששלט ב-Smoke Ring For My Halo של 2011. כזה שאפשר לשמוע פה למשל בשיר כמו Mutinies. ואיתו הצד היותר קצבי, חשמלי עם הסאונד הקלאסי של וייל, ששלט באלבום Wakin’ On A Pretty Daze ב-2013. זה שנמצא בשיר הפתיחה Loading Zones ועוד כמה אחרים. כל זה עם מספר רצועות ארוכות שאני תמיד אוהב אצלו ושילוב באמת של שני הצדדים שעובדים יחד היטב. לא ברמה כוללת של צמד האלבומים המוקדמים יותר שציינתי. כן ברמה מספיק טובה שעשתה לי את זה ואחרי הפסקה עם הקודם, החזירה את וייל לסיכומי השנה שלי בצדק.
29. The Watson Twins – Duo
יש השנה בסיכום כמה וכמה אלבומים של קולות נשיים מרובים או קשר דם. האלבום Duo הוא הכי מסונכרן ביניהם כנראה. ההוצאה החדשה של התאומות הזהות שמרכיבות את ה-Watson Twins, צמד של הרמוניות ויופי שהרבה פעמים מתארח אצל אחרים וגורם לשירים שלהם להישמע עוד יותר יפה (הדוגמה הכי טובה ומוכרת היא הפריצה שלהן יחד עם ג’ני לואיס באלבום הסולו הראשון של לואיס, Rabbit Fur Coat). השנה הן חזרו להוצאה משלהן, האלבום Duo ששם אותן בקדמת הבמה. לא בדקתי את זה רשמית, אבל זה די בטוח האלבום הכי קצר שנמצא פה בסיכום. עם שמונה שירים קצרצרים שיצרו מקשה של 23 דקות בלבד. אבל כל רצועה כזו פה היא קסם קטן של קאנטרי-פולק ומפגש מושלם של שני הקולות המוזיקליים אולי הכי קרובים בעולם.
28. Nathaniel Rateliff & The Night Sweats – Tearing At The Seams
לפני שלוש שנים כתבתי פה בסיכום שנה של 2015 על ההרכב החדש של נת’ניאל רייטליף ואלבומם הראשון. אלבום שהכניס הרבה Soul וחוזק למוזיקה של רייטליף. כזו שתפסה עוד מאזינים מאז שגילו אותו ואותם. בשנה החולפת הוא שחרר עם הרכב הגיבוי המוצלח הזה את הפולו-אפ, Tearing At The Seams. הוצאה שדי המשיכה את הריצה שלהם מהקו המוזיקלי בו הם התחילו. יש משהו נורא יפה לדעתי בסגנון פה, שחוזר אחורה למוזיקה של וילסון פיקט ואוטיס רדינג, לוקח איזו דגימה מהם ומקבל איזה ספין מודרני, וקופץ חזרה לזמננו.
רייטליף והחבורה של ה-Night Sweats מצאו איזו משבצת וסאונד מוצלחים בהוצאה הקודמת וממשיכים לדרוך על עוד משבצות דומות באלבום הנוכחי, ומבחינתי שרק ימשיכו כך. הם נשמעים טוב מאוד, עם ניחוח של Muscle Shoals של אז, יחד עם הסול-רוק העולה של היום. עוד אחלה של אלבום מבית היוצר שלהם.
27. Courtney Marie Andrews – May Your Kindness Remain
תמיד מוזר לי לכתוב על אמנים שאני מבוגר מהם באיזה עשור, אבל כל שנה רק עולים יותר האחוזים שזה יקרה…קורטני מארי אנדרוז היתה אחת כזו השנה. מהמוזיקאיות הללו שהכתיבה שלהן כאילו מרגישה מבוגרת ובעלת ניסיון הרבה יותר גדול מגילן. היא שחררה השנה את אלבום הפריצה שלה. כזה שגרם לי להתאהב בה ממש. עם פולק-קאנטרי חם, כנה ועם לא מעט משקל. אם זה בליריקה או ההגשה. מהמילים והצלילים הראשונים של שיר הנושא שפותח את האלבום ועד לסיומו. הקול שלה היה מהתגליות היותר יפות שלי ב-2018 ועל הדרך הוא נכנס לי טוב-טוב ללב.
26. John Prine – The Tree of Forgiveness
בגיל 72 ג’ון פריין נמצא באחת התקופות הטובות בקריירה שלו. הפריחה שלו בשנים האחרונות די מדהימה, והיא הגיעה לשיא השנה עם האלבום The Tree of Forgiveness. אלבום ראשון עם שירים מקוריים מזה 13 שנה. הוא חבר למפיק והחבר הקבוע בסיכומים שלי, דייב קוב, עם אורחים קרובים כמו ג’ייסון איזבל ואמנדה שיירס וברנדי קרלייל. אבל כמו בקלוז-אפ שלו על עטיפת האלבום, הכל כאן זה ג’ון פריין, הכי חשוף וקרוב שאפשר. עם הגיל המבוגר, הניסיון, הקטמים, השבריריות והיופי הגדול שהוא החזיר כאן עם שיריו.
האלבום הזה קצת הזכיר לי את My Favorite Picture of You, האלבום האחרון של גיא קלארק ז”ל שביקר אצלי בסיכום 2013. עם איזו הילה וקסם של אייקון בז’אנר שלו, כ”כ מבוגר, שמוציא אלבום מאוחר פשוט נפלא. לדעתי Tree of Forgiveness הוא אחד האלבומים הכי טובים של ג’ון פריין בקריירה. הוא שואב אחורה, מסתכל בגאווה קדימה ולא פוחד או שוכח להזכיר מי עומד מאחוריו.
25. Neko Case – Hell-On
שנתיים אחרי שהיתה חלק מהטריו המופלא של case/lang/veirs והאלבום היפהפה שלהן שכתבתי עליו כאן, ניקו קייס חזרה לקריירה העצמאית שלה השנה. היא הקיפה את עצמה בלא מעט אורחים באולפן לאורך ההקלטות של Hell-On. החל מהחברות לטריו ההוא, KD Lang ולורה ויירס, המפיק תום מונהאן, קולות הרקע התמיד-מעולים של קלי הוגן וגם הופעות אורח קוליות של מארק לנגן ורוברט פורסטר.
עם החבר’ה מסביב, היא יצרה אלבום שמלא בשירים מלאי חן ורגש, יחד עם כוח מתפרץ וגדול שרק היא יכולה לייצר. עם יופי רגיש שנבנה ועולה בדמות Halls of Sarah לצד שבע הדקות של Curse of the I-5 Corridor היותר ניסיוני ושנבנה ומתפוצץ בקטע אחר לגמרי. שני קטעים מעולים שמאוד מייצגים לי את האלבום הזה ואת הכוח הפנימי והחיצוני של קייס בתור מוזיקאית, כותבת ומגישה. עם הרוך הנעים ומצד שני הרגשות החזקים המתפרצים.
