עוד שנה חלפה. שנה שאצלי אישית בלטה בהרבה שינויים. גדולים או קטנים. שנה עם הרבה הופעות בחו”ל והרבה ביטולים בארץ. שנה של התחדשויות והתנסויות ישנות. עזיבות ודרכים חדשות. האנשים והמוזיקה שליוו אותי השנה היו רבים והשאירו חותמים גדולים. גיליתי עוד אמנים חדשים, נכנסו לחיי אנשים נוספים. חלק נשארו מאחור, לטובה. כתמים כהים התחילו להתבהר. התקדמתי קדימה. זכיתי להכיר, למדתי לאבד. נפרדנו השנה בין השאר מאיאן מק’לגן, בובי קיז, ריק רוזס, ג’ק ברוס, ג’וני וינטר, פיל אברלי ופיט סיגר. המוזיקה שלהם ושל הדורות שהושפעו מהם אבל תמיד תישאר.

זו השנה החמישית שאני מסכם פה בבלוג עם רשימת אלבומי השנה המסורתית שלי. גם שנה ראשונה שאני עושה זאת בבית החדש של הבלוג לאחר המעבר הנחוץ בספטמבר האחרון. כרגיל, כל האלבומים שליוו אותי קרוב השנה נמצאים כאן, עם הסיפורים, החיבורים, המידע, הלינקים ועוד. אז בלי הקדמה ארוכה מדי, ניגש לעניין.

שניה לפני, תזכורת לסיכומים הקודמים של הרמוניה דרומית:

אלבומי השנה 2013

אלבומי השנה 2012

אלבומי השנה 2011

אלבומי השנה 2010

ועכשיו אפשר להתחיל. Here we go:

50. Benmont Tench – You Should Be So Lucky

בנמונט טנץ’ הוא אחד הקלידנים היותר אהובים עלי. כבר שנים שהוא חלק מה-Heartbreakers של טום פטי, אך השנה הוא החליט להוציא אלבום סולו ראשון כשהוא בן 60. יש באלבום הזה משהו מאוד שונה מהדברים הקשורים אליו שאני רגיל לשמוע כל השנים. כולו מבוסס על קלידים והכישרון הגדול והעיקרי הזה של בנמונט. יש שילוב יפה של שירים נוגעים ללב יחד עם קטעים שהם יותר Up-Tempo. לפעמים הוא מזכיר קצת ליאון ראסל וד”ר ג’ון…וזו אחלה מחמאה.

הקול של בנמונט גם כן מפתיע פה. נשמע קצת כמו דילן בתקופת Blood On The Trucks בקטעים מסויימים. הוא גם אפילו מסיים את האלבום עם קאבר ל- Duquesne Whistle של דילן. שיר די חדש, בן שנתיים בלבד. זה עוד מהלך מפתיע באלבום שונה ודי מרענן, גם אם הוא לא מדהים. בתריסר השירים פה גם מתארחים מספר שמות שאני אוהב ויופיעו כאן בהמשך, כגון ראיין אדאמס והחבר טום פטי.

You Should Be So Lucky

Veronica Said

——————————————————————————————————————–

49. The Secret Sisters – Put Your Needle Down


לפני ארבע שנים יצא אלבום הבכורה של האחיות לורה ולידיה רוג’רס מ-Muscle Shoals, אלבאמה. הוא הופק ע”י טי בון בורנט ואף הזכרתי אותו פה בבלוג בזמנו. השנה האחיות חזרו עם אלבומם השני. שוב בהפקה של בורנט, שוב עם הפולק-קאנטרי היפה שלהן עם ניחוח מאוד ישן. הם הצליחו עם אלבום הבכורה ללכת הרבה אחורה בסאונד שלהן ועדיין להישמע גם מודרניות. הן ממשיכות לעשות זאת בהצלחה עם האלבום החדש, אבל אפילו להתקדם. יש פה יותר כובד מוזיקלי ויותר שילובים אחרים על הצלילים השורשיים ששלטו באלבום הקודם. כמו כן ההרמוניות היפות נשארו וברגעים מסויימים כאן האחיות רוג’רס נשמעות כמו הגרסה הנשית של ה-Everly Brothers או סימון וגרפונקל. השילוב היפה הזה של שני קולות שמשלימים אחד את השני. או את השניה.

Black And Blue

Rattle My Bones

——————————————————————————————————————–

48. Old 97’s – Most Messed Up

ה-Old 97’s כבר נמצאים עשרים שנה בסביבה. הם מההרכבים שאני אוהב שהתחילו לפרוץ בניינטיז עם סוג-של אלטרנטיב-אמריקנה, בדומה ל-Uncle Tupelo, הג’ייהוקס, Scud Mountain Boys ואחרים. הם אומנם הרבה זמן בעסק, אבל האלבום הזה נשמע מאוד צעיר ורענן, אם זה בסאונד שלו, הליריקה ואפילו ההומור השובבי בכמה שירים. אך גם יש לו צד רציני יותר. כדאי ללכת איתם אחורה, במיוחד למי שהאלבום הנוכחי עשה לו כיף. אני נורא נהניתי ממנו.

Let’s Get Drunk & Get It On

This Is The Ballad

——————————————————————————————————————–

47. David Crosby – Croz

מהאלבומים הראשונים שקניתי השנה. החדש של קרוסבי יצא בינואר ועורר אצלי הרבה ציפיה. זה אלבום הסולו הרביעי שלו ששוחרר לא פחות מ-21 שנה אחרי הסולו הקודם. בהחלט הגיע הזמן. הצד החיובי פה הוא שזה כנראה האלבום הכי טוב שלו מאז הראשון, הקלאסיקה ששמה “If I Could Only Remember My Name”. הצד הפחות חיובי הוא ש-Croz לא ממש מתקרב אליו…אבל כן מכיל דברים ראויים.

בכל האזנה ל- Croz חיפשתי את הקרוסבי שאני אוהב. להגיע לרצועה הזו שתזכיר לי את כל הדברים הטובים שעשה בקריירה שלו. הן מגיעות פה ושם ויש בו בהחלט מספר שירים שעושים לי את זה (כמו הקלאסיקה המיידית מבחינתי – The Clearing), אך לא לאורך כל האלבום. בגלל זה הוא לא במיקום גבוה יותר ברשימה. יש פה רגעים בהחלט טובים מעורבבים עם שירים טיפה “משלימים” שלא מתעלים לרמת התרגשות גבוהה. מהצד שלי לפחות. זה אלבום מאוד רגוע ונרפה באווירה שלו. אין הרבה חשמל וגיטרות מנסרות שמזכירות את הימים ההיפים של אז. אבל אולי זה המקום של קרוסבי כיום ולאן שהוא ניסה להוביל הפעם. המקום הרך והבוגר, ויש פה הרבה מקרוסבי הרומנטי והשקט יותר. אלבום של אמן וותיק שנמצא כבר בתחילת העשור השמיני לחייו. לא אלבום מושלם, אבל נעים ובהחלט יודע היכן להתרומם בנקודות ספציפיות לאורכו.

The Clearing

What’s Broken

——————————————————————————————————————–

46. Old Crow Medicine Show – Remedy

להקה שאני שמח שעדיין בסביבה הם ה-Old Crowe Medicine Show. חזרו לפעילות מירבית עם אלבום שני תוך שנתיים. לפני עשור באלבום הבכורה הם קיבלו חשיפה טובה עם השיר הכי מוכר שלהם – Wagon Wheel. שיר לא גמור של בוב דילן שהם השלימו ועשו ממנו סוג-של להיט. באלבום החדש הם קיבלו עוד שיר מדילן שאימצו והשלימו כשיר שלהם – Sweet Amarillo. הוא לא יצליח כמו קודמו וגם האלבום הזה לא בטוח יתן להם חשיפה מטורפת מחדש, אבל הם עדיין טובים ולי טוב שהם פה והם בהחלט יכולים לקבל קהל חדש עם Remedy. אלבום פולקי-קאנטרי-בלו-גראסי שעושה את העבודה ומראה בין הרצועות למה החבר’ה האלה חשובים כיום לז’אנרים הנ”ל.

