לחלקים הנוספים של סיכום העשור:
חלק 1 (הקדמה + מקומות 100-81)
חלק 2 (מקומות 80-61)
חלק 4 (מקומות 40-21)
חלק 5 (פלייליסט + מקומות 20-1)
60.
Sarah Jarosz – Undercurrent
(2016)
שרה ג’ארוז החלה את הקריירה שלה מאוד מוקדם. חודש אחרי יום הולדתה ה-18 כבר שחררה את אלבום הבכורה שלה. זה היה ב-2009. אחריו היא הוציאה עוד שלושה אלבומים נהדרים בעשור החולף, כשהאחרון מביניהם, Undercurrent, הוא גם לדעתי הטוב ביותר שלה. הנשמה המוזיקלית של ג’ארוז היא כזו ששואבת השפעות מהדרום וגריניץ’ ווילאג’ של הסיקסטיז גם יחד. האלבום הזה מייצג אותה הכי טוב וכולל קצת מעל חצי שעה עם השפעות הבלו-גראס והפולק והצלילים המינימליסטיים הללו שנשמעים גדולים יותר כשהם יוצאים מהקול שלה.
ההוצאה הזו קיבלה אצלי את התואר “אלבום הפולק של השנה” כשהוא סיים אצלי במקום השישי בסיכום של 2016. אני עדיין חושב עליו אותו הדבר. יש פה הרבה חן, כתיבה טובה, מספר רצועות שמזכירות אפילו את גיליאן וולש במיטבה וקטעים כמו House of Mercy שהוא מהשירים הפשוטים והמהפנטים של השנה ההיא אצלי. בכלל, שרה היא מוזיקאית שיכולה להפנט בעזרת קול ואקוסטית בלבד, שזו מתנה גדולה ואפקט ששם אותה גבוה יותר אצלי מהמוני אחרים שנמצאים בסגנון הזה.
59.
Last of the Easy Riders – Unto The Earth
(2018)
החבר’ה של Last of the Easy Riders עושים מוזיקה שמושפעת המון מתקופות מסוימות של ה-Byrds או אפילו שני האלבומים הראשונים של Beachwood Sparks מתחילת המילניום. רוק פסיכדלי כיפי נורא. זה אלבום מלא ראשון שלהם אחרי ששחררו EP מוצלח לפניו. עם ההוצאה המלאה הם הצליחו לסחוף אותי בכל האזנה במהלך 2018 וזה היה אחד מאלבומי הדרכים האולטימטיביים שלי באותה שנה. מאלו שהם כ”כ טובים, שעובדים נהדר גם כשאתה שומע אותם בבית ורק מדמיין את הנופים, הרוח והמרחבים עם הצלילים.
בשנה ההיא הם שחררו גם קאבר שלהם ל-One Hundred Years From Now של גראם פרסונס, לכבוד ציון 50 שנה ל-Sweetheart of the Rodeo של הבירדז. יחד עם הציון הזה, עלתה בי בזמנו יותר ההרגשה שהם ממשיכי דרך מושלמים לסאונד והאווירה של צמד האלבומים היותר ניסיוניים של הבירדז; Rodeo ו- The Notorious Byrd Brothers. עם קאנטרי-רוק פסיכדלי שלוקח את הבסיס ההוא ובונה עליו משהו טרי. עם הרבה חופש מוזיקלי בהגשה וההרגשה. כזה שאני מאוד מעריך כיום. ל-Easy Riders יש את הסאונד הישן הזה שהם רוכבים עליו וכדאי מאוד להצטרף אליהם לדרך.
58.