24. I’m With Her – See You Around
שלוש מוזיקאיות שאני אוהב\מחבב\מעריך יצרו בשנה שעברה סופר-גרופ תחת השם I’m With Her. הוא כולל את שרה ג’ארוז, שרה ווטקינס ואייפה דונובן. לכולן פרויקטים מוקדמים ואלבומי סולו לפני כן בגזרת הפולק-קאנטרי-בלוגראס. ג’ארוז ו-ווטקינס גם היו אצלי פה בבלוג, בסיכום של 2016 (האלבום של שרה ג’ארוז גם היה במיקום ממש גבוה. בכלל, אני מאוהב בקריירת הסולו שלה). השנה שלושתן שחררו את אלבום הבכורה יחד והוא בדיוק מה שציפיתי ממנו; ערבוב ואיחוד מוצלח מאוד של כל הז’אנרים מאחורי שלושת הקולות הנשיים הללו.
יש פה שיתוף פעולה שנשמע כאילו נולד יחד. החיבור ביניהן גם היה נראה לי מתאים בול כשרק שמעתי עליו. זה נורא משמח שמספר אמנים שאתה אוהב ומכיר לחוד, פתאום עושים משהו משותף. קצת הזכיר לי את החיבור של Case/Lang/Veirs לפני שנתיים שהזכרתי קודם. כל חובב של הבנות לחוד ב-I’m With Her חייב לשמוע את האלבום הזה. גם האמת מי שלא מכיר אף אחת, אבל אוהב את המפגש של קולות, הרמוניות, כתיבה מקורית, אקוסטית, באנג’ו והרבה פולק מתובל בקאנטרי ונגיעות בלו-גראס. סוג נגיעות שנעים נורא להיתקל בהן, במיוחד כשהן מגיעות כפול שלוש פה.
23. Lucero – Among The Ghosts
כבר שני עשורים ש-Lucero נמצאים בסביבה. מלהקות הרוק-דרומי\אלט-קאנטרי החביבות עלי ברוב הזמן הזה. והם עדיין חזקים, במיוחד עם Among The Ghosts הטרי שיצא השנה. אלבום שכולל הרבה מהאלמנטים שאני אוהב אצלם; בלאדות דרומיות אפלות, רוקנ’רול מלוכלך והקול הצרוד הנהדר הזה של הסולן בן ניקולס, שמגיש מושלם את סוג השירים והמעשיות שנמצאים לאורך האלבומים של Lucero. יש משהו אפילו אפל יותר באלבום הנוכחי, כזה שכ”כ מתאים להם. המון פעמים אני רואה את השירים של ניקולס בתור סצינות בסיפורים אישיים של סרטי אינדי אמריקאים קטנים. משהו מאוד הגיוני, כי הוא עשה את זה לא מעט בקריירה, במיוחד עם מוזיקה בסרטים של אחיו, הבמאי ג’ף ניקולס.
עם כל התחושות הללו, הגעתי למסקנה האישית ש-Among The Ghosts הוא האלבום הכי טוב של Lucero בעשור הנוכחי. הפייבוריטיים האישיים שלי אצלם נמצאים קרוב יותר לתחילת המילניום. ההוצאה הזו מתקרבת אליהם ואפילו מביאה משהו טיפה שונה. פחות גיטרות מופרעות ויותר מלודיה וצלילים מהודקים. פחות Raw ממה שהלהקה היתה פעם ויותר ישירים וממוקדים, עם אותה המוזיקה רק ממקום מבוגר ושונה ואחר. והיא נשמעת מצוין.
22. Ray LaMontagne – Part of the Light
אני ממש אוהב את מה שקורה עם ריי למונטיין בשנים האחרונות. בשני האלבומים הקודמים הוא עשה שינוי סאונד ממש גדול ועטף את עצמו בצלילים חדשים וגדושים הרבה יותר מהאלבומים המופשטים הראשונים. זה קרה בעזרת דן אורבך וג’ים ג’יימס שהפיקו את האחרונים והפעם למונטיין מתקדם עוד צעד קדימה במשחק עם הסאונד ואף מפיק את הכל בעצמו. יש כאן מקשה שלמה של ספייס-רוק חלומי שעוטף פולק פשוט, מחליף ומשלב ביניהם. כזה שיוצר טעמים שמעיפים לעיתים את למונטיין למחוזות שבתחילת העשור הנוכחי בחיים לא הייתי חושב שיגיע אליהם.
עוזרים בזה גם הקלידים של בו קוסטר והגיטרה והפדל-סטיל של קארל ברומל, שני חברי מיי מורנינג ג’אקט שגם גיבו את למונטיין בהופעות לא מזמן. יש ב-Part of the Light שילוב מושלם לדעתי בין המוזיקה הפשוטה שלו של תחילת הדרך לבין הצלילים הניסיוניים והמרחפים יותר של ההוצאות האחרונות. שילוב שיוצר את אחד האלבומים הטובים ביותר בקריירה שלו.
21. Lucy Dacus – Historian
לוסי דייקיס שחררה השנה את אחד האלבומים היותר יפים של תחילת 2018. כזה שמגיע מאחד הקולות הצעירים והסופר מוכשרים בסביבה כרגע. היא רק בת 23 ולא היה לי ספק שהאלבום החדש Historian יהיה אצלי פה בסיכום, גם כשיצא די מוקדם בשנה הנוכחית. זה האלבום השני שלה וכנראה זה שיפיץ את שמה להרבה יותר מאזינים. בעצם אני חושב שהוא כבר עשה זאת באופן מעולה והיא רק תמשיך להיות פופולרית יותר. Historian מערבב מצוין המון רגש רך עם התפרצויות סאונד חזקות יותר. וזה מעולה. במיוחד בצורה של הקטע האהוב עלי מתוכו ואחד השירים היותר אהובים עלי השנה – Timefighter. היא קצת מזכירה מוזיקאיות אחרות כמו אנג’ל אולסן או Waxahatchee, אך יש לה עדיין את הקול הממש צעיר וטוב שלה. כזה שהראה לכולם השנה את כוחו וכשרונו.