Sweet Amarillo

Dearly Departed Friend

——————————————————————————————————————–

45. Luther Dickinson – Rock N’ Roll Blues

לות’ר דיקינסון הוא מהמוזיקאים שאף פעם לא נחים. נראה שכל שנה יהיה לו איזה פרוייקט חדש. אחרי האלבום של ה-North Mississippi Allstars בשנה שעברה, הוא חזר השנה שוב לשורשים עם אלבום מאוד מופשט ובאווירה גרובית של פעם. בשבילי האלבום הזה הוא המשך ישיר לפרוייקט ששחרר לפני שנתיים תחת השם The Wandering, שם הוא מגובה ע”י ארבע מוזיקאיות בהקלטות סופר-שורשיות עם הרבה השפעה של פולק, בלוז ונשמה.

שתיים מהבנות באלבום ההוא נמצאות איתו גם כאן. יש באלבום משהו משחרר וחופשי ועם הרבה חום ישן בצלילים, כזה שלות’ר מאוד אוהב.  דיקינסון הוא וירטואוז על הגיטרה ואחד הנגנים הנדירים בדורנו. מדי פעם הוא נוטש את החשמלית שהוא עושה איתה קסמים כבר שנים ומחליף אותה בכלי נגינה אקוסטיים שונים, כאלו שבאים מהתקליטים ששמע בתור ילד וההשפעות והמקומות הקרובים אליו. כל פעם כזו הוא מצליח להישמע טרי ולהלהיב בדרך אחרת וקצת שונה. האלבום הנוכחי ממשיך את הדרך הזו שעדיין כיף לעלות עליה.

Blood N’ Guts

Mojo, Mojo

——————————————————————————————————————–

44. Angel Olsen – Burn Your Fire For No Witness

אנג’ל אולסן הוציאה השנה את אלבום האולפן המלא השני שלה, אלבום שגם זכה להיות הפריצה שלה בתור אמנית סולו. יש לה את הקול והכתיבה האישית והם מאוד בולטים פה. הייתי אולי מכתיר אותו כאלבום העצוב הכי טוב של השנה, אבל יש קול נשי אחר שעשה את זה טוב יותר (ויגיע בהמשך). הוא מאוד עגמומי וקודר. הצלילים וההגשה שמתווספים לא תמיד יוצרים משהו ש”כיף” לשמוע, כי לפעמים הוא אולי יותר מדי אפל. זה לגמרי אלבום שצריך להגיע אליו בהרגשה המתאימה או בחשק הנכון. אבל כששומעים אותו ב-Mood המתאים באמת, הוא יכול לשאוב אותך פנימה די עמוק.

Lights Out

Windows

——————————————————————————————————————–

43. Lucero – Live From Atlanta

בנובמבר שנה שעברה Lucero הקליטו שלושה ערבים באטלנטה בשביל אלבום הופעה רשמי ראשון שיצא השנה. אלבום כפול עם לא פחות מ-32 שירים שמייצגים מצויין את המהות של אחד ההרכבים הדרומיים הטובים בשטח. קשה לקרוא להם רוק-דרומי, כי יש להם גם צדדים של פאנק ורוק’בילי ועל הבמה כל הדברים האלה באים לידי ביטוי. הדבר היחיד המאכזב בשבילי פה זה שיש רק נציג אחד מהאלבום האהוב עלי שלהם – Rebels, Rogues & Sworn Brothers של 2006. זה לא מפריע כמובן ליהנות נורא מאחת הוצאות הלייב היותר מיוזעות וטובות בשנים האחרונות.

כתבתי לפני שנתיים על אלבום האולפן האחרון שלהם Women & Work, אך אני אנצל את הבמה הנוכחית לציין משהו שעוד לא עשיתי בבלוג כזכור לי, וזה לשלוח בנוסף מאזינים לאלבום הסולו היחיד של מנהיג הלהקה בן ניקולס – The Last Pale Light In The West. בן הוא גם האח של הבמאי ג’ף ניקולס (Take Shelter, Mud) ועובד בדרך כלל על המוזיקה בסרטים שלו. אז הנה, קיבלתם המלצה על אלבום שיצא השנה בנוסף לבונוס של אלבום אולפן אהוב שלי, אלבום סולו וסרטים של האח הקולנוען…אבל מוזמנים להתחיל עם Lucero באטלנטה, האלבום הכי טרי והכי חי שלהם.

Like Lightning

I’ll Just Fall

——————————————————————————————————————–

42. The Mastersons – Good Luck Charm

לפני שנתיים היה פה בסיכום את אלבום הבכורה של הצמד הזה, כריס ואלינור מסטרסון. הוא היה אחת ההפתעות החביבות עלי. עכשיו מגיע החלק השני שלו, ה-Follow Up של הזוג המוכשר. אלבום שממשיך טוב את כל מה שהיה בקודם, לא מחדש משהו, אבל גם לא ממש צריך. עד לא מזמן ה-Mastersons היו חלק מהרכב הגיבוי של סטיב ארל הוותיק. כיום כבר יש להם שם משל עצמם והם ממשיכים להפיץ את המוזיקה הנעימה שלהם בשנתיים האחרונות ובונים לעצמם עוד קהל על הדרך. בינתיים כיף להמשיך לעקוב אחריהם.

Time Is Tender

If I Wanted To

——————————————————————————————————————–

41. The New Basement Tapes – Lost On The River

זוכרים את הפרוייקט של ה-New Multitudes? גם הוא היה פה לפני שנתיים. הסופר-גרופ שלקחו מילים אבודות לשירים של וודי גאת’רי ובנו עליהם שירים חדשים ואלבום ממש סבבה. ג’ים ג’יימס היה אז חלק בהרכב ועכשיו הוא נוטל חלק במשהו שאפשר לכנות “פרוייקט New השני”…הוא מצטרף פה למרקוס ממפורד, אלוויס קוסטלו וטיילור גולדסמית’ (Dawes) ובהפקה של טי בון בורנט הם הקימו את ה-New Basement Tapes. הפעם במקום מילים של וודי גאת’רי הם לקחו כאלו של בוב דילן מהתקופה של ה-Basement Tapes, סיימו אותן, בנו מוזיקה חדשה והוציאו מזה עוד אחלה אלבום.

כמו דילן ו-The Band בזמנו גם הם מתחלקים בקרדיטים ובשירה והרצועות נעות בין כולם. תחלופה יפה שמוסיפה לא מעט לאלבום. ממש באותו הזמן של שחרור הפרוייקט הזה, דילן עצמו שיחרר את הקופסא החדשה של הקלטות ה-Basement Tapes המלאות. לא יודע אם זה שם אותם באיזה צל או מוסיף ליחסי הציבור, אבל הפרוייקטים האלה של מילים אבודות בינתיים יוצאים ממש יפה.