Bill Callahan – Dream River
(2013)
ביל קלהאן הוא אחד מכותבי השירים המוכשרים של שני העשורים האחרונים, ב-2013 הוא שחרר אלבום אינטימי ואישי שמלא במוזיקה ומילים נהדרות. זה אלבום שכיכב בלא מעט רשימות סיכום בזמנו ובצדק רב. הוא לגמרי מביא מלחמה על ההוצאה הטובה ביותר שלו אם שואלים אותי מעבר להגשה הנורא כנה, הרבה דברים מאוד קטנים עשו לי את זה ב-Dream River. איזה כינור או חליל ברקע, סולו גיטרה קטן, בנייה ועליה של הסאונד, מעברים כאלה ופשוט כל הרקע או הבסיס שנמצא מתחת לקול של קלהאן. קול שנדמה לפעמים שלא שר, אלא פשוט מגיש או מדבר. אבל כשהוא מגיע בתזמון הנכון זה פשוט מושלם.
57.
Phosphorescent – Muchacho
(2013)
על Phosphorescent, או האמן שעומד מאחוריו, מת’יו האוק, כתבתי לראשונה בסיכום של 2010 עם האלבום Here’s To Taking It Easy. זה שכלל בין השאר את The Mermaid Parade ו-Los Angeles, שניים מהשירים שנשארו אצלי חזק מאוד איתו עד היום ומייצגים את הסיבה למשיכה למוזיקה שלו. ככה של-Muchacho, שהגיע שלוש שנים אחר כך, כבר באתי עם ציפיות.
כל האלבום הזה, עוד אחד מקציר סיכום שנת 2013 המטורפת אצלי, הוא סוג-של סיפור או שביל מוזיקלי עם שירים אישיים של התחלה וסוף. הוא מסוגנן בצורה שנראתה לי קצת כמו ספר. עם פרולוג, אפילוג ושמות של פרקים שאתה מחכה לראות לאן יקחו אותך. Song For Zula הוא השיר המעולה הראשון פה, עם המלודיות המדבקות בין הבתים שנשמעות איכשהו מוכרות ומשפט אחד שם שהדהד אצלי הרבה אחרי שהשיר והשנה ההיא הסתיימה –”I will not open myself up this way again”.
אבל “Zula” לגמרי לא לבד. השיר האהוב עלי פה הוא The Quotidian Beasts, שפשוט עטף אותי בצבעים וצלילים שבעיניים עצומות עם האוזניות עלי העיפו אותי למקומות שאני לא מכיר, אבל רוצה להישאר שם. יש גם המון יופי ברצועה A New Anhedonia עם הקלידים המהפנטים ולא חסר קצב וכיף בשיר כמו A Charm/A Blade. כל האלבום די סחף אותי. הוא בלט לי נורא בתקופת האביב אחרי שיצא ונשאר התחנה הכי חזקה של Phosphorescent בקריירה.
56.
The Tyde – Darren 4
(2016)
הנה אלבום שמייצג אחד מהקאמבקים הטובים של העשור. זה של The Tyde, בראשות דארן ריידמייקר. אלבום שמגיע אחרי עשור בערך שההרכב היה מפורק. דארן התארח מאז עם הלהקה של אחיו ברנט מ-Beachwood Sparks, שזה אחד ההרכבים האהובים עלי משנות האלפיים. מספר חברים ב-Beachwood בעבר מתארחים באלבום הנוכחי, כולל האח ברנט, בן נייט, דן הורן וניל קאסל. גם מופיעים פה ברנרד בטלר מ-Suede והמתופף ריצ’ארד גוון שניגן בעבר עם ג’ונתן וילסון ו-Vetiver בין השאר.
גם כאן, השפעות של ה-Byrds פוגשים את ה-Beach Boys, עם הרבה אווירה מושכת שהיתה לי פסקול של אמצע-סוף הקיץ של 2016. זה אלבום קאמבק די קצר (מדגדג את החצי שעה), אבל יפה-יפה. כולל גם את The Rights שהפך לאחד השירים היותר אהובים עלי בשנה ההיא ובכלל, בעשור הזה.
55.
