באחת הסצינות הראשונות בסרט “כמעט מפורסמים“, הבמאי קמרון קרואו הכניס טעות מכוונת. בסצינה שמתרחשת ב-1969 בה ויליאם מילר הצעיר מגלה את התקליטים שהשאירה לו אחותו, הוא פוגש גם באלבום Blue של ג’וני מיטשל. המצלמה נשארת איתו רגע בזמן שהוא מעביר את היד על התקליט והעטיפה, כאילו חש את האווירה של האלבום עוד לפני שגילה את המוזיקה שלו.
הטעות פה נמצאת בשנה. כי Blue שוחרר רק ב-1971, שנתיים לאחר הזמן שבו הסצינה מתרחשת. אני זוכר שבהתחלה לא כ”כ הבנתי איך מישהו כמו קרואו, בסרט הנורא אישי הזה שלו, בחר לעשות זאת. זמן מה לאחר מכן, כשצפיתי לראשונה בגרסת הבמאי של הסרט, האזנתי שם גם לאודיו קומנטרי של קרואו ושם הוא מספר על הטעות הזו. אומר שהוא כ”כ אוהב את האלבום, כי הוא כ”כ אישי וחשוף, ללא בושה, שהוא היה חייב להכניס אותו לשם, למרות הטעות במודע.
הוא ממשיך לספר שהאלבום כנראה עדיין גם כואב לג’וני במובן מסוים ושהוא שמע ממנה שהיא כבר לא ממש מאזינה לו והוא רצה את הכאב החושפני הזה בתוך הסרט. אני משער שבמיוחד עם הגילוי של ויליאם הצעיר (שמבוסס על קרואו עצמו כנער), לפני כל הרגשות והטלטלות שהוא הולך לעבור בסרט, דרך המוזיקה. איזה מסע רגשי שמיטשל עברה גם עם עצמה, באופן אחר, שהוביל לעשרת השירים שנכנסו למה שהפך לקלאסיקה הכי גדולה שלה בקריירה.
גם אני כבר לא ממש מאזין ל-Blue, האלבום הקלאסי הזה של ג’וני מיטשל ששוחרר בדיוק היום לפני 50 שנה. או יותר נכון, לא האזנתי לו כמעט בשנותיי הבוגרות, לפחות לא כמו פעם. כי הוא פשוט מכיל בתוכו יותר מדי רגשות וזיכרונות מן העבר, שדי דפקו לי על הלב. סיפורים ואנשים שנכנסו ויצאו מחיי, כמו המחשבות על האירועים שהולידו את Blue. כשמיטשל שחררה אותו לפני יובל שנים, הוא היה פרץ משוגע ומפתיע של כאב ורגש חושפניים ואישיים. ברמה כזו שאפילו לכמה מוזיקאים מקורבים לה, היה קשה מדי להתמודד עם הכנות הבלתי-מתפשרת שיצאה ממנה דרך השירים והמילים.
הבסיס של האלבום הוא כמובן הפרידה מגרהאם נאש, למרות שהיו עוד דברים מסביב. נאש בעצמו שחרר חודש לפני Blue את Songs For Beginners, אלבום הסולו הראשון שלו שמפוצץ ברגשות שקשורות לסיפור שלהם גם כן. שני אלבומי פוסט-פרידה צמודים, משני צדדים, ששניהם יצירות מופת מלאות ברגשות.
כשג’וני הגיעה להקליט את Blue היא כבר הייתה ביחסים עם ג’יימס טיילור, שגם מנגן בארבעה שירים באלבום. התקופה אחרי הפרידה מנאש, היחסים החדשים וכל הטיולים שעשתה מחוץ לארה”ב, היו השפעה ישירה על השירים. טיולים ומסעות שעברה פיזית וגם כמובן עם עצמה, בראש ובלב. החוויות מהגיחה או הבריחה לאירופה פוסט הפרידה והשבילים שדרכה עליהם. אלו שנמצאים בפתיחה של “All I Want“, או חוזרים הביתה במובן מסוים ב-“California“, השירים שפותחים את שני הצדדים של האלבום (ובאחרון מלווה את ג’וני ברקע הפדל-סטיל המופלא של סניקי פיט קליינאו, שממשיך גם ל-“This Flight Tonight”).
והיו גם צלקות אחרות שנכנסו לאלבום. כמו “Little Green“, מהשירים המוקדמים מאוד של ג’וני. שיר שהוא מכתב הפרידה שכתבה לבת שמסרה לאימוץ ב-1965, שש שנים לפני יציאתו של Blue. לא מפתיע שהיא בחרה לשלב ולשחרר אותו דווקא באלבום הזה. פרידה מסוג אחר ומשקל רגשי נוסף שהיה עליה ואולי קצת ירד באופן מסוים כשיצא לאוויר לעולם דרך האלבום.
גם בשבילי Blue הוא מסע רגשי ואישי כלשהו. כי הוא מזכיר לי יותר מדי מישהי מן העבר שהייתה חלק גדול ומשמעותי אצלי בחיים. קשר שמפוצץ ברגשות, חשיפה, אהבה, פרידה וגם לא מעט זיכרונות. הוא מקושר לי יותר מדי למקרה הזה. במיוחד עם טרילוגיית שירים באלבום שתמיד הייתה בשבילי גם הלב המדמם והפועם של Blue. הראשון מהם הוא שיר הנושא. שיר שמתחיל במשפט האהוב עליי בכל האלבום, בדיסקוגרפיה של ג’וני בפרט, או במוזיקה בכלליות – “Songs are like tattoos”.