20. T. Hardy Morris – Dude, The Obscure
לפני חמש שנים בחרתי את Audition Tapes של טי. הארדי מוריס לאלבום הבכורה של השנה שלי. זה היה אלבום הסולו הראשון שלו. מאז לא ממש כתבתי עליו והגיע הזמן לחזור אליו השנה עם אלבומו השלישי Dude, The Obscure. מוריס הגיש השנה אלבום קודר ומהפנט, עם אווירה יחסית מלנכולית שציירה לי איזה קו מחבר בין אליוט סמית’ לאלכס צ’ילטון מביג סטאר. ציינתי את השילוב הזה בעבר ואני חושב שהוא עוד יותר בולט באלבום הנוכחי. יש כאן התבוננות עמוקה לצדדים ופנימה, עם שירים טיפה כבדים יחד עם אווירת Loose שמזכירה מדי פעם את ניל יאנג של תקופת Tonight’s The Night. קשה לי לדמיין מה מאזין יחשוב אם ישמע לראשונה את מוריס באלבום הזה. יש מצב שדווקא זה יהיה פתח לא רע להכיר, במיוחד בתור אלבום מחמם לחורף.
19. Brandi Carlile – By The Way, I Forgive You
ברנדי קרלייל קצת עברה אצלי מתחת לראדר בשנים האחרונות, אבל האלבום הטרי שלה הצליח לתפוס אותי מאוד בחיוב ולהחזיר את השם שלה בגדול ברשימות השמעה והאזנות בשנה החולפת. דייב קוב המוכשר הפיק לה אותו ומתארחים בו יופי של שמות, כמו שוטר ג’אנינגס או ה-Secret Sisters, לורה ולידיה רוג’רס. קרלייל היא כותבת מוכשרת נורא על הקו של הקאנטרי-פולק. באלבום הנוכחי היא מזכירה לי לא מעט בין הרצועות את אמילו האריס המוקדמת. זו של Pieces of the Sky או Elite Hotel, וזו מחמאה מאוד גדולה. האלבום הזה מומלץ מאוד למי שלא מכיר את ברנדי ובאותה מידה למי שכן מכיר, אך לא התלהב מאלבומיה האחרונים. יש כאן משהו אחר, יותר בסיסי ומוצלח, עם אסופת שירים נורא יפים שמייצגים אותה ביד רמה.
18. Parker Gispert – Sunlight Tonight
יש לא מעט אלבומים אצלי השנה של מוזיקאים מהרכבים אהובים שיצאו לראשונה לדרך עצמאית ושחררו אלבום סולו. פרקר גיספרט הוא אחד מהם, שגם הצליח קצת להפתיע אותי השנה. גיספרט הוא המנהיג של להקת The Whigs המאוד חביבה עלי. אחרי שהם יצאו להפסקה הוא לקח את עצמו לאיזה מקום מבודד, עשה חיפוש עצמי ויצא משם עם Sunlight Tonight. אלבום עם לא מעט אווירה חלומית, שיוצא החוצה מהרוקנ’רול יותר של ה-Whigs ומתנסה במחוזות חדשים של צלילים וסגנונות. הוא לפעמים נשמע פה כמו שילוב של ריי למונטיין ו-Father John Misty (בתקופות לפני שקצת נמאס עלי). הסגנון ה-Dreamy בתוספת הטאץ’ האישי ואף רוחני של גיספרט באלבום הצליח להשפיע עלי יפה, עם משהו שונה ואחר מלהקת האם שלו והבית ממנו הוא מגיע.
17. Howlin’ Rain – The Alligator Bride
האמת שציפיתי השנה לאלבום השני של Heron Oblivion, אבל במקום זה אית’ן מילר חזר להרכב המרכזי שלו, Howlin’ Rain, והוציא איתם את The Alligator Bride. אלבום שהחזיר היטב את הכוח של הלהקה המעולה הזו. עם כל הרוק-פסיכדלי, השתוללות של גיטרות ו- Straight up Rock N Roll כמו שהם יודעים לעשות כ”כ טוב. תמיד החבורה של אית’ן מילר היתה נשמעת לי כמו משהו מן העבר. כאילו לקחו את Humble Pie של סטיב מריוט והגבירו את הקצב שלהם על אסיד. היה לי כיף גדול לשמוע את החזרה החיובית הזו של הרכב מאוד אהוב, שכבר הרבה זמן לא הוציא אלבום כזה מעולה. מאלו שרק רציתי כל הזמן להגביר איתם את הווליום יותר ויותר ולהיסחף.
16. Amanda Shires – To The Sunset
שנתיים אחרי שביקרה כאן עם My Piece of Land, אמנדה שיירס חזרה השנה בעטיפה קצת חדשה. עם אלבום שכולל שינוי מסוים שלא היה אצלה קודם. עם יותר שימוש בחשמל והפקה חזקה יותר בסאונד. משהו יותר ניסיוני מהפולק-רוק הרגיל והיפה שלה בכל האלבומים הקודמים. למרות שהסאונד הקבוע שלה נמצא עדיין פה, אך הוא מתערבב יפה עם כמה רצועות שמוציאות אותה מהמסגרת המוזיקלית שהיינו רגילים אליה עד כה. דוגמה טובה לכך היא ההקלטה המחודשת של השיר Swimmer שהיא שחררה פה, שיר שבמקור פתח את האלבום Carrying Lightning ב-2011. היא שינתה מעט את עורו כדי שיתאים לאלבום הנוכחי והסאונד הכללי של To The Sunset. משהו שאולי מסביר את כל האלבום; המוזיקה המוכרת, אבל עם איזה ספין חדש.
כל זה עם בן הזוג ג’ייסון איזבל שמתארח ומנגן, ההפקה של החבר הקרוב דייב קוב ועזרה מעוד טיפה שמות מוכשרים, כמו גיליאן וולש שמתארחת בשיר אחד. קיבלתי את השינויים פה בזרועות פתוחות וכרגע זה לדעתי האלבום הטוב ביותר שאמנדה הוציאה.
15. Jim James – Uniform Distortion / Uniform Clarity
בזמן שמיי מורנינג ג’אקט עדיין מתעכבים עם הפולו-אפ שלהם ל-The Waterfall, קיבלנו השנה אלבומי סולו חדשים של החברים קארל ברומל וג’ים ג’יימס. לג’ים, שחגג 40 השנה, זה אלבום הסולו המלא השלישי עם חומרים מקוריים, שנתיים אחרי Eternally Even שבלט אצלי נורא דאז. יש פה המשך טוב של הסאונד החזק והפתוח יותר של ג’יימס, עם השפעות פאנק-ניאו-פסיכדליה, יחד עם איזה צד יותר שובבי שלו שאני אוהב. Uniform Distortion מייצג בהחלט את שמו עם החוזק החשמלי והסאונד השברירי ולא מושלם. כזה שיוצר שירים כמו No Secrets, שהיה אחד האהובים עלי ביותר השנה. הוא מאוד אווירתי וכמו אלבומים אחרים ברשימה, הוא תפס אותי הכי טוב עם אוזניות בחוץ.