Blitzen Trapper – All Across This Land
(2015)
להרכב האהוב הזה מפורטלנד יש שורה של אלבומים טובים בעשור האחרון. אבל זה שנשאר, או כרגע האהוב עלי, הוא הנציג של 2015. האלבום All Across This Land מציג את הרוקנ’רול של ההרכב שעלה שם מדרגה מבחינתי. יש בו שירים סופר-קליטים, עם ריפים מעולים ורעש שיודע גם ללטף כשצריך. לאורך כל האלבום יש משהו מעורר וחד במוזיקה והצלילים, שמוקפים ברגישות ובהרגשה שהכל אפשרי. ביחד עם שמו, זה לגמרי אלבום דרכים. כזה שבוקע מרמקולים או אוזניות בזמן שבוהים בחלון על מה שקורה בחוץ. היו לי כמה שמיעות עם All Across This Land בזמנו שהרגשתי שהזמן פוסק מלכת. ולחזור אליו כמה שנים אחר כך היה כיף גדול.
זה אלבום שסיים אצלי במקום הרביעי בסיכום 2015, הרבה בגלל שכל האזנה אליו שלחה אותי למחוזות אחרים, על כל השבילים שהאלבום הזה הוביל אותי. על חלקם עליתי שוב לאחרונה וגיליתי משהו נסתר חדש. אלבום חובה מבחינתי לכל חובב של ההרכב, ותיק או חדש.
54.
Mavis Staples – You Are Not Alone
(2010)
זה היה עשור פשוט מטורף למייביס סטייפלס. אולי אפילו הטוב בקריירה שלה, בטוח בתור אמנית סולו. עשור שגם חגגתי לה אותו בספיישל בשנה שעברה לכבוד יום הולדתה ה-80. שחררה בעשור הזה חמישה אלבומי אולפן מוצלחים, יצא לה סרט דוקומנטרי מרומם, שיתפה פעולה עם אמנים שונים וכאמור חגגה בו את כל שנות השבעים שלה וסיימה אותו בגיל עגול ובנקודת שיא בקריירה לאמן בכזה שלב בחיים.
שלושה אלבומים מתוך החמישה של העשור הוקלטו יחד עם ג’ף טווידי (בנוסף לאלבום פוסט המוות של אביה, Pop Staples שטווידי עזר לסיים ולשחרר). בחרתי לייצג פה את שיתוף הפעולה הראשון ביניהם וגם את ההוצאה שפתחה למייביס את העשור המוצלח. האלבום You Are Not Alone. כזה שהחזיר לי בגדול את הקול והנשמה הענקיים שלה ופרס שבילים חדשים לדרוך עליהם. כאלו שעדיין ממשיכים והלוואי וגברת סטייפלס לא תיגמר לנו לעולם ותמשיך ליצור כזה יופי גם בעשור החדש של חייה.
You Are Not Alone
Only The Lord Knows
53.
Wilco – The Whole Love
(2011)
שנה אחרי האלבום הקודם עם מייביס, ג’ף טווידי שחרר אלבום חדש עם Wilco. אלבום שהלך והתקרב אלי ככל שהזמן איתו עבר. וילקו שחררו עוד שלושה אלבומים בעשור הזה, כאלו שהחלו תפנית מוזיקלית אצלם. הם הרבה יותר מופשטים, פולקיים וקטנים בהפקה. למעשה The Whole Love הוא האלבום היותר ניסיוני האחרון שלהם עד כה וכזה שמכיל שירים מעולים שאפשר להרגיש בהם טוב את הכישרון של נלס קליין.
שירים כמו Art of Almost שהכי מייצגים לי את הצד היותר חשמלי ומעניין של הלהקה. הרגשתי את זה ממש טוב שלוש שנים אחרי צאת האלבום, כשראיתי את וילקוו במספר הופעות לרגל חגיגות 20 השנה ללהקה בארה”ב. לחלוטין הכניס בי עוד אהבה לאלבום שבאמת כל שנה מאז שיצא אני חושב חיבבתי אותו עוד קצת. בגלל זה הוא גם האחד שלהם שנמצא פה.
Art of Almost
I Might
52.
