Time itself is bought and sold”
The spreading fear of growing old
“…Contains a thousand foolish games that we play

שנים שאני כותב ואומר את זה במקומות שונים ולאנשים שונים. איך יאנג ממשיך לשחק איתנו כל הזמן, בין אלבום לאלבום, פרוייקט לפרוייקט, ז’אנרים, סגנונות, נגני ליווי, הוצאות מהעבר ועוד. תמיד ציינתי שזה הדבר שאני הכי אוהב אצלו. זה שמשאיר אותו מבחינתי רלוונטי ומעניין כל השנים הללו. ואפילו במיוחד בעשור האחרון. איך כל אלבום שונה מקודמו, וגם אם בין לבין יש אלבומים רעים, אני בעד. העיקר שימשיך בחיפושים המוזיקליים שלו והשינויים. כי כל כמה שנים יוצאת איזו פנינה חדשה שמזכירה לנו בפעם האלף עד כמה המשחק המוזיקלי הזה של יאנג הוא מרתק. וטוב. לפעמים ממש טוב…

Neil Young & Crazy Horse – Psychedelic Pill

את השורות פה למעלה בתחילת הפוסט יאנג כתב באלבום הסולו הראשון שלו. 34 אלבומי אולפן ו-44 שנים אחרי, יאנג משחרר את “Psychedelic Pill”. אלבום ראשון של חומר מקורי עם Crazy Horse מאז Greendale של 2003. והמשחק מקבל חוקים חדשים. שוב. כרגיל.

מוקדם יותר השנה האיחוד של ניל וה-Horse הביא לנו את “Americana”, שסיפק מעט את הגעגועים אליהם יחד ולסאונד המלוכלך האהוב ששייך רק לשיתוף הפעולה הזה. הקאברים שלהם לשירי-עם ישנים היו עוד חידוש לא רע בכלל, אבל זה היה רק המנה הראשונה. העיקרית הגיעה עכשיו.

“Psychedelic Pill” הוא אלבום האולפן הכפול הראשון של יאנג. יש בו גם את השיר הכי ארוך בקטלוג שלו בדמות 27 דקות הפתיחה המרהיבות של “Driftin’ Back” (עוקף את 18 הדקות של “Ordinary People”). יש בו את קרייזי הורס. יש בו עוד שני שירים שמגיעים כל אחד ל-16 דקות. יש בו את הלכלוך והגיטרות והסאונד האהוב של יאנג וה-Horse שמהווה את החזרה האמיתית שלהם יחד. והם נשמעים טוב כמו בימים שהתאהבו בנערות קינמון ליד הנהר, כשסיפרו על רוצחים והעולם החדש וכשהיתה להם אהבה אחת בלבד לשרוף. השעה וחצי החדשה שלהם יחד מלאה בג’אמים המחשמלים ההם, ברוקנ’רול שבגללו התאהבנו בהם מלכתחילה, בכתיבה על ההווה מול העבר, ביאנג הנוגה ויאנג הכועס. אבל כל זה באופן חדש, טרי ומקורי. עם קריצה קטנה לתקופות ההן. לגמרי התגעגעתי לאלבום כזה. הצלילים והסאונד מוכרים, אך החשמל והאנרגיות מלאים בכוח-סוס חדש.

הפתיחה של האלבום הזה היא המלהיבה ביותר מבחינתי מאז הפצצה המשולשת בהתחלה של “Broken Arrow”. אנחנו פוגשים פה את ניל יאנג וקרייזי הורס של “Down By The River”. של “Cortez”. של “Fuckin’ Up”. של “Change Your Mind” ושל “Big Time”. אבל גם בקטעים הרגועים או קצרים יותר, הם מהטובים שהוציאו יחד.