מספר חודשים אחרי ששוחרר, נולד לו גם אח קטן בשם Uniform Clarity. הצד השני אפשר להגיד של ג’ים ג’יימס, עם כל השירים באלבום (בנוסף לשני שירי בונוס) בביצוע שונה לחלוטין, מופשט ואקוסטי. זו הוצאת בונוס מאוד נחמדה ותוספת מעניינת בהבדלים ואפשרות לשמוע את השירים אחרת. אלבום תאום נחמד, שעדיין הוא רק שני ל-Distortion המרכזי של ג’יימס שעשה לי הרבה טוב השנה.
No Secrets
(Uniform Distortion)
Throwback
(Uniform Distortion)
It Will Work Out
(Uniform Clarity)
14. The Skiffle Players – Skiff
לפני שנתיים ביקרו פה ה-Skiffle Players עם הבכורה שלהם, ‘Skifflin. השנה הם חזרו עם Skiff, אלבום שאהבתי אף יותר מבית היוצר של החבורה הנהדרת שמרכיבה את הלהקה הזו; קאס מקומבס יחד עם קבוצת מוזיקאים נפלאים, שכולם גם היו חברים לשעבר ב-Beachwood Sparks; ניל קאסל, Farmer Dave Scher, ארון ספרסקה ודן הורן. הם ממשיכים כאן עם מוזיקה מהדרכים, שורשית ומהנה עד-מאוד. יש להם סאונד שמזכיר איזו נסיעה ברכבת בתוך מערבון, עם צד משעשע שמכניס לא מעט רבדים על הבסיס הפולקי שבורח ב-Skiff לדרכים צדדיות. כאלו שנורא נהניתי לשמוע השנה. אלבום פולו-אפ די מגניב שרק גורם לרצות עוד מהחבר’ה המוכשרים הללו. חברים שרובם בדרך כלל מוזיקאים משלימים או אורחים לרגע באלבומים של אחרים שנטלו בהם חלק, שהתאחדו בהרכב הנוכחי לאיזה פאזל מורכב, רענן ומוצלח.
הם גם הוציאו השנה לפני כן את ה-EP של Piffle Sayers עם עוד שישה שירים. לא ברמה של האלבום, אבל תוספת סבבה לעולם המוזיקלי הנפלא של הסופר-גרופ הזו. שהיא לא ממש “סופר” עם השמות של החברים לרוב הקהל הרחב, אבל לגמרי כזו בשבילי.
13. Courtney Barnett – Tell Me How You Really Feel
אחרי ששחררה את האלבום המשותף עם קורט וייל בשנה שעברה, גם קורטני ברנט וגם קורט הוציאו אלבומים שנמצאים כאן ברשימה. אבל עם זה של קורטני היה לי חיבור גדול יותר. שלושה שבועות בלבד אחרי שהאלבום שוחרר, ראיתי אותה בהופעה. כזו שהיתה מתוכננת הרבה לפני, אז לא ממש ציפיתי לראות את השירים החדשים שעדיין לא הכרתי. אבל כל זה השתנה כש-Tell Me How You Really Feel יצא ונכנס לראשונה לאוזניים שלי. היה לי איתו חיבור מיידי על ההאזנה הראשונה. מה שלא קרה למשל עם הסולו הקודם הנהדר שלה.
בחלק הראשון של ההופעה היא ביצעה את כל האלבום לפי הסדר ואז עברה לשירים האחרים. בשבועות הללו לפני ההופעה חיכיתי לחוות גם את “Tell Me” בלייב, אבל לא ציפיתי שהחצי הראשון הזה איתו בהופעה יישאר איתי עוד יותר חזק מהחצי השני עם השירים המוכרים וישנים יותר. הביצוע שלו היה נפלא ועוצמתי וגרם לי לאהוב אותו אפילו יותר. מהפתיחה של Hopefulessness, דרך שורה של שירים קליטים, יפים ומעט Dark בליריקה והגישה, אך עטופים בהמון חשמל וסאונד נורא חזק. זה בלט הרבה יותר בלייב. אם מוציאים רגע את האלבום המשותף עם וייל וה-EP’s המוקדמים, קצת קשה לקלוט שזה סך הכל האלבום המלא השני של ברנט בתור אמנית סולו. כי נראה שהיא איתנו המון זמן. והוא מפוצץ בשירים סופר-קליטים ומשחררים שחרשתי עליהם השנה, במיוחד בתקופת הקיץ ובמיוחד ברחובות לונדון מספר שבועות אחרי שהם יצאו לאוויר העולם.
12. The Jayhawks – Back Roads And Abandoned Motels
אני כ”כ אוהב את מה שקורה עם הג’ייהוקס בשנים האחרונות, אחד ההרכבים הוותיקים והאהובים עלי ביותר, כבר המון שנים. אם זה סיבוב ההופעות שהתרכז באלבומים המאוחרים שלהם (במיוחד Sound of Lies) ב-2014, האלבום הקודם Paging Mr. Proust מלפני שנתיים, שהיה בשבילי יותר ניסיוני וחיובי נורא בדיסקוגרפיה שלהם, ועכשיו, עם עוד הוצאה עם איזה ספין יפה ושונה.
בשביל Back Roads And Abandoned Motels (משמות האלבומים האהובים עלי של 2018, בנוסף לצבעים הנהדרים בעטיפה שלו) גארי לוריס חזר אחורה לשירים שכתב עם אחרים והקליט אותם במתכונת חדשה ושונה עם הליין-אפ הנוכחי של הג’ייהוקס. התוצאה היתה מצוינת. אם באלבום הקודם הרגשתי משהו יותר שונה וחזק בסאונד, אז פה יש ייצוג של הג’ייהוקס הרכים יותר. שתמיד היו שם, בכל מיני רבדים לאורך הקריירה. יש גם כמה שירים חדשים לגמרי, אבל הקונספט השולט של להכניס חיים חדשים בשירים ישנים שלוריס כתב מחוץ ללהקה, עבד אחלה.
למשל Gonna Be A Darkness, השיר שלוריס כתב בעבר עם ג’ייקוב דילן. הגרסה החדשה שלו כאן פשוט מהפנטת, קודרת וכל כך יפה. כולל ההחלטה לתת למתופף טים אורייגן לשיר אותו ב-Lead. האלבום נפתח גם עם רצועה שאותה שרה חברת הלהקה קרן גרוטברג. החלוקה הזו נורא טובה, יחד עם המנהיגות של גארי והשירים שכתב אז או עכשיו. הג’ייהוקס נמצאים פה כבר שלושה עשורים וכ”כ כיף ומרהיב מבחינתי לראות איך הם עדיין עושים סבבה של מוזיקה, גם אחרי כל השנים והשינויים. אהבה גדולה שעדיין בועטת ומרגשת.
