I feel like goin’ back”
“…Back where there’s nowhere to stay

בפתיחת האלבום שיאנג שיחרר ב-1978 כבר רואים שהוא חוזר אחורה. לזמן הפשוט ההוא שמגיע מההשפעות הגדולות עליו.  יאנג חוזר לשם מדי פעם בקריירה, לא נשאר הרבה וממשיך הלאה. המקום הזה הוא חלק מהשורשים שלו שאותם הוא הולך לבקר באלבום Comes A Time, השורשים של הקאנטרי והפולק.

Goin’ Back הוא לא רק שיר הפתיחה כאן, אלא גם מסמל באמת את החזרה של יאנג אחורה לסגנון הקאנטרי-רוק שנמצא באלבום כולו. במהלך הקריירה תמיד הוא קופץ לז’אנר מדי פעם, אם זה באלבום שלם או ברצועות בודדות באלבומים אחרים. ב-78 הגיע הזמן של ההשפעה הזאת על יאנג לקבל יצירה שלמה שסובבת אותה, עם מקשה אחת שירים על אותו הקו המוזיקלי.

שיר הנושא והרצועה השניה באלבום, Comes A Time, הוא דוגמה מעולה לאווירה פה. הוא שיר ניל יאנג אקוסטי-פולקי טיפוסי שכבר משמיעה ראשונה נקלט אצלך עמוק בוריד, כמו שעשו שירים דומים שנמצאים באלבומים הכי קליטים לקהל הרחב מבחינתי; Harvest או After The Gold Rush. יש בו את הקסם היאנגי הזה. הפשטות המקסימה שנמצאת בלא מעט אלבומים שלו.

כמו ב-After The Gold Rush שהוזכר קודם ואלבומים אחרים מאותה תקופה, יאנג מארח פה לקצרה את Crazy Horse שנמצאים בשני שירים. הראשון הוא Look Out For My Love הנוגע והשני שמגיע אחריו הוא שיר בשם Lotta Love, שאישית הוא אחד השירים היותר נפלאים שיאנג אי פעם כתב לדעתי.

It’s gonna take a lotta love”
To change the way things are
It’s gonna take a lotta love
“Or we won’t get too far

הצורך בתיקון, נסיון להחזיר אהבה מסוימת וכל המתלווה לכך. המילים של יאנג כרגיל לוקחות את המאזין גם למקום האישי שלו, עם המלודיות הנוגעות והקול שיוצא מהשיר ישר מולך. הוא ושיר הנושא הם רגעי קסם גדולים מאוד כאן וכרגיל תוך 2:30 דקות אתה מוצא את עצמך נשאב לעוד רגע אקוסטי קלאסי של יאנג.

גם ב-Peace of Mind הוא ממשיך באותו נושא שהוא תמיד כתב עליו כ”כ טוב, עם הקול של ניקולט לרסון שמתארחת כאן בהרמוניות מושלמות (ושנה לאחר מכן אף הקליטה גרסה משלה לשיר Lotta Love). אותן ההרמוניות נכנסות גם ל-Human Highway, עוד פנינה שתמשיך ללוות את ניל לאורך הקריירה. הרצועות שלהם יחד בהחלט מוסיפות המון לאווירה של האלבום.

האווירה הזו ממשיכה גם בשירים הנוספים ושילוב הקולות בולט יותר אפילו ב-Motorcycle Mama שמזכיר מעט את הבריזה של On The Beach. כל הרצועות נושבות לכיוון הסיום בדמות Four Strong Winds, הרצועה האחרונה. קאבר לשיר קאנטרי של איאן טייסון שיאנג ביצע גם שנתיים לפני כן עם ג’וני מיטשל בוואלס האחרון של The Band. הביצוע של יאנג נשמע כאילו זה שיר שלו ונועל את Comes A Time וכמעט את העשור הנפלא הזה של ניל יאנג עם חזרה הביתה לשורשים, באלבום שמלא כולו בניחוח קאנטרי-פולקי אקוסטי שהבחור הקנדי הזה מביא שוב לשיאים, עם אווירה אחידה של אלבום שעומד בזמנו ומעבר לכך.

האלבום הזה בשבילי תמיד היה הראשון מבין רביעיה מקשרת שנפרשת על גבי ארבעה עשורים. הביקור הזה והסגנון שיאנג מגיע אליו פעם בעשור. Comes A Time היה הנקודה הראשונה בשנות השבעים. אחריו היה זה Old Ways בשנות השמונים. אחריהם Harvest Moon בשנות התשעים, והרביעי והאחרון בסדרה הזו בינתיים מהעשור הראשון לשנות האלפיים הוא האלבום המאוד לא-מספיק-מוערך לדעתי – Prairie Wind. נכון שהיו ליאנג עוד אלבומים שנגעו בסגנונות המדוברים, אבל ארבע התחנות האלה הן עצירה בשביל אלבומים מלאים ושלמים ועטופים כולם בהשפעות הללו ללא קריצות הצידה או ערבוב עם רצועות ממש רחוקות בסגנון.

זה נטו ניל יאנג הפולקי עם האהבה הגדולה להשפעות הקאנטרי-רוק עליו והפשטות הזו שאני כ”כ אוהב אצלו. זו שהוא חזר אליה פה אחרי כל האלבומים שהפכו אותו לכוכב באותו עשור, השירים שהפכו לקלאסיקות, הטירוף עם קרייזי הורס, ההופעות המחשמלות, התקופות האפלות, איבוד החברים, פרידות ומה לא…Comes A Time הוא אלבום רגיעה שהגיע אחרי כל זה, שניה לפני שיאנג חתם את העשור הכי מטורף, פורה ומוצלח יצירתית בקריירה שלו. החזרה אחורה הזו עבדה מצוין באותו הזמן, בדיוק כמו כל חזרה של המאזין לאלבום הפשוט והמקסים הזה כיום.

Comes A Time
1978

Side A
Goin’ Back
Comes A Time
Look Out for My Love
Lotta Love
Peace of Mind

Side B
Human Highway
Already One
Field of Opportunity
Motorcycle Mama
Four Strong Winds