מריאן פיית’פול נפרדה מהעולם אתמול, כשהיא בת 78. היה בה כ”כ הרבה יופי, מבחוץ ומבפנים. בפריצה בשנות השישים ועד ממש הסוף והקריירה המאוחרת הנהדרת שיצרה לעצמה. הקשר שלה עם מיק ג’אגר והסטונס בזמנו יצר לא מעט רגעים מוזיקליים. כמובן שהגרסה שלה ל-As Tears Go By, אבל גם לא לשכוח שהיא כתבה עם ג’אגר וריצ’רדס את Sister Morphine המצוין, ששחררה במקור בגרסתה, שנתיים לפני שהסטונס הוציאו אותו ב-Sticky Fingers.

השיר הזה היה הבי-סייד של Something Better, שאותו ביצעה גם ב-Rock N’ Roll Circus של הסטונס. אבל פיית’פול עשתה את שלה לבד אחרי ההתחלה, עם הפולק-רוק-פופ הנוגע ומרגש, הקאברים שתמיד ידעה לעשות מהם מטעמים וגם כשתמיד ידעה לצאת חזקה ומצליחה מתקופות פחות זוהרות בקריירה.

החיבור הרציני שלי איתה הגיע טיפה מאוחר, בגיל 26, עם אלבום הקאברים Easy Come, Easy Go של 2008 והאורחים הרבים שנמצאים איתה שם. זה האלבום שגרם לי להעריך ממש צדדים שלה שלא התעמקתי בהם קודם וללכת אחורה עם היצירה שלה שפחות הכרתי. במיוחד כשהיא מבצעת באלבום את השירים של ג’ודי סיל, דולי פרטון, ה-Espers, ג’קסון ס. פרנק ומרל הגרד (יחד עם קית’ ריצ’רדס ב-Sing Me Back Home).