11. Handsome Jack – Everything’s Gonna Be Alright
הנה להקה שכבר הרבה זמן רציתי לכתוב עליה ולא יצא לי. לפני ארבע שנים החבר’ה של Handsome Jack שחררו אלבום בכורה שהגעתי אליו טיפה מאוחר ובגלל זה לא ביקר אצלי בסיכום שנה דאז. מהאלבומים הללו שהיה לי באסה שהגעתי אליהם באיחור ופספסו ממני איזו במה של טקסט והמלצה. השנה הם חזרו עם אלבום שני ומביאים לי סיבה מעולה לכתוב עליהם סוף סוף. זה קורה עם Everything’s Gonna Be Alright. אלבום מגניב לגמרי שמלא ב-Swamp-Rock, בוגי, רוקנ’רול והרבה רצועות מלוכלכות מעולות ומלאות בחופש. הם קצת מזכירים את Buffalo Killers שהיו אצלי בסיכום הקודם, אבל אם ללכת ממש אחורה הם יותר מכניסים לי לראש את Little Feat האהובים במפגש עם CCR. מת על הסאונד שלהם.
10. Futuropaco – Futuropaco
הנה מגיע אלבום שהוא אחת ההפתעות הבולטות שלי השנה. מי שעומד מאחורי Futuropaco הוא ג’סטין פינקרטון. המתופף של ההרכב Golden Void, שהאלבום האחרון שלהם (Berkana) היה אלבום השנה של הרמוניה דרומית ב-2015. פינקרטון לא רק יצר פה אלבום די מיוחד, הוא גם הראשון שהצליח להכניס אלבום אינסטרומנטלי לסיכום שנה שלי. היו לא מעט כאלו שאהבתי בין השנים, אבל בדרך כלל הם לא נשארים אצלי מספיק חזק לאורך זמן. כל זה השתנה ב-2018 עם האלבום הנוכחי. הוא ליווה אותי הרבה השנה, במיוחד הליכות ונסיעות דרך האוזניות, כמו פסקול אינסטרומנטלי של סרט שמחולק לרצועות עם שמות וללא מילים.
פינקרטון מנגן על כל הכלים כאן, זה למעשה פרויקט של איש אחד, וזה די מדהים. במיוחד אפילו כשזה מגיע ממתופף. הצלילים של Futuropaco הם צבעוניים, משתנים, מתערבבים ומפתיעים. מרוק פסיכדלי עד ג’אז, צלילים ממוחשבים וגיטרות חותכות. נשאבתי איתו לא מעט כשטייל אצלי באוזניים ובראש בפול ווליום, אטום באוזניות תוך כדי הרקע המשתנה ברחובות. אני מאוד אוהב שאלבומים שאני מגיע אליהם בלי שום תכנון או ציפיה כלשהי, מצליחים להפתיע אותי. במיוחד עם נגיעות של צלילים וז’אנרים שמתערבבים איכשהו כ”כ טוב יחד, ומוזיקה שהיא לא שירים או מילים, אך סוחפת ממקום שונה. מצרף שני קטעים, אבל זה באמת מהדברים שצריכים לשמוע ברצף כמכלול.
9. Marissa Nadler – For My Crimes
יש את המוזיקאים האלה ששומעים שיר או הגשה ומיד מזהים שזה הם. מריסה נדלר היא מבחינתי אחת כזו. למרות שהיא לא רחוקה מהרבה יוצרות אחרות בסביבה, לחלוטין יש לה את הסאונד והסגנון שלה. כזה שתוך רגע מזהים גם בצלילים הראשונים של For My Crimes, שיר הנושא שפותח את האלבום. עם רצועה אפלה ויפה, שמזכירה מעשיות גותיות או בלאדות רצח קלאסיות כמו Long Black Veil, רק מבוצעות בסטייל של נדלר, עם הקול והצלילים המכשפים שלה. אלו שנמצאים לכל אורך האלבום האפלולי והמעולה הזה.
לנדלר יש איזה צד ששואב אותך לתוך הרצועות ואתה מאבד תחושה של זמן. קרה לי בכל האזנה השנה. כפי שהיא תפסה אותי גם בשמיעה הראשונה של האלבום, כשהגיע השיר I Can’t Listen To Gene Clark Anymore. דוגמה מושלמת לכוח ההוא של נדלר וההשפעה עלי, עם פחות מ-3 דקות של שיר פרידה או געגוע ועצב, עם שימוש במוזיקאי אהוב אחר בליריקה באופן מבריק. מסוג השירים שאני שבוי שלהם מהשניה הראשונה ואחד שהוא רק חלק קטן מאחד האלבומים היותר חזקים שלה בקריירה.
I Can’t Listen to Gene Clark Anymore
8. The War And Treaty – Healing Tide
מאחורי השם The War And Treaty עומדים בני הזוג מייקל וטניה טרוטר והם יצרו יחד את אחת ההפתעות הנעימות שהכי שמחתי לגלות השנה, בצורת האלבום Healing Tide. הם עושים קאנטרי-סול דרומי, משולב גוספל ורוקנ’רול. כזה שמזכיר את אייק וטינה טרנר בגדולתם, יחד עם שאיבות מארית’ה פרנקלין, בובי צ’ארלס וה-Staple Singers וכוח מתפרץ אדיר של נשמה, הרמוניות מושלמות והמון-המון וייב חיובי. כזה שמרגישים את החום שלו בין השירים, שמפיצים כיף, רגש ומשהו טרי, טוב, פשוט ונפלא. ויש אפילו הופעת אורח של אמילו האריס שמגיעה לחלוק כבוד וקולות בשיר אחד מתוך 11 הרצועות המצוינות של Healing Tide. אלבום שגרם לי להתאהב בזוג הזה, להכיר אותם עם חיוך רחב ולהכיל את השירים שלהם בהערכה ועונג רב.
7. Laura Veirs – The Lookout
כמו ניקו קייס, גם לורה ויירס היתה חלק מהטריו הנשי הנפלא מלפני שנתיים יחד עם הצלע השלישית של KD Lang. וגם היא חזרה השנה לקריירת הסולו שלה, וזו היתה חזרה מקסימה. אני חושב שהתאהבתי ב-The Lookout הישר מהשמיעה הראשונה. דווקא יש בו משהו טיפה שונה מאלבומים מוקדמים שלה, שקיבלתי מאוד בחיוב. שורה ארוכה של שירים שכמעט כולם פנינים של אינדי-פופ, קול מלטף ואינטימיות שפורצת גם בסגנון של פולק חשמלי-אלקטרוני בין השאר. לורה מוזיקאית וכותבת נורא מוכשרת ולדעתי הגיעה עם האלבום הזה לאיזה שיא. הפך לאחד הטובים ביותר בקריירה שלה אצלי.