Down On The Bottom

Diamond Ring

——————————————————————————————————————–

40. Sturgill Simpson – Metamodern Sounds In Country Music

סטרג’יל סימפסון נחת השנה בבום עם הקאנטרי החדש שלו. קשה לי קצת להסביר את הסגנון או התוספות שהוא מוסיף לז’אנר הזה. אני אתחיל ואגיד שאני לא ממש אוהב קאנטרי נטו קלאסי, אבל הבחור הזה גורם לי להיגרר לשם. הייתי מתאר את המוזיקה שלו קאנטרי-אקספירמנטלי. או משהו דומה. הוא משלב בין הפשטות הכי ישנה של הז’אנר לבין תוספות מפתיעות בחלק מהרצועות פה באלבום השני שלו. מי שעוזר בזה הוא המפיק דיוויד קוב, שאחראי בין השאר להפקת אלבום השנה שלי 2013 (Southeastern של ג’ייסון איזבל). קוב גם חיבר ביניהם וככה יצא שראיתי את סימפסון בלייב פותח לאיזבל באחד משלושת הערבים של ג’ייסון ב-Ryman Auditorium האגדי בנאשוויל השנה. סימפסון היה ממש מלהיב וגרם לי להעריך אותו יותר. גם את האלבום הזה.

It Ain’t All Flowers

The Promise

——————————————————————————————————————–

39. The Felice Brothers – Favorite Waitress

שלוש שנים עברו מאז האלבום הקודם של ה-Felice Brothers, שהיה די נסיוני בשביל ההרכב מניו-יורק. פזל לכל מיני מקומות שפחות עבדו לדעתי. הם עברו קצת שינויים בזמן הזה וחזרו השנה עם אלבום שהרבה יותר מתאים להם. עם סגנון שקרוב יותר לזה שגרם לי להתאהב בהם לראשונה. יש בו הרבה מהפולק השורשי הטוב, אך הוא גם לא תקוע רק במקום אחד. אני רואה בו את ההשפעות שהיו גם באלבום ה-Self titled המצויין שלהם מ-2008. אותו אלבום שהכיר לי אותם ואהבתי מהשמיעה הראשונה. הסגנון יותר מזכיר את התקופה ההיא, עם הכיף והקלילות שמעורבבדים בשירים באמת מרגשים. שזו הגדולה שלהם מבחינתי. השובבות המלנכולית הזו בכתיבה והקלטה. זה משהו שחזר באלבום הנוכחי ואני מאוד שמח עליו.

Bird On Broken Wing

No Trouble

——————————————————————————————————————–

38. Robert Plant – Lullaby and… The Ceaseless Roar

רוברט פלאנט המשיך להוכיח השנה עד כמה עמוקה קריירת הסולו שלו. זה אלבומו העשירי והוא ממשיך להתנתק מכל השמועות-זפלין שעדיין מגיעות, לחדש, ובעיקר ללכת בדרך שלו. האלבום החדש מאוד מעניין. יש בו שילובים של פולק ורוק עם מוזיקת עולם והרבה צלילים שורשיים שמזכירים גם לפרקים את הסגנון של No Quarter: Unledded, האלבום שהקליט עם ג’ימי פייג’ והנגנים ממרוקו באמצע שנות התשעים. אבל זה משהו אחר לגמרי ואין בו שום ניסיון לשחזר דברים כאלה מהעבר. פלאנט עושה מה שבא לו, כאן ועכשיו. הוא מגובה פה פעם ראשונה באלבום עם ההרכב The Sensational Space Shifters. להקת גיבוי נהדרת ואולי הטובה ביותר שעבדה איתו אחרי ה- Strange Sensation.

אני מאוד מחבב את השינויים הדרסטיים באמצע כמה מהשירים כאן. לפעמים Shifting בסאונד\ז’אנר כזה באמצע השיר ממש עושה לי את זה. סוג-של טוויסט מוזיקלי, ויש פה כמה כאלו. בכלל, נשמע פה שפלאנט הצליח לקחת את כל ההשפעות והז’אנרים שעברו אצלו בחיים או נחשף אליהם, עשה מהם סלט וזה יצא ממש טוב. אלבום מתובל בהתאם.

Turn It Up

Little Maggie

——————————————————————————————————————–

37. Wilco – Alpha Mike Foxtrot

אין ספק שוילקו היו מההרכבים הכי בולטים אצלי השנה וזה היה הרבה בגלל שלוש ההופעות שראיתי. עוד חלום שזכיתי למחוק מרשימת הלהקות והאמנים האהובים שאני נורא רוצה לראות בלייב. וילקו היו שם ממש גבוה ברשימה לפני 2014. למעשה גם ברוב שנת 2014 עד שהודיעו בתחילת ספטמבר על ההופעות המיוחדות המעטות לציון ה-20^th anniversary שלהם. אלו היו מההופעות היותר טובות שראיתי. זכיתי לראות 90 שירים בכולל כש-74 מהם שונים, המון דברים נדירים, Deep cuts ומגוון אדיר מהדיסקוגרפיה של הלהקה. בדיוק אותו מגוון שנמצא בקופסא המרובעת ששוחררה גם כן לכבוד חגיגות 20 השנה להרכב.

אני בדרך כלל משתדל להכניס לסיכום כמה שפחות הוצאות מחודשות וכדומה, או כל מיני דברים שיצאו בשנה המתאימה אך עם שירים שהוקלטו בשנים קודמות. אבל יש כאלו כ”כ טובים שאני חייב להכליל גם כן. הקופסא הזו היא לגמרי מהדברים שלא יכולתי להשאיר בחוץ. במיוחד עם החוויות שעברתי עם ההרכב השנה. ארבעה דיסקים, 77 שירים, מלא Rarities, הקלטות מוקדמות, פנינים אמיתיות שלא זכו להיכנס לאלבומי אולפן ועוד. הקופסא שלAlpha Mike Foxtrot היא אוצר מבחינתי לכל מי שממש אוהב את וילקו לעומק. היא לא לכל אחד ולא כולם ירגישו צורך להחזיק את זה בבית. למאזינים מתחילים של וילקו או כאלו שרק מחבבים אותם, הייתי בעצמי מפנה קודם להשלמת אלבומי האולפן הרגילים. אבל למי שיש את הרצון לחפור עוד או נמצא כבר במים העמוקים של ג’ף טווידי והחברים, לכו על זה בלי למצמץ. יש פה מלא הקלטות ושירים ששוחררו במקומות שלא כזה קל להגיע אליהם ואני כ”כ שמח שהם מקבלים סוף סוף בית משלהם וכולם מאוגדים פה במקום אחד. בנוסף לקטעים משני העשורים מלאי הפעילות של וילקו שלא שוחררו קודם ומשלימים מכרה זהב שכיף נורא לחפור בו.

(Passenger Side (Demo

Cars Can’t Escape

——————————————————————————————————————–

36. Centro-Matic – Take Pride in Your Long Odds

צר לי לכתוב זאת, אבל זה כנראה האלבום האחרון של Centro-Matic. חברי ההרכב בהנהגתו של וויל ג’ונסון הודיעו השנה שהם פורשים מפעילות. שירת הברבור שלהם מתרחשת ממש בזמן פרסום שורות אלו, בסיבוב הופעות אחרון לאורך חודש דצמבר. זה אולי היה צפוי לבוא אחרי כל הפרוייקטים השונים שג’ונסון חבר אליהם בשנים האחרונות; Monsters of Folk, ה-New Multitudes, אלבומי הסולו שלו ו-Overseas מהשנה שעברה. וזה רק חלק קטן מהעבודות הרבות שהוא משתייך אליהן. תמיד אבל איכשהו הוא חזר ללהקה הכי מזוהה איתו. כנראה שהשנה הגיע הזמן לנעול את הדלת הזו ולפנות יותר זמן לדברים האחרים.

אולי יום אחד הם יחזרו, אבל כרגע זה נגמר. מה שאומר ש-Take Pride in Your Long Odds הוא גם אחלה שם לאלבום וגם זוכה להיות אלבום הפרידה שלהם. והוא טוב. אין בו שום דבר גרנדיוזי ואני גם לא יודע אם הם חשבו על הסיום כאשר כתבו\הקליטו אותו, מה שגורם להם ללכת בדיוק כמו שהם תמיד היו; להקה ממש טובה שאף פעם לא התיימרה להיות משהו גדול. זה תמיד הספיק לי.