זה משפט שמוסבר גם בהמשך השיר ואומר כ”כ הרבה. איך שירים מסוימים נצרבים אצלנו לעד ותמיד יחזירו את אותן המחשבות, או זיכרונות, או משקלים מן העבר. או את הבחורה ההיא והמקרה ההוא. הכל יחיה לנצח בין הצלילים והמילים ויצוף שוב מעלה כשנשמע אותם. לפעמים עם בכי, לפעמים עם חיוך של השלמה. הצלקות הללו שכבר הגלידו, אבל איזה סימן מהן תמיד יישאר עלינו. מדהים לפעמים איך שירים ספציפיים יקושרו אצלנו תמיד לאיזה בן-אדם, סיפור או זיכרון. פה זה קורה לי באופן הכי בולט.
יחד איתו זה ממש צף אצלי גם ב-“River“. שיר שכ”כ משויך ומזכיר לי את הבן-אדם הספציפי ואת כל מה שהיה מסביב. זה שיר שיכול לגרום לדמוע, אבל גם לחבק באותו הזמן. עד היום כשאני מרגיש תקוע עם מחשבות, או אכזבות, או לבד, ורק רוצה לברוח מהמקומות הללו עם עצמי, הרבה פעמים מתנגן לי בראש המשפט “I wish I had a river I could skate away on”. ואמנם אצלנו בתקופות החגים אין ממש קור או שלג/קרח, אבל אני מדמיין את ג’וני בחורף כשכתבה את המילים והתחושות הכה חזקות שגרמו לה לעשות זאת. הקול שלה מנחם כאן לפעמים מבעד לתחושות.
השיר השלישי הוא “A Case of You“, שמגיע מיד אחרי “River” באלבום כשאני כבר בטלטלה של רגשות לפעמים בהאזנה הרציפה הזו. שיר שתמיד היה Bitter-Sweet אצלי. עם המחשבות אחרי פרידה, הדברים הקטנים שנזכרים בהם כשהכל עוד היה טוב והדימוי המקסים ההוא של ג’וני, שלא משנה מה הצד השני מביא איתו, לטוב ולרע, הוא כמו יין אצלנו בדם. ו-“I could drink a case of you and still be on my feet”. השיר הזה תמיד מזכיר לי מה זה להכיל בן-אדם ולקבל אותו ולהימשך אליו באמת, עם הצדדים השונים ובמיוחד השליליים כביכול, שלפעמים הם דווקא אלו המושכים ביותר. קורה שהשיר גורם לי להתגעגע לתחושה הזו, או מקווה שמישהי תרגיש כלפיי את הדבר הזה שוב. המשפט הזה הוא מחמאה מופלאה לדעתי.
להרבה מאיתנו שמחוברים ל-Blue יש את הסיפורים והזיכרונות שהם רק שלנו, שמגיעים איתו. השיר ההוא שגורם לבכות, הציטוט שמציף רגשות על פני השטח, נגיעות הפסנתר המהפנטות או הצלילים והקול של מיטשל שמחדירים בנו משהו עמוק מדי כדי להסביר. לי לקח כמה וכמה שנים כדי להבין את החשיפה הראשונה שלי אליו בסצינה ההיא של קמרון קרואו ב”כמעט מפורסמים”. רק אחרי שחוויתי בעצמי כמה אגרופים ללב, העמסתי משקלים רגשיים שהחלו ממש להכביד על הגב והאזנות מאוחרות יותר לאלבום, פתאום הבנתי לחלוטין את ההחלטה של קרואו.
כי לחזור בשבילי ל-Blue זה לעשות טעות מסוימת. כי אני יודע שהרבה תחושות מן העבר יצופו פתאום יחד איתו ואני עלול לשקוע איתן יותר מדי. אבל זו טעות שאני חייב לעשות. כי זה היופי במוזיקה ובמיוחד עם האלבום הכ”כ אישי וחשוף הזה של ג’וני מיטשל. אלבום, או מסע, שהוא כבר בן 50 ולעד ימשיך לזרום על הנהר הכחול הארוך של זיכרונות, געגועים, אהבות וצלקות. עם כל השירים שעדיין חרוטים בדיו מתחת לעור וימשיכו ללכת איתנו הלאה.
להמשך האזנה לתכניות שלי על ג’וני ברדיו הקצה:
איזה יופי כתבת. מזדהה ממש.
האלבום הזה הוא גוש של רגש וזיכרונות נעימים ומכאיבים.
תודה אמיר! בהחלט ניסיתי, יחד עם הסיפור/חיבור האישי שלי, להציג גם את מה שלכל אחד מאיתנו יש עם המוזיקה הזו. כל אחד ואחת עם התחושות שהן שלו ושלה. חלק מהסיבה שהוא כ”כ קלאסי ותמיד יישאר כזה.
יפה. אלבום נפלא גם כיום