מתארחים בו גם הקולות של ג’ים ג’יימס וסופיין סטיבנס, שמקבלים קרדיט בתוך אור בוהק אחד גדול שכולו לורה ויירס. המוזיקה פה ושל ויירס בכלליות מאוד בלטה אצלי השנה, כי גם ראיתי אותה לייב ב-Union Chapel של לונדון, בהופעה מלאה ביופי. למעשה, נראה לי פשוט שב-2018 התאהבתי בה מחדש, או פתאום הגיע איזה הבזק של משיכה גדול יותר למוזיקה שלה. גם בגלל ההופעה, אבל עוד יותר בגלל האלבום המצוין.
6. J. Mascis – Elastic Days
אלבום שיצא רק בחודש שעבר, אבל כזה שממש חיכיתי לו והציפיה היתה שווה. קשה מאוד לטעות עם אלבומי הסולו של ג’יי מסקיס, איש דינוזאור ג’וניור. במיוחד בעשור האחרון. מאוד אהבתי את השניים הקודמים שלו שגם ביקרו אצלי בסיכומים; Tied To a Star של 2014, ועוד יותר את Several Shades of Why, שסיים במקום השלישי בסיכום של 2011. יש להם איזו קונטרה למוזיקה שלו עם הדינוזאורים. באלבומי הסולו מסקיס מוציא את הצד הרך והכ”כ נפלא שלו ומשאיר בצד לרגע את הדיסטורשן והלכלוך של ההרכב המרכזי שלו. למרות שהוא בן חודש בלבד, Elastic Days מסיים אצלי די גבוה את השנה, פשוט כי התחברתי אליו ישר על השמיעה הראשונה. בגלל ההיכרות הכ”כ חמה הזו עם הסאונד והסגנון וההתעלות על הציפיה.
אני חושב ש-Elastic Days ממשיך היטב את השניים שקדמו לו, החל מהעטיפה הציורית היפה ועד למלודיות הפשוטות, הרגש, ההגשה המקסימה והכתיבה האישית. מה שכן, מסקיס הוסיף פה עוד רבד של חשמל, מהסוג המדויק ובמידה הנכונה,מה שהופך את כל העסק לערבוב מושלם של המוזיקה שלו. הוא גם מנגן פה על כמעט הכל וכרגע לאחר חרישות של חודש זה אחד האלבומים היותר טובים שהוא שחרר. סולו או עם Dinosaur Jr.
5. The Magpie Salute – High Water I
בשנה שעברה ה-Magpie שחררו אלבום ראשון שהוקלט מול קהל בלייב וכלל קאברים ושירים של הבלאק קרואוז, אך השנה הם הוציאו את אלבום הבכורה האמיתי שלהם. את High Water I שכולל אך ורק חומרים מקוריים חדשים של הלהקה הנפלאה הזו שקמה מתוך השרידים של הבלאק קרואוז, בראשות שניים מהמוזיקאים והגיטריסטים האהובים עלי ביותר; ריץ’ רובינסון ומארק פורד. ההשפעות והסאונד של האלבום לא רחוקים מאלו על הקרואוז, אבל באווירה די שונה. עם ההשפעות השורשיות והפולקיות ושילוב נהדר שלהן עם החוזק והחשמל שיוצא מהגיטרות של ריץ’ ומארק + הסולן ג’ון הוג שעושה עבודה טובה ומתאים את עצמו לצלילים החדשים של ההרכב היחסית טרי הזה.
אותם צלילים מושפעים מאיזה מפגש של Fairport Convention יחד עם ה-Faces, בשילוב Little Feat ו-Humble Pie. אך הדגש פה הוא עדיין החדש והמקור והיציאה לדרך האמיתית של הלהקה הזו. עם חברים ותיקים והיכרות של שנים יחד, שיוצרים משהו חדש מאפס. הבנייה של הלהקה שמה יסודות חזקים מאוד ב-High Water הראשון, שאמור להיות לו המשך בשנה הבאה עם High Water 2, כי התכנון היה להוציא אלבום כפול. כבר מחכה לשמוע אותו גם ולראות על איזה עוד דרכים חדשות החברים של ה-Magpie יפסעו. כתבתי על האלבום הזה בהרחבה עם הרבה עומק מוקדם יותר השנה, אפשר ללכת לקרוא פה אם רוצים.
4. Last of the Easy Riders – Unto The Earth
הגענו להרכב שממש שמחתי לכתוב עליו השנה. החבר’ה של Last of the Easy Riders עושים מוזיקה שמושפעת המון מתקופות מסוימות של ה-Byrds או אפילו שני האלבומים הראשונים של Beachwood Sparks מתחילת המילניום. רוק פסיכדלי כיפי נורא. זה אלבום מלא ראשון שלהם אחרי ששחררו EP מוצלח לפני שנתיים. עם ההוצאה המלאה הם הצליחו לסחוף אותי השנה בכל שמיעה. ציינתי מספר אלבומי דרכים פה ברשימה. אני חושב שזה אלבום הדרכים האולטימטיבי שלי ל-2018. מאלו שהם כ”כ טובים, שעובדים נהדר גם כשאתה שומע אותם בבית ורק מדמיין את הנופים, הרוח והמרחבים עם הצלילים.
הם שחררו השנה גם קאבר שלהם ל-One Hundred Years From Now של גראם פרסונס, לכבוד ציון 50 שנה ל-Sweetheart of the Rodeo של הבירדז. יחד עם הציון הזה, עלתה בי יותר ההרגשה שהם ממשיכי דרך מושלמים לסאונד והאווירה של צמד האלבומים היותר ניסיוניים של הבירדז. שני אלו שחגגו יובל בשנה החולפת; Rodeo ו- The Notorious Byrd Brothers. עם קאנטרי-רוק פסיכדלי שלוקח את הבסיס ההוא ובונה עליו משהו טרי. עם הרבה חופש מוזיקלי בהגשה וההרגשה. כזה שאני מאוד מעריך כיום. ל-Easy Riders יש את הסאונד הישן הזה שהם רוכבים עליו וכדאי מאוד להצטרף אליהם לדרך.