Tedeschi Trucks Band – Revelator
(2011)
זה היה העשור בו ה-Derek Trucks Band סיימה את דרכה וסללה את השביל להרכב החדש של סוזן טדסקי ודרק טראקס, ה-Tedeschi Trucks Band. הם הוציאו ארבעה אלבומים מעולים לאורך העשור, אך בחרתי את המקום בו זה התחיל. אלבום הבכורה של ההרכב, Revelator, שיצא ב-2011. לא יודע למה דווקא הוא. אולי בגלל כל מקרי המוות של משפחת האולמנים המורחבת בעשור הזה גרמו לי ללכת אחורה. להיזכר וליהנות מחדש במקום בו משהו יצא לדרך.
היציאה לדרך הטרייה הזו היתה ממש טובה. עם הבלוז-סול-רוק-דרומי שנתן את הבסיס למה שעתיד לבוא, אך עדיין הגיש בעצמו מנה גדושה בכישרון של הזוג סוזן את דרק. אמנם אני תמיד אעדיף את הלהקה המוקדמת של דרק, שאין סיכוי שתחזור גם, אחרי ששני חברי הרכב הלכו לעולמם בשנים האחרונות, אבל איזה כיף שיש לנו את הסוג-של פניקס שצמח מההריסות שלו והפך למשהו גדול יותר עם הרבה צבעים מוזיקליים משלו.
Midnight In Harlem
Bound For Glory
51.
Steve Gunn – The Unseen In Between
(2019)
סטיב גאן השתנה אצלי לחלוטין במהלך 2019. משהו באלבום האחרון שלו, The Unseen In Between, עשה את השינוי שגרם לי להידבק אליו הרבה יותר מבעבר. אני לא יודע אם זה הוא או אני, אבל נראה לי שזה היה שנינו. אני חושב שבאלבום הזה הוא עוד יותר ממשיך את ההשפעות הגדולות עליו, כמו ג’ון מרטין, טים באקלי או ברט יאנש. למרות שהוא איזו גרסת 2.0 שלהם. משהו שתמיד עבר לי בראש בקטע חיובי.
יש פה אחלה עבודת גיטרות, שילוב נורא יפה וזורם של רוק ופולק, פלוס הקול של מג ביירד שמגבה את חלקם. מבחינתי זה לגמרי האלבום הטוב ביותר שלו עד כה. כזה שהצליח לתפוס אותי חזק-חזק ולא לעזוב. ביליתי איתו המון במהלך השנה שעברה. גם כשחוויתי בסטיב מבצע את כולו בהופעה. גאן חתם עשור בשיא יצירתי מבחינתי שיהיה קשה לרדת ממנו.
50.
Hiss Golden Messenger – Lateness of Dancers
(2014)
הגענו לנציג ראשון בסיכום הזה שתפקד אצלי בעבר בתור אלבום שנה. אני כותב על Hiss Golden Messenger מאז 2013, כשאלבומו Haw מאוד בלט אצלי. שנה לאחר מכן, Lateness of Danccers סיים אצלי הכי גבוה שאפשר בסיכום האישי של 2014. זו היתה שנה בה לא היה לי אלבום שנה מובהק. עברתי אז לא מעט שינויים. התאוששתי משברון לב גדול, עזבתי עבודה קבועה בה הייתי מעל עשור, לקחתי שנה חופש מהחיים, היתה מלחמה באמצע וגם עשיתי עוד טיול גדול בארה”ב. האלבום שוחרר בזמן שהייתי שם במסעות שלי וכשחזרתי הביתה והאזנתי לו, זה הרגיש כמו הבית שאני צריך כרגע.
האלבום הזה העניק לי מקום להירגע לתוכו ולנוח. להסתכל אחורה ולחייך אפילו ממה שקדימה. הייתי צריך משהו אופטימי יותר שילווה אותי דאז וההוצאה הזו של MC Taylor הגיעה בול בזמן, עם השירים המלטפים והיופי הלא-גרנדיוזי שלהם שנפל עלי כשהייתי צריך. הוא עדיין אלבום נפלא שלו, שכנראה יבלוט לי תמיד מעל אחרים ולא מעטים כאלו שהוא שחרר בעשור החולף.
