בפרק זמן של חודש בלבד, דיוויד ברמן העניק לנו את אחד הרגעים המוזיקליים היפים של השנה וגם את הרגע הכי עצוב שלה כנראה.

הרגע היפה הגיע ב-12 ביולי כשהוא השלים קאמבק מטורף עם האלבום הנפלא של ה-Purple Mountains. אלבום ראשון של ברמן מזה 11 שנים ואחד שהיה שווה נורא את הציפיה. כתבתי בעמוד הפייסבוק של הבלוג שלי לפני כן על אותה הציפיה, על ההתלהבות ביום שיצא ולא מעט תשבחות אחרי שביליתי איתו כמה וכמה האזנות והשמעתי ממנו בתכניות שלי ברדיו הקצה. בימים האחרונים הוא גם היה אצלי בראש ועל הנייר ברשימות האלבומים שבטוח יהיו בסיכום השנה שלי, אפילו במקום מכובד וגבוה.

הרגע העצוב הגיע שלשום. ארבעה שבועות אחרי הקאמבק הענק ויציאת האלבום, עם הידיעה שברמן כבר לא איתנו. הוא התאבד ועזב את העולם בגיל 52. שלושה ימים לפני שהיה אמור לפתוח סיבוב הופעות שיגבה את האלבום. הוא סבל מדיכאונות בעבר ואפילו היה ניסיון התאבדות. אבל מי חשב שזה יגיע פתאום עכשיו, בתקופה כ”כ מלהיבה ויצירתית. כאילו הוא תכנן את זה. אלבום יפה וקודר שהפך במודע או לא למכתב פרידה.

Purple Mountains. הקאמבק ומכתב הפרידה הקודר והיפהפה.