3. Sunny War – With The Sun
מהאלבומים הכי ותיקים השנה, אחרי שיצא בחודש ינואר. מאלו שידעתי עד כמה אני אוהב אותם, כי שמתי לב למספר ההאזנות ולעובדה שאני נהנה מהם באותה מידה גם כשחזרתי אליהם לקראת סיום 2018 והכנת הסיכום הנוכחי. סאני וור היתה הומלסית, נגנית רחוב ומוזיקאית שחורה בסצינה הלא קלה של נאשוויל. היום הבסיס שלה בלוס אנג’לס, אבל את כל ההיסטוריה שלה, שברוני הלב, הצלקות הנפשיות והמבט מהצד על החיים, היא לקחה מן העבר והכניסה לאלבום החדש With The Sun. אלבום פולק-בלוזי פשוט ומקסים ועמוס ברגשות.
אני זוכר שהיא קנתה אותי כבר בשיר הפתיחה שלו, If It Wasn’t Broken. מהשירים היותר אהובים עלי בשנה החולפת. כזה שמשפט אחד ממנו כ”כ הבנתי והתחברתי אליו אישית ונשאר חקוק אצלי עמוק בפנים:
“?How would you know you had a heart if it wasn’t broken”
סאני וור הביאה לי איתו חיבוק מוזיקלי כ”כ גדול, עצוב ויפה, ששאר האלבום כבר זרם אוטומטית לורידים שלי אחריו. ויש שם שירים לא פחות טובים, אישיים וחזקים. ההתחלה הזו, עם המון כאב ויופי בתוך מילים וצלילים שקטים וחזקים, מוציאה לדרך אלבום שנכנס אלי בדלת הנכונה. הוא ותריסר השירים הנוספים מלאים במינימליסטיות מהפנטת, כזו שאני ממש אוהב ומעריך. פשטות מלאה בעומק של מוזיקאית שמציגה אלבום שחייב להיות הפריצה הגדולה שלה. וגם אם היא תתמוסס ולא תגיע או תפרוץ גדול יותר בשנים הקרובות, With The Sun יישאר פנינה קטנה שמחכה שיגלו אותה.
2. Erika Wennerstrom – Sweet Unknown
אריקה כבר יחסית ותיקה אצלי בבלוג, בשנים שתפקדה כסולנית של ה-Heartless Bastards, שביקרו אצלי פעמיים בסיכומי עבר, כולל תפיסת המקום השלישי בסיכום של 2012 עם האלבום Arrow. מאוד התלהבתי כשבשנה שעברה היא הודיעה שהיא עובדת על אלבום סולו. ציפיתי ממש לאלבום שהוא רק שלה וההמתנה לגמרי השתלמה. ב-Sweet Unknown אריקה לוקחת את הסאונד החזק של ה-Bastards ויוצרת איתו משהו לא ממש אחר, אלא יותר ממשיכה אותו על קו מקביל ויפה. עם מלודיות מושכות, שירים של 5-6 דקות שבנויים היטב והקול השמימי שלה שמרחף מעל.
היא קיבלה פה קצת עזרה עם ג’סי, הבאסיסט של ה-Bastarsds שמנגן כאן, וגם מספר מתופפים ברצועות השונות. הבולט ביניהם הוא פטריק הלאהן, חבר My Morning Jacket ואחד המתופפים הכי אהובים עלי בסביבה. אבל הם רק אורחים לרגע. הכוח הגדול שייך לוונרסטרום, שמבחינתי הוציאה כאן את אחד הדברים הכי טובים בקריירה שלה. אלבום טוב הרבה יותר מהאחרון של ה-Heartless Bastards שיצא לפני שלוש שנים ותוצר שמבחינה מוזיקלית אדוקה, קרוב יותר לאותו Arrow של 2012. במיוחד עם 10 הדקות של אחד משירי השנה שלי, Good To Be Alone, וכל הרצועות החזקות הסובבות אותו בתוך אלבום חזק של מוזיקאית מופלאה ומדהימה שמגיעה פה לעוד איזה שיא עם הוצאת סולו ראשונה.
1. The Moondoggies – A Love Sleeps Deep
כדי להבין אולי טיפה יותר טוב למה האלבום הזה נמצא פה במקום הראשון, צריך קודם ללכת קצת אחורה…
כתבתי פה על ה-Moondoggies לראשונה בשנת 2010, לפני שמונה שנים. זה היה על אלבום הבכורה שלהם ששוחרר מעט לפני כן ועל האלבום השני, Tidelands, שבדיוק יצא וגם היה אצלי בסיכום הראשון אי פעם של הבלוג בסוף אותה שנה. שלוש שנים לאחר מכן האלבום Adios I’m A Ghost סיים אצלי במקום השני בסיכום של 2013. והוא היה גם זוכה בתואר אלבום השנה לולא החיבור האישי הגדול שלי עם Southeastern של איזבל דאז. ראיתי עם “Adios” הרבה התקדמות ושינוי בסאונד שמאוד הערכתי. עלייה שהתקרבה אלי עוד יותר מבחינת חיבור וסגנון ופגעה בול.
מאז עברו חמש שנים בלי ממש חדשות על הלהקה. עד שהשנה הם שחררו את האלבום הרביעי שלהם, A Love Sleeps Deep. אלבום שסקרן אותי מה הוא טומן בתוכו, במיוחד עם השינוי והחיבור לקודמו והעובדה שהם לקחו הרבה זמן הפעם בין אלבומים. התוצאה היתה שילוב של הערכה גדולה על עוד צעד קדימה, יחד עם חיבור אישי עוד יותר קרוב עם המוזיקה והכיוון.
הם התחילו ב-2008 באלבום בכורה עם לא מעט השפעות שורשיות משולבות עם סאונד טיפה יותר חזק. זה המשיך עם קו דומה אך יותר מהודק בפולו-אפ שלו, התפתח כאמור לסאונד המופלא של Adios I’m A Ghost והשנה זה הגיע לחשמל קצת כבד יותר, מלא גיטרות וחופש מוזיקלי מרחף ונמתח שנמצא לכל אורך A Love Sleeps Deep. מסוג האלבומים שקולעים אצלי בול לטעם וכנראה גם לרצון והרעב המוזיקלי שהיה איתי השנה.
בלי שום בילד-אפ, על השיר הראשון באלבום הם מיד משמיעים קול ונכנסים לזה, כאילו ממשיכים ישירות את Adios I’m A Ghost בלי שעברו חמש שנים. ושיר הפתיחה של Easy Coming הוא באמת פיסת מוזיקה מרהיבה שמזכירה את המלודיות והיופי של לפני חצי עשור. מהשירים שכ”כ קל להיבלע בתוכם ולהיסחף איתם הלאה. וזה בדיוק מה שהאלבום הזה עושה. הוא תופס אותך חזק על ההתחלה ומסרב לעזוב. עם החיבור הישיר היותר רך של הקטעים Cinders ו-Match שנורא אהבתי, רצועה קלאסית שלהם בדמות Sick In Bed עם הקטע המרחף שלו והשינויים באמצע, ואז לחצי השני של האלבום שמבחינתי מייצג מאוד את ההמשכיות של לפני 5 שנים, עם המקום של ה-Moondoggies כיום.