Salty Disciple

Every Mission

——————————————————————————————————————–

35. R.E.M. – Unplugged 1991/2001 The Complete Sessions

אז הנה עוד להקה, עם שם קצת יותר גדול, שכבר לא איתנו גם כן. אבל נהניתי מהם השנה נורא. זה בגלל ההוצאה הזו ששוחררה לכבוד Record Store Day האחרון. אלבום כפול הכולל בתוכו את הסשנים המלאים של הלהקה במסגרת סדרת ההופעות האקוסטיות המוצלחת של MTV  בזמנו. בתקופות שב-MTV  עוד היתה מוזיקה…וגם כזו טובה כדי להידבק למסך בגללה או לכוון את הוידאו בטירוף בכדי לשמר את השידורים הללו. חברי R.E.M. התארחו פעמיים במסגרת סדרת ה-Unplugged. פעם ראשונה ב-1991 והשניה ב-2001. הפרש של עשור ושתי הקלטות שהן באמת חגיגה ויופי טהור לכל מי שחובב R.E.M., לא משנה איזו תקופה שלה הוא אוהב יותר או פחות. כי היה שם מיקס מעולה של שירים.

לא רק ששתי ההופעות הללו יצאו השנה רשמית לראשונה, אלא הן גם מלאות וכוללות את השירים שלא שודרו בזמנו בטלויזיה. הכל פה נשמע מעולה וזו הזדמנות מצויינת לספק את הגעגוע למי שההרכב חסר לו או אפילו ימצא דרך לגלות אותם מחדש. כי הם נשמעים פה בשיאם פעמיים, בשתי תקופות שונות בקריירה, בשתי הקלטות מופשטות שהביאו בזמנו ועדיין מביאות המון רגש ויופי טרי להרבה מהשירים שמופיעים כאן. מה גם שההופעות של ההרכב מאת’נס, ג’ורג’יה היו מהטובות ביותר בכל סדרת ה-Unplugged הזו.

Fall On Me

I’ve Been High

——————————————————————————————————————–

34. Gord Downie, The Sadies, And the Conquering Sun

גורד דאוני הוא אמן קנדי שלא ממש הכרתי לפני השנה הנוכחית. הוא אמור להיות די מוכר בארץ מולדתו. בכל מקרה, הגעתי אליו בגלל שהוא בחר לשתף פעולה השנה עם הרכב קנדי אחר, כזה שאני מכיר ממש טוב. ה-Sadies כיכבו אצלי יותר מפעם אחת פה בסיכומים. שנה שעברה הם תפסו את המקום השמיני וב-2010 הם התמקמו במקום השני. ככה שזה היה אלבום שאני חייב לבדוק. התוצאה היתה ממש טובה. אני לא בטוח מה הייתי חושב אם הייתי שומע אלבום סולו של דאוני, אבל הסאונד של ה-Sadies מגבה אותו פה פשוט מצויין ושומעים זאת היטב. הם מביאים המון מהסגנון שגרם לי לאהוב אותם ומערבבים זאת עם ההגשה והקול של דאוני, שעבר אצלי את המבחן ויחד הם יצרו אלבום אלטרנטיבי מעולה. אלבום מאוד קצר שננעל אחרי חצי שעה בדיוק ומביא טעם לעוד. מי שאוהב אותם, מומלץ לבדוק ולשמוע.

Crater

The Conquering Sun

——————————————————————————————————————–

33. Howlin’ Rain – Live Rain

היתה לי שנת לייב בולטת עם Howlin’ Rain. עם אלבום ההופעה האדיר שהם הוציאו באפריל וגם כי שלושה חודשים אחר כך ראיתי אותם בהופעה. זה היה בלונדון, באולם נורא קטן שהם הרימו לשמים. חיכיתי כבר שתהיה איזו הוצאה רשמית שתראה לעולם את הכוח האדיר על הבמה של ההרכב בהנהגתו של אית’ן מילר (סולן, כותב, גיטריסט ומוזיקאי מחונן + בן אדם ואיש שיחה סופר נחמד). כי הם פשוט להקת לייב ענקית. ידעתי את זה לפני השמיעה של Live Rain, הייתי בטוח בזה לחלוטין לאחר השמיעה, וכל זה הוכפל כמה פעמים לאחר שחוויתי את זה על עצמי בהופעה. Howlin’ Rain תמיד הזכירו לי לא מעט להקות מהסבנטיז, כמו Ten Years After או Free. מין שילוב של כוח גדול על הבמה עם הרבה גיטרות, קטעים ארוכים וחשמל בלתי פוסק. הם גם נשמעים ממש כאילו שלפו אותם מאותו עשור.

ההוצאה ה”חיה” הזו מאגדת ביצועים לתשעה שירים מתוך סיבוב ההופעות של 2012 שגיבה את אלבומם האחרון The Russian Wilds (אוטוטו אגב אלבום חדש בתחילת 2015). תוך קצת מעל שעה של מוזיקה הם מראים באופן די ברור למה הם אחת מלהקות הרוקנ’רול היותר טובות כיום בשטח. לפחות לדעתי. אלבום הופעה מצויין שמציג אותם היטב ומכיל את האנרגיות והכוח הגדול של אית’ן מילר והחברים.

Self Made Man

Roll On The Rusted Days

——————————————————————————————————————–

32. Hiss Golden Messenger – Bad Debt

אחד האלבומים היותר אהובים עלי בשנה שעברה היה “Haw” של Hiss Golden Messenger, הלא הוא MC Taylor. השנה טיילור הוציא שני אלבומים. הראשון שבהם היה סוג-של הוצאה מחודשת להקלטות ישנות יותר שאבדו באופן טראגי. לפני מספר שנים טיילור הקליט אלבום מאוד מופשט ואישי, לבדו, ללא להקה מאחוריו. מההקלטות הכי מינימליסטיות שאפשר, רק הוא עם גיטרה אקוסטית, במטבח בביתו, עם הקול והמילים. השם של ההקלטות הללו היה Bad Debt והם הוכנו רשמית כאלבום בהוצאה מוגבלת. אבל אז פרצה שריפה במחסנים בהם האלבום אוכסן וכל העותקים להפצה נהרסו…כמה שירים משם הוקלטו שוב ונכנסו לאלבום Poor Moon שיצא קצת מאוחר יותר, אבל האלבום האישי ההוא די נשכח. עד השנה, כשטיילור החליט לחזור אל ההקלטות הללו ולשחררם שוב, הפעם בלי שום תקלות, בצורה מאורגנת ובתוספת של עוד שלושה שירים שלא היו באלבום המקורי.

יש פה משהו שונה כמובן מהאלבומים עם הלהקה של Hiss Golden Messenger. פה הוא לבד לגמרי עם שורה של שירים מאוד אישיים, חמים, מלאים בכנות ואווירה מעט קודרת, אך ממש יפה. טוב לשמוע את ההקלטות הללו שמייצגות סינגר\סונגרייטר מוכשר שבשנה האחרונה הפך לאחד היותר אהובים עלי.

Balthazar’s Song

Bad Debt

——————————————————————————————————————–

31. Crosby, Stills, Nash & Young – CSNY 1974

שנים של ציפיה הסתיימו בקיץ האחרון כשסוף סוף יצאה הקופסא המיוחלת של סיבוב ההופעות האגדי של CSNY. בדיוק לציון 40 שנה לאותו סיבוב הופעות שהתרחש בקיץ של 74. שיר לכל שנה שעברה מאז. המארז כולל הרבה שירים קלאסים של הרביעיה, ביחד או לחוד, אבל הפנינים האמיתיות אלו השירים שלא שוחררו קודם ובוצעו בטור הזה לראשונה. השירים שהיו אמורים להיות כנראה ב-Human Highway, אלבום הקאמבק שלCSNY  שמעולם לא שוחרר.