“?Well I can’t go back, I know that now. But who said I wanted to”
49.
Strand of Oaks – HEAL
(2014)
אחת מהפתעות השנה שלי ב-2014 היתה האלבום הזה של Strand of Oaks, או האיש שמאחורי שם הבמה – טימותי שואוולטר. הוא יצר פה מוזיקה נורא סוחפת, שפורצת את גדר הפולק-רוק שלו בענק. יש ב-HEAL הרבה חופש, הסאונד חזק ומלוכלך, אך גם הופך לרך ומלטף כשצריך. הוא חולמני ומרחף, זועק ומהפנט. הכל יחד באלבום אחד מלא ברגש מתפרץ. החבר ג’יי מסקיס מתארח פה בקטנה, אבל כל הצלילים הבולטים שייכים לשואווולטר, באלבום הפריצה שלו. עם JM שכתב על ג’ייסון מולינה שגם פתח באופן מושלם את ההופעה שלו שראיתי שלוש שנים אחרי צאת האלבום, כולל הסיפור איך הוא גילה את המוזיקה של מולינה שהחזיקה אותו בחיים בתקופה קשה אחרי שזוגתו בגדה בו והבית שלו נשרף, כשהוא ניסה להצליח בעולם המוזיקה.
JM
Woke Up To The Light
48.
The Secret Sisters – You Don’t Own Me Anymore
(2017)
האחיות לידיה ולורה רוג’רס נמצאות תחת המעקב שלי ממש מתחילת דרכן. כתבתי פה בזמנו על אלבום הבכורה שלהן בתחילת העשור וגם על השני שביקר אצלי בסיכום שנה. ב-2017 הן חזרו עם אלבום שלישי שמייצג גם שני שינויים בולטים; הראשון הוא שהן נפרדו מהלייבל והניהול שלהן בטריקת דלת והקליטו והוציאו את האלבום הזה בהוצאה עצמית קטנה. השינוי השני הוא, אם זה קשור לראשון או לא, שהן שחררו פה מבחינתי את האלבום הטוב ביותר שלהן עד כה.
You Don’t Own Me Anymore, קריצה קטנה לעזיבת הלייבל שהן היו תחתיו, הוא אלבום של קפיצת מדרגה שנורא הורגשה אצלי דאז. ממש אהבתי את השניים שקדמו לו, אבל משהו פה פשוט נתפס אצלי הרבה יותר גבוה. מבחינה מוזיקלית, כתיבה והשילוב היפהפה של המלודיות וההרמוניות בתוך המוזיקה והמילים של שתי האחיות המוכשרות. אלבום שמכיל את Mississippi, שהכתרתי כבלדת הרצח של השנה ההיא ואחד השירים האהובים עלי של 2017. והוא מוקף ברצועות מעולות על הקו של הפולק-בלוז-אמריקנה. עם שני הקולות המופלאים של האחיות מעל הכל. קולות שהגיעו בצדק רב אצלי למקום הרביעי בסיכום אותה שנה.
47.
Beachwood Sparks – The Tarnished Gold
(2012)
אחרי שני אלבומים ראשונים מצוינים שיצאו על תחילת שנות האלפיים, Beachwood Sparks עשו קאמבק נפלא כעשור אחר כך. זה קרה עם The Tarnished Gold, שהפגיש שוב את האחים רדמייקר עם המפיק תום מונהאן והחזיר באופן חזק את הצלילים הקסומים שלהם גם בעשור הספציפי הזה. אותם צלילים שביקרו בשנות השבעים של הפולק הפסיכדלי והאמריקנה של קליפורניה. עם ההשפעות של הבירדז, ה-Flying Burruto Brothers, התוספת פה של ניל קאסל והיופי החם והאורגני שעוטף את המוזיקה שלהם.