ניל יאנג חוגג היום 67 והוא לא פוסק מלעניין. מבחינתי התחנות הבולטות ביותר שלו בעשור האחרון (או מאז האלבום הבועט האחרון עם הסוסים ב-96), היו האלבומים “Prairie Wind” ו-“Chrome Dreams II”. נכון, היו בתקופות האחרונות גם דברים טובים או לא רעים אחרים, כמו האקוסטיות הרכה של “Silver & Gold”, הקונספט של “Greendale” או ההתנסות של “Le Noise”. אבל השניים הללו היו מבחינתי יצירות שלמות מעולות שלדעתי האישית הן מהטופ של היצירה של יאנג. אין ספק שהגלולה הפסיכדלית הכפולה החדשה היא תחנה כזו נוספת בשבילי. לא רק בעשור+ האחרון של הדיסקוגרפיה של יאנג, אלא גם בהיסטוריית האלבומים שלו ושל קרייזי הורס מתחילת הדרך עד היום.

Twisted Road

Born In Ontario

Ramada Inn

—————————————————————————————————————-

אפילוג – יוני 2014

הזמן דוהה וממשיך לעבור…מאז כתיבת הפוסט המקורי ויציאתו לעולם של Psychedelic Pill הספקתי לראות את יאנג והסוסים בלייב בלונדון בקיץ 2013, ובזמן כתיבת שורות אלו אני ועוד רבים אחרים כבר מצפים להופעה ההיסטורית שלהם כאן בארץ, בקיץ 2014, בעוד חודש וקצת בלבד. מאז שהאלבום הזה יצא ועוד במיוחד כיום עם כל הפרוייקט יאנג הזה שאני כותב ומפרסם, אפשר להגיד בלב שלם שהגלולה הזו לחלוטין עוברת את מבחן הזמן עד כה. אחרי לא יודע כמה שמיעות בשנה וחצי האחרונה, זה עדיין אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו תחת השם של ניל יאנג וקרייזי הורס. אין לי ספק שהוא ימשיך להיות ככה ושבעוד הרבה שנים מהיום הוא כבר יהיה קלאסיקה. ברמה של הקלאסיקות משנות השבעים שמדברים עליהן כיום.

בפוסט המקורי למעלה ציינתי שהאלבום הוא עוד תחנה חשובה בקריירה הגדולה של ניל בכלל ושלו עם הסוסים בפרט. ראלף מולינה, בילי טלבוט ופרנק “פונצ’ו” סמפדרו. השלישיה האדירה הזו שדוהרת עם יאנג בכל התחנות מ-1974 ועד היום. ארבעים שנה שהחבורה הזו יחד נפגשת כל פעם במקום אחר בציר הזמן בקריירה של יאנג. אם זה באלבום חדש תחת שמם המלא או הצטרפות לסיבוב הופעות. אומנם בילי וראלף עוד היו שם לפני, ממש בתחילת הדרך של קרייזי הורס (עם דני וויטן ז”ל), אבל פונצ’ו הוא גם כן כבר ארבעה עשורים חלק בלתי נפרד מהשיגעון והחופש של מה שהתחיל כלהקת גיבוי והפך להרכב ללא יוצא מן הכלל עם יאנג. אדוק, מלהיב ומפתיע, בכל ערב נתון. וכשהרביעיה הזו יחד על הבמה אין מבחינתי הרבה דברים יותר טובים מזה. לא רק שומעים את זה במוזיקה, אלא רואים בהופעות בבירור; בחיוכים, הצחוק, השטויות שהם עדיין עושים בגילם ועד כמה הם נהנים אחד מהשני, גם אחרי כל הזמן הזה שעבר.

ניל אומנם ביקר פה ב-95, אבל בחודש הבא בפארק הירקון בתל אביב, הקהל הישראלי יחוש לראשונה מה זה לחוות את קרייזי הורס בלייב מול העיניים. הצלילים המלוכלכים האהובים מ-Psychedelic Pill יהיו שם, כמו גם שורה ארוכה של רצועות חלודות משובחות מאז ועד היום.

ניל וקרייזי הורס מודל 2014, אז והיום:
(למעלה: ב-Zuma Beach קליפורניה, סביבות 1975. למטה: על הבמה באירופה, קיץ 2013)