לואל ג’ורג’ תמיד היה מהאמנים היותר אהובים אצלי שמתו מוקדם מדי. הוא היה המנהיג והכותב הראשי של Little Feat, מההרכבים האהובים עלי משנות השבעים. הרכב ששילב רוק דרומי יחד עם בלוז, בוגי וג’אז. לקח אמריקנה וקאנטרי, טבל אותם בביצות של קליפורניה והוציא אותם החוצה במרקם אחר, מחוספס יותר וחדש, עם רבדים מוזיקליים שהפכו את ליטל פיט להרבה יותר מלהקת Southern-Swamp Rock.

הם שחררו שורה של אלבומים מעולים בגלגול הראשון האדיר שלהם בסבנטיז. במיוחד הרביעיה הראשונה, בנוסף לאחד מאלבומי ההופעה הטובים ביותר מבחינתי מאותו עשור ובכלל – Waiting For Columbus. לואל ג’ורג’ מתחילת הדרך היה הכותב הראשי, אחראי על רוב הקולות, כל הגיטרות בערך, מפוחית וגם על ההפקה של חלק מהאלבומים. הבולטים לצידו היו הקלידן הנפלא ביל פיין (שניגן עם גדולים אחרים, בין השאר ב-For Everyman של ג’קסון בראון ו-Pieces of the Sky של אמילו האריס באותו העשור) ומאוחר יותר גם פול ברייר. באלבומים המוקדמים הצטרף אליהם גם הפדל-סטיל האדיר של סניקי פיט קליינאו.

ג’ורג’ כתב הרבה מהשירים הקלאסים של ליטל פיט, במיוחד באותם אלבומים מופתיים ראשונים. שירים קרובים לליבי כמו Willin’,  Trouble, Roll Um Easy, Dixie Chicken ורבים אחרים. בשנת 1977 הוא החל להתרחק מההרכב, גם עם בעיות בריאותיות והרבה בגלל שינויים בסגנון והכנסת עניין הג’אז והפיוז’ן למוזיקה שלהם באופן מאוד בולט עם האלבום Time Loves A Hero ששוחרר באותה שנה. קרוב לזמן בו הם הקליטו את Waiting For Columbus. בשנה לאחר מכן הוא התחיל להקליט איתם אלבום אחרון ועזב.

לקראת סוף העשור, בתחילת מרץ 1979, הוא יצא לדרך חדשה עם קריירת סולו שבדיעבד הסתיימה רגע אחרי שהתחילה. זה היה עם יציאת אלבום הסולו הראשון והיחיד שלו. אלבום ששמו Thanks, I’ll Eat It Here. אלבום שמושך רק ממבט על העטיפה הציורית שלו כבר. עם הדמות הקומיקסית-משהו, הנקיה והמגולחת של ג’ורג’, כשברקע נמצאת איזו מחווה או פרודיה לציור המוכר של אדואר מאנה, “ארוחת בוקר על הדשא”, רק עם בוב דילן, מרילין דיטריך ופידל קסטרו שמחליפים את הדמויות בציור.

המקור של מאנה מול הפרודיה של ג’ורג’.

רק שליש מהאלבום כולל שירים מקוריים וחדשים שג’ורג’ כתב, אבל הוא אסף פה שירים של אחרים שהפכו לשלו עם ה-Flow הכ”כ טוב של האלבום. ביניהם הפתיחה של What Do You Want the Girl to Do של אלן טאוסיינט או הטייק היפה והמעולה שלו ל-I Can’t Stand The Rain שבקלות יכל להיות שיר של ליטל פיט. אפשר להוסיף להם את אחד הביצועים האהובים עלי כאן עם Find A River, ויש גם גרסה יפה ל-Easy Money של ריקי לי ג’ונס.

עם המקוריים נטו תמיד אהבתי את Honest Man ובמיוחד שיר ששמו Twenty Million Things, שמייצג את לואל ג’ורג’ הרגיש והכותב בחסד ונשמע היום כנציג הכי בולט לפרידה ממנו. אל כל אלו מצטרפת גם גרסה אלטרנטיבית חדשה שלו ל-Two Trains. השיר שהוא עצמו כתב ונמצא במקור באלבום Dixie Chicken של ליטל פיט, שהוא יצירת מופת שלהם מבחינתי. הוא חוזר עם זה לתקופה המופלאה עם הלהקה שהרים, הנהיג, ואז פירק ועזב. תמיד ראיתי עם הטייק המחודש הזה לשיר איזו קריצה אל העבר, או שאיבה מהיופי והסגנונות הטובים משם שהוא אהב ואיכשהו החזיר לחלק מהרצועות בהוצאת הסולו הזו. כמו עם ההחלפה של הדמויות על העטיפה מהציור של מאנה. לקחת משהו מוכר וקלאסי ולהחזיר אותו בפורמט שונה, יותר מחויך וחופשי. זה אופף את כל האלבום אצלי, שלוקח את לואל ג’ורג’ המוכר של ליטל פיט ומגיש אותו אחרת למאזין.

לואל ג’ורג’ בלוק האופייני.

ב-Thanks, I’ll Eat It Here יש באמת הרבה מהז’אנרים שליטל פיט דרכו עליהם, בנוסף להרבה צבע חדש. עם השפעות מעט שונות והמון מוזיקאים מוכשרים שתרמו לאלבום. ביניהם גם ריצ’י הייוורד וביל פיין שהיו עם ג’ורג’ בפסגות של ליטל פיט. יש אפילו קצת הכנסות של Soul באווירה, עם קולות רקע נשיים וכלי נשיפה. יחד עם האחרים. הכל תמיד היה לי ערבוב נורא יפה של כל אלו.

שלושה חודשים אחרי שהאלבום שוחרר, לואל ג’ורג’ נפטר מהתקף לב שנגרם ממנת יתר של קוקאין. הוא היה בן 34 בלבד. עם קריירת סולו ודרך חדשה שיצא אליה, שנעצרו מהר מדי. הוא השאיר אחריו עשור שלם של מוזיקה עם פנינים מפוזרות. באלבומי Little Feat ואלבום סולו אחד ויחיד שהפך לשירת הברבור שלו. אלבום ש-40 שנה לאחר יציאתו מציג את הדמות שלו במיטבה וראוי להישמע ולהתגלות אצל כל סוג של מאזין.