ברנט ודארן רדמייקר המשיכו את הסאונד הזה עם הרכבים אחרים בהמשך העשור, אבל כל דבר שרשום עליו Beachwood Sparks מיד עומד מעל כולם. הרכב שיש לו עץ משפחתי שהוליד שושלת יפה של נגנים ופרויקטים שונים ואיזה כיף שהבליח בעצמו בעשור הזה. בתקווה שבעתיד אולי נזכה לעוד איזה גיבוש משפחתי כזה.
Sparks Fly Again
Forget The Song
46.
Justin Townes Earle – Nothing’s Gonna Change The Way You Feel About Me Now
(2012)
אלבום שני שג’סטין מכניס לסיכום העשור הזה, אחרי שפגשנו קודם את Harlem River Blues. הוא פשוט שחרר שורה של אלבומים מעולים לאורך העשור. האהוב עלי מהם כרגע הוא Nothing’s Gonna Change The Way You Feel About Me Now. שם ארוך לאלבום שכ”כ עושה לי את זה עם האווירה המלנכולית-שקטה של רוב שיריו. משהו בי תמיד רוצה שהכאב בכמה מהשירים ימשיך הרבה אחרי שהשיר האחרון מסתיים. חצי השעה בלבד של האלבום הזה חולפת די מהר ובדרך כלל אני רוצה עוד.
כתבתי זאת בעבר מספר פעמים, שלא מעט שירים של ג’סטין טאונס ארל גורמים לי חשק לשמוע אותם בוקעים מפטיפון באיזו דירה ישנה במנהטן באמצע הלילה, לבד, עם כוס וויסקי ביד ומחשבות בראש. שיר הנושא פה הוא בדיוק כזה. כמו גם Am I Lonely Tonight ועוד כמה מחבריהם באלבום ממש קצר, עם שם נורא ארוך, שמכיל המון רגעים קטנים של עונג.
?Am I That Lonely Tonight
Nothing’s Gonna Change The Way You Feel About Me Now
45.
The Jayhawks – Back Roads And Abandoned Motels
(2018)
היה זה עשור די מטורף עבור הג’ייהוקס. בתחילתו הם התאחדו שוב עם החבר המקורי מארק אולסון ושחררו אלבום איתו שלא ממש עבר אצלי את מבחן הזמן. אחר כך הוא עף שוב מההרכב והם עברו למקום קצת שונה עם האלבום הבא, Paging Mr. Proust. לאחר מכן הם חזרו למקורות והסאונד המוכר עם Back Roads And Abandoned Motels. גם לי אישית היו איתם חוויות שונות ונפלאות. טסתי לראותם בתחילת העשור כדי לחזות בליין-אפ עם מארק מבצע מלא שירים משני האלבומים הקלאסים Tomorrow The Green Grass ו-Hollywood Town Hall. אחר כך באמצע העשור טסתי שוב כדי לראותם בליין-אפ הבא שהתרכז בהופעות באלבומים היותר מאוחרים, במיוחד Sound of Lies המופלא ולא מספיק מוערך.
כל החוויות הללו היו אדירות וגם שונות, כפי שהלהקה עצמה השתנתה לאורך העשור. שינוי שכאמור חזר קצת הביתה עם האלבום שמופיע כאן. גארי לוריס חזר אחורה לשירים שכתב עם אחרים והקליט אותם במתכונת חדשה ושונה עם הליין-אפ הנוכחי של הג’ייהוקס. התוצאה היתה מצוינת. עם ייצוג של הג’ייהוקס הרכים יותר ולא מעט מהסאונד המוכר שהיה שם באלבומים המוצלחים של אמצע שנות התשעים. גם יש פה כמה שירים חדשים לגמרי, אבל הקונספט השולט של להכניס חיים חדשים בשירים ישנים שלוריס כתב מחוץ ללהקה, עבד ממש טוב. עדיין.