עוד לפני האיחוד הזה, הרביעיה כתבה והתחילה להקליט שירים חדשים לאלבום אולפן טרי. כבר היתה עטיפת אלבום, שמו נקבע בתור Human Highway והוא היה אמור להכיל עשרה שירים מהסשנים הללו שקדמו לסיבוב ההופעות הענק של 74. אך אותו סיבוב, למרות ההקלטות הנהדרות שנמצאות פה בקופסא, היה מתיש והותיר אחריו הרבה ריבים, התרחקות, סמים ובסופו של דבר הרביעיה שוב התפרקה והאלבום לא הושלם. חלק מהשירים מצאו בית חדש באלבומי הסולו של החברים, אצל יאנג למשל שיר הנושא שנכנס ל-Comes A Time, או Through My Sail שהגיע ל-Zuma. הם לא נמצאים כאן במארז, אבל אלו שכן מאותו אלבום מתוכנן הם מה שהופך את ההוצאה הזו לעוד יותר מיוחדת. שירים יפים ומרגשים כמו Time After Time ו-Carry Me של קרוסבי,  Fieldworker ו-Prison Song של נאש או הצמד My Angels ו- Myth of Sisyphus של סטילס.

בשבילי הדבר המלהיב ביותר הם כמובן השירים האבודים של יאנג שמשוחררים רשמית כאן בפעם הראשונה (לצד שירים קלאסים מאותה תקופה וקצת לפני, שכוללים גם שני נציגים מ-On The Beach ואת Don’t Be Denied). יש במארז חמישה קטעי יאנג שרואים שחרור רשמי ראשון. ארבעה מהם היו מועמדים גם כן להיכנס לאותו אלבום גנוז:
Love Art Blues
Hawaiian Sunrise
Traces
והבולט מכולם – Pushed It Over The End. שיר גדול שראוי נורא לצאת סוף סוף בהוצאה רשמית ולא לשמוע אותו דרך בוטלגים. להם מצטרף הקטע הקצר Goodbye Dick שיאנג כתב בבוקר הופעה בניו יורק וביצע בפעם הראשונה והיחידה באותו הערב. קטע שמוקדש להתפטרות של ניקסון חמישה ימים קודם לכן בעקבות פרשת ווטרגייט. שיר שני שקשור לניקסון וניל עם CSNY אחרי Ohio כמובן, שנמצא בקופסא גם כן בביצוע נהדר. כל השירים הללו מצטרפים לקטעים נפלאים אחרים במארז של שלושה דיסקים עם 40 שירים מאותו סיבוב היסטורי והיסטרי, ביצועים אקוסטיים אינדיווידואלים, חשמליים יחד, המון מההרמוניות ההן, DVD עם כמה קטעים מצולמים וחוברת עבה עם המון מידע, סיפורים ותמונות. מארז לא זול בכלל, אבל שווה בהחלט מקום על המדף כיום, ארבעה עשורים אחרי שהוקלט.

Pushed It Over The End

Love The One You’re With 

——————————————————————————————————————–

30. Lucinda Williams – Down Where The Spirit Meets The Bone

אלבום חדש של לוסינדה ויליאמס זה תמיד כיף. אני מאוד אוהב את העבודות המאוחרות שלה. הפעם היא הוציאה אלבום כפול. יש מצב שהוא יהיה אולי ארוך מדי למאזינים מסויימים, אני נהניתי ממנו. ויליאמס ממשיכה כאן לעבוד עם המפיק טום אוברביי שהיה אחראי לאלבומיה הקודמים שאהבתי מאוד. יש לה גם מספר אורחים כמו ג’ונתן וילסון, ג’ייקוב דילן ואיאן מק’לגן (Faces) שבאופן מצער נפטר החודש. היו כמה וכמה דינוזאורים שהוציאו השנה אלבומים טובים. לוסינדה ממשיכה לייצג ביניהם בכבוד את הקולות הנשיים המבוגרים כיום. מבחינתי היא יכולה להמשיך להוציא כל שלוש שנים כזה אלבום, שזה הדפוס עם שלושת האלבומים האחרונים. שנות האלפיים ממשיכות להאיר לה פנים, גם עם קמטים ומיתרי קול שביקרו בכל במה אפשרית. עדיין יש בה משהו מאוד צעיר מבפנים ושווה לשמוע אותו.

Everything But The Truth

Magnolia

——————————————————————————————————————–

29. Tom Petty & The Heartbreakers – Hypnotic Eye

עוברים לקול מבוגר אחר…Hypnotic Eye הוא אלבום האולפן ה-16 במספר של טום פטי וה-Heartbreakers (או ה-13 אם לא מחשיבים את השלושה תחת השם של פטי בלבד, למרות שחברי ההרכב מנגנים שם בכל מקרה). הוא הגיע ארבע שנים אחרי Mojo והאמת אין לי הרבה מה לחדש בכתיבה שכנראה לא עשיתי עם הקודם – אי אפשר לטעות איתם. מההרכבים והאמנים הוותיקים שיש לי את כל הדיסקוגרפיה שלהם בבית וגם עם האלבומים המוצלחים בשנות השבעים וכדומה, הם פשוט לא נופלים באלבומים המאוחרים שכולם מוצלחים. אני באמת שלא רואה נפילה כלשהי מאז Full Moon Fever של 1989. כולם נעים מטובים עד למצויינים. כן, כולל The Last DJ. זה נכון שהם גם לא מחדשים ממש, אבל זה מי שהם וזה מספק את הסחורה.

גם האלבום החדש מלא בסאונד הידוע שלהם יחד והקול המוכר של טום. הרוק-בלוזי האמריקאי שחוזר כמו תמיד עד לימים המוקדמים בגיינסוויל, פלורידה, והגיטרה של מייק קמפבל שתמיד תעשה לי טוב. הבעיה היחידה שלי עם האלבום הקודם Mojo היתה שהוא היה ארוך מדי והייתי חותך ממנו 3-4 רצועות בינוניות יותר. הפעם עם Hypnotic Eye גם הזמן הכולל של האלבום ומספר הרצועות (11 במספר) מספק אותי. כמו כן הוא היה אלבום קיץ ממש טוב. בעיקר בנסיעות עם השמש למעלה. יש בו הרגשה של חופש, גם אם זה רק לשלושת-רבעי שעה עד שהוא מסתיים.

American Dream Plan B

Fault Lines 

——————————————————————————————————————–

28. Ray LaMontagne – Supernova

ריי למונטיין הוציא השנה את אלבומו החמישי והוא לא דומה לאף אחד מקודמיו. היה לי קצת קשה איתו בהתחלה, כי לא ציפיתי לכזה אלבום, אבל עם הזמן הוא ממש גדל עלי. כל העבודות הקודמות שלו בלטו באלבומים מאוד אקוסטיים בבסיסם, הגשה די פשוטה ואווירת אלבומי Singer/Songwriter קלאסית. הפעם הוא לקח פנייה יחסית חדה עם דן אורבך מהבלאק קיז שהפיק את האלבום החדש Supernova. יש פה סאונד קצת יותר אקלקטי לדעתי, ההפקה עצמה מאוד בולטת עם הרבה צלילים וצבעים שלא ממש הורגשו קודם. הוא פוזל פה לכמה מחוזות מוזיקליים חדשים, אם זה יותר שאפתנות או קטעים “מרחפים” בהרגשה ומוזיקה עם יותר משקל. לא תמיד זה דבר טוב ואני האמת גם אחד שבדרך כלל מעדיף את ההפקות הפשוטות ובסיסיות, במיוחד באלבומים של כותבים ומגישים בסגנון הזה. אבל אני גם מעריך מאוד אמנים שלא נשארים מקובעים עם הסאונד הבולט שלהם ומחפשים או חוקרים כיוונים חדשים באלבומים מאוחרים שלהם. ריי למונטיין הגיע השנה למקום הזה, וגם אם זה קצת הפתיע אותי בהתחלה, בהחלט זרמתי איתו בהמשך. זה המקום בו הוא נמצא כרגע ואני בסדר גמור עם זה. שמחתי נורא לקבל מוזיקה חדשה שלו אחרי הפסקה של 4 שנים.