המקום הזה לא משנה אותם ממש, כמו שהם לא השתנו דראסטית גם לכל אורך האלבום, אבל הוא מפוזר ונשמע דרכו עם דוגמאות נהדרות לחתיכת הפאזל הקטנה שהתווספה, והרבד הנוסף שהם בנו השנה על כל מה שהיה מאחוריהם עד כה. עם מבט אחורה שמשולב עם הגשה של מה שיש להם כרגע מתחת לשרוול. זה נשמע בבניה והחוזק המדבק והמגניב של Soviet Barn Fire ושיר שממש הרגיש לי כאותו מבט אחורה בדמות My Mother. הוא הזכיר לי מאוד את תחילת הדרך שלהם, רק שהפעם מוקף בשירים אחרים לגמרי ועם לא מעט ניסיון והתבגרות.
רגע לפני הסיום הכל נרגע עם Promises. שיר שמוריד את כל הטונים שנבנו עד כה ונותן אולי לראשונה לעצור ולהאט ובשבילי גם נתן לעכל ולחשוב על מה שקרה עם ההרכב הזה מאז 2008 עד היום. ואז ה-Moondoggies לקחו אותי יד ביד לסיום האמיתי עם (Underground (A Love Sleeps Deep. שיר הנושא בעיקרון שאני מאוהב בכל צליל שלו, עם שמונה וחצי דקות קלאסיות של הלהקה הזו. שיר שגם נושא עליו בשבילי את סיום הדרך, ההתקדמות והסאונד המושך שנבנה בחיבור שלי אליהם בעשר השנים האחרונות.
ה-Moondoggies בשום אופן לא זכו אצלי במקום הראשון השנה בסיכום בגלל משקלי העבר. הם הרוויחו אותו נטו עם המוזיקה החדשה שלהם של 2018. עם הגשה של אלבום שהוא מקשה אחת, בסאונד, בסגנון, בחיבור הרצועות והמלודיות הקרובות ההן שמדלגות בין השירים. ופה בדיוק נמצאת עוד סיבה מובהקת למה האלבום הזה כאן. כי זה לא אלבום של שירים. זו יצירה אחת מחולקת לרצועות, שכל אחת מהן היא פיסת פאזל. כזה שהפך השנה לקצת יותר מורכב ומאתגר ומרגיש כ”כ טוב כשהוא שלם.
אני חייב לציין ש-A Love Sleeps Deep לא בלט אצלי באופן כ”כ יוצא דופן מעל אחרים השנה ולא הרגיש בהתחלה כאלבום שנה מובהק. בניגוד למשל לאלבום של איימי מאן בשנה שעברה, שהרגיש ככה כל הזמן עם חיבור מיוחד וזה היה ברור לי הרבה לפני העבודה על הסיכום. אבל כשהתחלתי לחשוב ולעבוד על הפוסט הנוכחי והסיום של 2018, זה פתאום הרגיש לי כ”כ נכון וברור. וכאחד שפועל נטו לפי רגש בחיים (לטוב ולרע), ידעתי שאני מסיים איתם את השנה, ואז חזרתי לאלבום שוב וזה אישר את זה סופית, שחור על גבי לבן. רצועה אחר רצועה. שיר רודף שיר.
בחמש השנים הראשונות שלהם, ה-Moondoggies נכנסו לי ללב. בחזרה שלהם אחרי חמש השנים האחרונות, הם פתחו לי את הראש. עם כל הזיכרונות והמשקל המוזיקלי מאז שכתבתי עליהם לראשונה לפני כמעט עשור, ועד להווה, לכתיבת הטקסט הנוכחי, ולאלבום ספציפי שגרם לי לכתוב את השורות והפסקאות הטריות כאן ועכשיו. אלבום ולהקה שאני נורא שמח לסיים איתם את השנה הזו.
(Underground (A Love Sleeps Deep
רגע ,רגע, זה עוד לא נגמר!
מצורף פה למטה גם פלייליסט ענק ב-Spotify שלי עם נציגים מכל 50 האלבומים לפי הסדר. מיד אחריו מצורפות גם תכניות הסיכום שלי ברדיו הקצה מתוך דף ה-Mixcloud שלי (הבאות יעודכנו אחרי שידורן). תיהנו ונתראה ב-2019!
פלייליסט אלבומי השנה 2018 של הרמוניה דרומית:
תכניות סיכום השנה שלי ברדיו הקצה (בואו להאזין כל יום ראשון בשעה 11:00):
תכנית סיכום 1 (שודרה ב-25.11.2018)
תכנית סיכום 2 (שודרה ב-2.12.2018)
תכנית סיכום 3 (שודרה ב-9.12.2018)
תכנית סיכום 4 (שודרה ב-16.12.2018)
תכנית סיכום אחרונה מספר 5 (שודרה ב-23.12.2018)
תודה תומר,
גם טעם מוצלח (לפחות לדעתי), גם השקעה וגם התמדה שראויים להערכה…
תודה על התגובה! שמח שמעריכים 🙂
איזה עונג!!! וכמה שמחתי לראות פה פייבוריטים אישיים שלי, ויותר מכך לגלות פה כתמיד אלבומים מדהימים שלחלוטין לא הכרתי. הולך להאזין לזה המון! תודה, תומר
תודה גיא! שמחתי גם לראות אצלך בסיכומים\תכניות את נת’ניאל רייטליף במיוחד ועוד כמה (Lump התנדנדו אצלי ממש, אבל בסוף נשארו מחוץ ל-50). נזכה גם סוג-של לסכם יחד שנה הפעם 🙂
כל סופ”ש אני מחפש לי מוזיקה מעניינת חדשה ( פעם זה אחרת, לקנות דיסק ב 70 ש”ח, אולי היה עדיף? נעזוב את זה כרגע)
אבל התחלתי עם ההמלצה הראשונה על Eleanor Friedberg, והיא משובחת.
ותמיד מענג לראות עוד חבר’ה שאוהבים את המוזיקה החדשה הזאת.
אגב מה עם דברים בריטיים? סקנדינביים?
כמו Birdy המצויינת או Eivor?
גם לכמותן יש סיקורים באתר?
אז הגעת למקום הנכון. פה ובתכנית הרדיו השבועית שלי (מדי ראשון ב-11 ברדיו הקצה) תמיד יש הרבה דברים חדשים.
יש גם דברים מארצות אחרות, אין הגבלות, אבל הבלוג די מתמקד בכוונה בהרבה מוזיקה אמריקנית.