הג’ייהוקס נמצאים פה כבר מעל שלושה עשורים וכ”כ כיף ומרהיב מבחינתי לראות איך הם עדיין עושים סבבה של מוזיקה, גם אחרי כל השנים והשינויים. אהבה גדולה שעדיין בועטת ומרגשת.
Gonna Be a Darkness
Everybody Knows
44.
The Hold Steady – Heaven Is Whenever
(2010)
ל-The Hold Steady יצאו שלושה אלבומים בעשור הזה והראשון מתוכם נשאר האהוב עלי. הוא האלבום החמישי של ה-Hold Steady בכלליות והמשיך בתחילתו של מילניום את הסימנים המוכרים שלהם, עם הרבה סיפורים והשקפה אל העבר, המילים שנזרקות מפיו של קרייג פין ומגובות בסאונד האלטרנטיבי המצוין הזה של הלהקה. יש פה עוד קבוצה שלמה של שירים קלאסים של ההרכב, כאלו שלפחות נשמעים לי כאלה ואולי מגיע להם לקבל עוד אהבה. כי זה אלבום שלא “נחשב” מאוד בדיסקוגרפיה שלהם.
אני אישית מאוד אוהב אותו. גם כשיצא וגם כיום. אין מה לעשות, אני פשוט נכנע בשניה לשירים כמו We Can Get Together, שמספרים בין השאר על בנות שאוהבות מוזיקה, לשבת איתן בחדר ולשמוע תקליטים ולדבר על הרכבים כאלה אחרים, עם מלא רפרנסים ללהקות של איזור מינסוטה שקרייג גדל עליהן. שירים שמחזירים אותך לזמן פשוט יותר או זורקים אותך למקום שכיום אתה נורא רוצה לבקר בו. הלוואי והלהקה גם היתה מבצעת עוד שירים ממנו כיום בהופעות. אני מת עליהם פה, גם אם את האלבומים הכי גדולים שלהם ההולד סטדי שחררו בעשור שלפני כן.
We Can Get Together
The Weekenders
43.
Dinosaur Jr. – Give A Glimpse of What Yer Not
(2016)
אלבום האולפן ה-11 במספר של הדינוזאורים יצא ב-2016 והרביעי מאז התחייה מחדש שלהם ב-2007. מאז אותו קאמבק לפני כמעט עשור וחצי, השלישיה של מסקיס-בארלו-מרפי לא מפסיקה להפציץ. אלבום אחר אלבום, פשוט אי אפשר לטעות איתם בתקופה הזו. גם אם היו רק שני אלבומים בעשור הזה (ועוד אחד חדש בדרך ל-2020); I Bet On Sky והרף המוזיקלי ששוב התרומם מעלה עם הנציג כאן, Give A Glimpse of What Yer Not. לדעתי בתקופה הזו של הקאמבק הוא שני בטיבו רק ל-Farm האדיר של 2009 ואחד המוצלחים שלהם בקריירה כולה.
כרגיל, הנויז, הגיטרות המנסרות, הסולואים הבלתי נגמרים והחשמל המתפוצץ, כולם כאן, בחגיגה גדולה של להקה שציינה במהלך 2016 גם שלושים שנה של קריירה. קצת קשה להאמין איתם, אבל כן. אך גם עם כל השנים הללו מאחוריהם, עם פרידות, עזיבות וחזרות, הם הזכירו לנו באלבום הזה שהדינוזאורים עדיין חמים ועדיין נמצאים בתקופת שיא מסוימת בקריירה השניה שיצרו לעצמם. במיוחד עם שירים כגון Be A Part ו-I Walk For Miles וחבריהם האחרים. יש כאן גם שני שירים בכתיבה וההגשה של לו בארלו, שהם אולי הבולטים ביותר שלו בשנות האלפיים. הם ושאר הרצועות הנותנות בראש פה מסביב.
I Walk For Miles
Be A Part
42.