Supernova

Lavender

——————————————————————————————————————–

27. Jessica Lea Mayfield – Make My Head Sing

עוד שינויים מוזיקליים השנה הגיעו אלי עם האלבום החדש של ג’סיקה לי מייפילד. ג’סיקה כבר מבקרת וותיקה בבלוג שלי, למרות גילה העדיין צעיר. מי שנמצא פה מראשית הימים של “הרמוניה דרומית” יודע שאני עוקב אחריה ממש מתחילת הקריירה. אז היא כבר לא הילדה בת ה-19 שהיתה שם באלבום הבכורה המפתיע שחדר לי ללב לפני מספר שנים. היא אוטוטו בת 25 וזה האלבום השלישי שלה כבר. זה גם אלבום המפנה שלה. היא התבגרה ומתחילה לפתוח דלתות חדשות ולפזול קצת לצדדים. בצורה טובה. הסגנון של Make My Head Sing שונה בהחלט משני קודמיו ולא הייתי ממליץ לצפות לאותו הדבר ממי שמכיר אותם. ישר על ההתחלה מרגישים כבר את הלכלוך והכובד שיש כאן בשירים, שמעורבבים במילים האישיות או אפילו קצת כעס שמורגש במוזיקה החזקה, וזה פועל.

זה אלבומה הראשון ללא ההפקה של דן אורבך (שהיה עסוק עם המקום ה-27) וזה בהחלט מורגש. היא לא צריכה כבר מישהו שיוביל אותה, היא בוגרת יותר ומתחילה לחפש בעצמה את הכיוונים שמתאימים לה כרגע. ואני אוהב את זה. האלבום די הפתיע אותי עם הסאונד היותר מחוספס. קצת יותר רוקנ’רול, קצת יותר נסיוני, אך עדיין עם השבריריות של הכתיבה שלה שלמדתי להכיר כ”כ טוב. שתמשיך לחפש את עצמה, זה מעניין ועובד.

Oblivious

Anything You Want 

——————————————————————————————————————–

26. Lee Bains III & The Glory Fires – Dereconstructed

את ההרכב הזה הקים לי ביינס (השלישי), שהיה הסולן של ה-Dexateens, הרכב אחר שאני מחבב שחבריו מתפרזים למקומות אחרים. הבאסיסט שלהם מאט פטון הגיע לדרייב ביי טראקרס ולי ביינס הקים את ה-Glory Fires, להקה שהוא מוביל והוציאה השנה את אלבומה השני. הם מייצגים פה את הדרום עם הרבה זעם וכוח. וגיטרות. המון גיטרות ורעש. לא קל לי להגדיר אותם, אבל בואו נגיד שאם היה משהו שמשלב את לינרד סקינרד והראמונס יחד, יש מצב שככה זה היה נשמע. כמו ה-Glory Fires והמנהיג שלהם, שמכירים את ההיסטוריה הדרומית מסביבם ועם זאת מודעים מאוד להווה. יש להם חוצפה, אולי קצת יומרנות, אבל גם הרבה כיף בתוך שירים יחסית קצרים ונוקבים.

The Company Man

The Weeds Downtown 

——————————————————————————————————————–

25. Neil Young – Storytone

וואו, איזו שנה עברה עלי עם יאנג…הוא בלט אצלי ב-2014 יותר מכל שנה אחרת בקריירה, או כל השנים הרבות שאני מחובר למוזיקה שלו. סיכום בקצרה: הציפיה להופעה בארץ (שהתחילה עם הסקופ הקטן שלי בפייסבוק שבוע לפני הפרסומים הרשמיים), פרוייקט יאנג המושקע שכתבתי והעליתי בבלוג לקראת אותה הופעה, הביטול המצער בגלל המלחמה, הטיסה הספונטנית במקום זאת לשלוש הופעות בגרמניה מיד לאחר מכן (ברגשות מעורבים) והגשמת עוד חלום עם לראות אותו סוף סוף בהופעות סולו מיוחדות לפני חודשיים בארה”ב. גם על יאנג עצמו עברה שנה עמוסה עם ההופעות לבד ועם להקה, החדשות והשינויים המצערים שקרו לבילי טאלבוט והמוות של ריק רוזס, הגירושים הפומביים מפגי, החיבור לדאריל האנה, ההשקה של נגן המוזיקה Pono, עוד ספר חדש ושני אלבומים חדשים על הדרך שהוקלטו בשיטות שיאנג ניסה בפעם הראשונה.

אז האלבום הראשון שיצא השנה היה A Letter Home, פעם ראשונה שיאנג מוציא אלבום קאברים שגם הקליט בפורמט חדש-ישן שלא ניסה קודם. הסברתי כבר מוקדם יותר השנה מה דעתי עליו במסגרת הפרוייקט. נראה לי מסביר גם למה הוא לא בסיכום הזה. האלבום השני שיצא לא מזמן הוא Storytone והוא בהחלט ראוי להיות כאן. יאנג שנים רצה להקליט אלבום עם Orchestra ולהקה גדולה. הוא עושה את זה כאן, עם טוויסט של שני צדדים; דיסק אחד עם ה-Orchestra ודיסק שני בביצועי סולו. אותו דיסק סולו שני נמצא במהדורת הדלוקס הכפולה וזו בדיוק גרסת האלבום שאתם רוצים בבית. בהופעות הסולו בבוסטון ופילדלפיה זכיתי יחד עם כל הצופים לראות את יאנג מבצע שירים מהאלבום בפעם הראשונה. למדתי להכיר אותם לא רע אחרי 4 פעמים, עם ההיכרות הראשונית לגמרי, הזרימה של השיר לתודעה שלך ואחר כך כבר לזהות אותו מיד וליהנות ממנו + לזכור משפטים ולהכיר קטעים. כשהודיעו על הוצאת האלבום על שני צדדיו משהו בי ידע שדיסק הסולו יהיה כנראה מה שיותר ידבר אלי. וכך היה.

הדיסק עם כלי הנשיפה, הלהקה הגדולה וה-Orchestra מאוד מעניין, אין ספק. יש שם משהו שיאנג עשה רק פה ושם ברצועות בודדות באלבומים בקריירה שלו. הפעם זה אלבום שלם. כמה מהשירים שם נשמעים אולי טיפה ג’אזיים, אני יותר מחובר לאלו שהוקלטו עם הביג בנד. בגדול אני פשוט מעדיף את רובם בגרסת הסולו האקוסטית בדיסק השני. גם רובם לדעתי מתאימים יותר ליאנג המופשט שאני כ”כ אוהב. אבל זה גם הולך ההפך…יש רצועות שמתאימות ל-Orchestra ונשמעות לי טיפה יותר מדי בלוזיות בגרסת הסולו. בגדול זה אלבום אחד כפול, עם שני צדדים שמשלימים את עצמם. כל אחד יכול להתחבר לגרסאות השונות ויש פה הרבה יופי להכיל.

הבולט ביותר מבחינתי באלבום הוא When I Watch You Sleeping בגרסתו האקוסטית, שיר שנקלט אצלי על ההתחלה בהופעות דאז בתור שיר-יאנג-קלאסי על אקוסטית\מפוחית, שנשמע נהדר גם מלודית וגם עם ליריקה. הוא גם כולל את הציטוט האהוב עלי באלבום שמיד נדבקתי אליו בהופעות (וחיכיתי לרגע שיגיע בערבים המאוחרים יותר):
Today I paint my masterpiece”
“Tonight I trace my tears

אחד מהמשפטים האהובים עלי בשנה המוזיקלית החולפת ואיזה כיף שניל יאנג עוד מסוגל לעשות לי את זה עם המוזיקה והמילים החדשות.

(When I Watch You Sleeping (Solo

(Plastic Flowers (Orchestra 

——————————————————————————————————————–

24. Ryan Adams – Ryan Adams

אלבומו הקודם של ראיין אדאמס – Ashes & Fire, הגיע למקום השישי שלי בסיכום לפני שלוש שנים. אחד הדברים שאני אוהב אצלו זה שבכל אלבום חדש מיד שומעים שזה הוא, אבל איכשהו האווירה של האלבום שונה מאוד מקודמו. כך קורה גם הפעם עם חזרה מבורכת מבחינתי של רוקנ’רול בסיסי יותר, לאחר שהאלבום הקודם היה ממש סולו אקוסטי ואישי. כיף לשמוע את אדאמס שוב עם להקה שמגבה אותו, והוא אסף פה חבר’ה די מוכשרים לאותו גיבוי. אם זה בנמונט טנץ מה-Heartbreakers על הקלידים, הבאסיסתית הכשרונית והתגלית הצעירה בדימוס טל וילקנפלד (ג’ף בק ועוד) והמתופף שאני אישית אוהב, ג’רמי סטייס (לשעבר ב-New Earth Mud של כריס רובינסון). עם כל זה מי ששולט ביד רמה באלבום זה כמובן אדאמס עצמו, שחוזר עם אלבום מהנה שיודע להיות גם קליל וגם רציני ועמוק במספר קטעים. בגדול יש פה יותר חזרה לרוקנ’רול הכללי שהיה שם באלבומים עם ה-Cardinals, אך עדיין בסאונד ואווירה מעט אחרים.

יש פה תזכורת מאוד בולטת לשמו שמתנוסס בתור שם האלבום. אפשר למצוא פה גם צד קומי של אדאמס עם עטיפת האלבום, הפונט והמיקום של השם והקלוז-אפ עם המבט הקודר. כי תמיד היו מתבלבלים או אף מעצבנים אותו עם זמר אחר, די שמאלצי, עם שם מאוד דומה…אם תשימו לב לפרטים האלה אז יש פה ספין קטן על עטיפת האלבום Reckless של בראיין אדאמס. מהלך די משעשע וקליל של ראיין שאף מלא בהומור עצמי. הסיפור הזה של הפרונט של האלבום גם משקף אולי על האווירה ותוכנו עם חזרה למוזיקה קצת יותר קלילה ומהנה, השפעות ונגיעות אייטיז, אבל שלא חסר בהן עומק. כזה שלראיין אדאמס תמיד היה.

Gimme Something Good

Shadows 

——————————————————————————————————————–

23. Sharon Van Etten – Are We There

האלבום החדש של שרון ואן אטן הוא לא האלבום עם הקול הנשי הטוב של השנה, אבל הוא כן אצלי הקול הנשי העצוב הטוב ביותר של השנה. לא שהיא נמצאת במצב דיכאון או משהו, פשוט ה-Vibe ובסיס השירים ב-Are We There שנוגע בהמון נושאים אישיים, בעיקר פרידה, התנהלות ומחשבות ביחסים וכל האיזור הזה. האלבום הזה התחבר אלי הרבה יותר מקודמו Tramp. יש פה שק של שירים יפים מלאי רגשות, שנוגעים וצורבים ישר בלב. אלבום עדין ושברירי, עם הרבה זעקות, שאלות ולא מעט נקודות רגישות שפוגעות בול במקום שכל אחד שחווה את הדברים האלה יבין, ואולי גם ישאב פנימה ממש עמוק. כנראה האלבום הכי טוב שלה, או שפשוט הגיע אלי בתקופה המתאימה.

Your Love Is Killing Me

Every Time The Sun Comes Up

——————————————————————————————————————–

22. Hard Working Americans – Hard Working Americans

זה ממש כיף כשאמנים שאתה אוהב חוברים יחד להרכב חדש. אחד מכמה Super-groups אהובים עלי השנה הם Hard Working Americans. הרכב שכולל שני שמות שאני מאוד אוהב – טוד סניידר וניל קאסל. בהרכב נמצאים גם דייב סקולס מ- Widespread Panic ודווין טראקס, האח הצעיר של דרק טראקס. אלבום הבכורה של החבורה הזו הוא למעשה אלבום של קאברים לשירים שאיכשהו עוסקים או קשורים ב-Working Class של אמריקה ומסביב. אפשר למצוא פה שירים של וויל קימברו, של הייס קארל וסיום כלבבי עם קאבר ל-Wrecking Ball של גיליאן וולש. הם עושים פלאים עם השירים הללו.

הגרסאות של Hard Working Americans מוסיפות הרבה רוק-בלוז וקאנטרי-אמריקנה לתוצר המקורי. חלק מהשירים פה (שאני לפחות הכרתי קודם) מקבלים טוויסט הרבה יותר מגניב ממה שהיו במקור. הם הופיעו וגיבו את האלבום הזה השנה, למרות שיש להם הרכבים מרכזיים יותר לחזור אליהם. הייתי בטוח שזה יהיה משהו חד-פעמי, אבל הם ממשיכים הלאה. כשדיברתי עם ניל קאסל באוקטובר בהופעה של ה-Chris Robinson Brotherhood בג’קסון, מיסיסיפי, הוא אמר לי שהם מתכוונים להוציא עוד אלבום של חומר מקורי וכבר יש להם שירים מוכנים. ממש שמחתי, כי הם יצרו יופי של חבורה והרכב צדדי. אז תהיה לנו המשכיות בעתיד הקרוב. בינתיים אלבום הבכורה שלהם הוא יופי של דבר ואפשר להמשיך להתענג עליו.

Stomp And Holler

Down To The Well 

——————————————————————————————————————–

21. Spanish Gold – South of Nowhere

עוברים מיד לעוד סופרגרופ…הפעם טריו עם שלישיית מוזיקאים שיצרו פה את אחד האלבומים היותר כיפיים של השנה. הגעתי לאלבום הזה בגלל פטריק האלהאן, המתופף של My Morning Jacket. אחד המתופפים הכי אהובים עלי בסביבה. קשה לי ממש להגדיר את ספאניש גולד. יש פה הרבה ערבובים קטנים של רוק, גאראג’, פסיכדליה, Soul ועוד. South of Nowhere הוא אלבום רוקנ’רול פאנקי, גרובי ומאוד מאוד מהנה. אם לצמצם את זה ממש בקצרה למילים פשוטות – הוא סופר מגניב. אין לי מושג מה יהיה עם השלישיה בעתיד הקרוב, כי פטריק יהיה עסוק נורא עם MMJ במהלך 2015 (אלבום חדש וכנראה המון הופעות). גם לאחרים יש עיסוקים משלהם. אם זה יהיה הדבר היחיד שהם עשו, זה לגמרי בסדר גמור. פרוייקט צד מוצלח שנשאר באמת על צד הדרך בשביל מאזינים חדשים שאיכשהו יעברו לידו. למרות שלא הייתי מתנגד לאיזה אלבום המשך בפעם הבאה שיבוא להם.