Jenny Lewis – The Voyager
(2014)
הדייט השני עם ג’ני לואיס פה בסיכום, עם האלבום הראשון מתוך שניים שהיא שחררה בעשור החולף. יצא שש שנים אחרי Acid Tongue, אז הציפיה היתה גדולה. היא התקשתה להגיע להקלטה שלו אחרי שחוותה אירועים שונים שהשפיעו עליה והכתיבה שלה בתחילת העשור. אם זו ההתפרקות הסופית של ההרכב שפרצה איתו, Rilo Kiley, מות אביה ובעיות של אינסומניה. כל הדברים האלה גם גרמו לה לחזור לכתוב שירים בסגנון שאני אוהב. עמוקים יותר, אמיתיים ועם השילוב של כאב וקריצות קומיות שחורות שאיכשהו הולכים אצלה יד ביד במילים באופן מושלם.
השיר הכי אישי פה הוא You Can’t Outrun ‘Em המעולה, שנכתב בהשראת מות אביה. עוד רגעים נפלאים כוללים את הסיפור הכ”כ ג’ני-לואיסי אהוב עלי של Late Bloomer, הפתיחה היפה של Head Underwater ושיר הנעילה של האלבום, שהוא גם שיר הנושא – The Voyager. אחד שמאוד התאים לאלבום הסולו השלישי של ג’ני לואיס. כי זה האלבום של “הנוסעים” או המטיילים, כפי שהיא כותבת בחוברת לאלו שעזרו לה בעבודה עליו והדרך. באופן הפחות פיזי, אלא יותר טיול מנטלי. כזה שהיא עצמה עברה בשנים של תחילת העשור עד שיצא האלבום והיא מצאה את עצמה שוב. כרגיל במקום וסגנון שונה מאלבומי הסולו האחרים, שבאו לפניו, או יגיעו אחריו. כי ג’ני תמיד בתחנה אחרת ומראה זאת הכי חשוף שאפשר ואני מת על זה. ועליה. תמיד.
41.
Tom Petty & The Heartbreakers – Mojo
(2010)
מי חשב בתחילת העשור הזה שנקבל בו את הידיעה שטום פטי כבר לא איתנו. אני לפחות לא יכולתי לדמיין זאת. עדיין קשה לי גם כיום, שנתיים+ אחרי שזה קרה. פטי היה מהאמנים שליוו אותי כל השנים עם האהבה העמוקה למוזיקה והוא וה-Heartbreakers היו פסקול של חיים. בשנת 2010 הם שחררו את Mojo, אלבום שהראה לכולם עד כמה הם עדיין מסוגלים לבעוט ולחשמל ולעשות מוזיקה כזו יפה. כמו הרבה מהקריירה המאוחרת של פטי, כזו שמלאה באלבומים מעניינים וטובים.
אני עדיין בדעה שזה האלבום הכי טוב שלהם בשנות האלפיים והכי טוב מאז Echo של 1999. יש בו שורות טום פטי קלאסיות שתמיד יעשו לי את זה, כמו זו שנמצאת ב-The Trip To Pirate’s Cove, שעד היום כשהיא מגיעה זה מרגש אותי באופן שקשה להסביר:
“She was a part of my heart, now she’s just a line in my face”
ויש פה את הרוקנ’רול הבלוזי התמיד נפלא של ה-Heartbreakers, עם Jefferson Jericho Blues ועם Good Enough ו-First Flash of Freedom, או הרכות הכל כך יפה של Something Good Coming. עוד שיר פטי שתמיד עוזר לי כשהוא מגיע, כמו המון ישנים יותר שלו. זה אלבום שחוגג מאוד טוב את המוזיקה שטום השאיר אחריו, בתחילת עשור בו הוא היה פה איתנו ולצידנו ושבסופו נשארו לנו רק הצלילים והמילים שלו שתמיד ילוו אותנו.
First Flash Of Freedom
The Trip To Pirate’s Cove