Out On The Street

One Track Mind

——————————————————————————————————————–

20. Water Liars – Water Liars

ההספק של ה-Water Liars עד כה הוא די מאסיבי. זה האלבום השלישי שלהם בשלוש שנים בהן הם קיימים. הם להקה, או יותר נכון צמד, מאוד טרי, אך יש להם הרבה מוזיקה להוציא החוצה. עד כה זה עובד מעולה. אלבומם הקודם Wyoming היה אחת ההפתעות הגדולות שלי בשנה שעברה. האלבום החדש קצת פחות קודר, אבל משאיר הרבה מה-Vibe החלומי והנוגה הזה. אם הקודם היה אלבום לילה מובהק, אז החדש הוא האלבום שמתעוררים איתו בבוקר אחרי מעט שעות שינה והרבה הרהורים על כל מה שסובב אותך. בין אם הם באים אליך ברוגע או דופקים לך על הראש עם פטיש בזעקה לצאת החוצה. יש פה מוזיקה מצויינת של הרכב נורא צעיר שכבר שנה שניה ברציפות גורם לי להמליץ עליו בטופ עשרים שלי. שימשיכו ככה, רק שיקחו עכשיו אולי קצת יותר זמן עד האלבום הבא.

I Want Blood

Let It Breathe 

——————————————————————————————————————–

19. Justin Townes Earle – Single Mothers

ביקור שלישי כבר של ג’סטין טאונס ארל בסיכומי השנה. אחד מיקירי הבלוג ואחד הכותבים ויוצרים היותר אהובים עלי, במיוחד בעשור השני של שנות האלפיים. אני משוגע על אלבומיו האחרונים. הפעם ב-Single Mothers התאכזבתי מעט בהתחלה שהוא יותר Up-Tempo בצד המלודי שלו. קיוויתי להמשכיות של האלבום הקודם, שהיה מלנכולי נורא במידה הנכונה וחדר לי מתחת לעור. עם הזמן והשמיעות הוא יותר ויותר התחבר אלי. יש פה עדיין הרבה מכל מה שהופך את ג’סטין לכותב ומבצע מיוחד בשבילי. אם זו ההגשה, המילים שאני תמיד מוצא בהן משפטים אהובים שנורא מדברים אלי, והקול הזה שמעביר הרגשה ואווירה נוספת לאלבום אצלי. רגש וכאב לא חסרים גם כאן, רק עטופים קצת אחרת. ג’סטין תמיד מוצא את הדרך אלי וכל פעם הוא עושה את זה עם אלבומים שמסתיימים כבר אחרי חצי שעה ומשאירים טעם לעוד.

Burning Pictures

Picture In a Drawer 

——————————————————————————————————————–

18. Lydia Loveless – Somewhere Else

לידיה לאבלס גרמה לי להתאהב בה השנה. היא ללא ספק הפכה אצלי לאחת המייצגות המובילות של הקאנטרי-רוק הנשי כיום. היא רק בת 24 וכבר הייתי מגדיר אותה כמפגש של הגרסאות הצעירות של אמילו האריס ובוני רייט, בתוספת אקסטרא נתינה בראש. יש לה את החבילה השלמה; קול מרשים, כתיבה אישית, רצועות מרגשות ושירים בועטים. מהאלבומים שלא רק חובבי הז’אנר יוכלו לאהוב. כי יותר משזה אלבום רוק\אלטרנטיב-קאנטרי, זה אלבום של יוצרת חזקה שמכוונת רחוק וגבוה. והיא עוד תגיע רחוק יותר. קצת מפחיד לדעת לאן היא תלך אחרי זה, עם גילה הצעיר ועם אלבום פריצה ששם אותה ממש קרוב לליגה של הגדולים. או אולי כבר שם. בכל אופן אני בטוח שהיא תשחק את המשחק עם החוקים שלה. היא יכולה להרשות לעצמה כשהיא עומדת בתוך הווה מוצלח ועתיד מאוד מבטיח.

Head

Everything’s Gone

——————————————————————————————————————–

17. Trigger Hippy – Trigger Hippy

אחד האלבומים שהכי חיכיתי להם ב-2014 הוא אלבום הבכורה של Trigger Hippy. הרכב שכולל בין השאר את מתופף הבלאק קרואוז סטיב גורמן, המוזיקאי המחונן ג’קי גרין והזמרת\יוצרת ג’ואן אוסבורן. הם מופיעים תחת שם ההרכב כבר מ-2011, ככה שהכרתי כבר הרבה מהשירים לפני כן. ההופעות שלהם וכמו כן האווירה של האלבום מזכירים השפעות כמו דלייני ובוני, The Band או דרק והדומינוס. אך הם מחזיקים בקול משלהם . והוא לא רק אחד. יש פה חלוקה ממש יפה של תפקידים ודוגמה נורא טובה למפגש של מספר מוזיקאים מוכשרים יחד. אם זה במוזיקה עצמה או הקולות המובילים, שמתחלקים ברצועות האלבום בין אוסבורן לגרין. למרות שבשבילי ג’ואן אוסבורן היא הקול המוביל כאן. היא כ”כ מוסיפה לסאונד של ההרכב הזה והיא לגמרי היהלום שבכתר אצלי.

הרבה מהשירים נורא מהודקים ועם זאת מורגש בהם הרבה חופש מוזיקלי שנפרש לאורכו. נובע לא מעט מהזמן הרב שבו הופיעו יחד עם השירים לפני שישבו להקליט אותם. זה אלבום בכורה מלהיב ונורא מרומם לדעתי. מלא באנרגיות של חבורה מוכשרת ושונה שמצאה את עצמה יחד והתחברה. זה גם אלבום נסיעות מצויין. נסו את זה.

Turpentine

Rise Up Singing

——————————————————————————————————————–

16. Tweedy – Sukierae

האלבום הזה היה עוד חלק בפאזל שג’ף טווידי הביא לי ב-2014. בתחילת שנה יצא ה-Legacy Edition של No Depression, האלבום הקלאסי של ההרכב הקודם שלו Uncle Tupelo. בסתיו ראיתי אותו עם וילקו בהופעות המיוחדות ל-20 שנה ללהקה. בנוסף יצאה גם הקופסא המרובעת של וילקו + שניה לפני סיום הטיול שלי, בנובמבר, ראיתי אותו שוב בלייב עם Tweedy. אחרי כל זה אפשר להגיד שג’ף הוא מהשמות הכי בולטים אצלי של 2014. אז Tweedy הוא שם ההרכב שלו עם בנו ספנסר, סוג-של אלבום סולו ראשון של ג’ף מחוץ ל-וילקו. השם שלו – Sukierae (סוקי-ריי) מגיע מהכינוי של אשתו, סו מילר טווידי. במהלך ההקלטות של האלבום היא חלתה והמקרה הזה השפיע רבות. גם בהקדשה הזו וגם בכמה וכמה שירים, שאם מקשיבים להם ועוברים על המילים, אפשר לשמוע את הרגש האמיתי שמתחבר לשם (Where My Love הוא אחד מהם).

לא פחות מעשרים שירים יש ב-Sukierae, אלבום כפול שזה אולי מעט יומרני, אבל זורם היטב וראוי בהחלט. מספר שירים נשמעים לי ממש כמו שירי וילקו קלאסים. Low Key ו-Nobody Dies Anymore הם שניים מהם. כאלו שנשמעים ממש שונה אחד מהשני, אבל על ההאזנה הראשונה נקלטו אצלי. אם זו המוזיקה, המקצב טווידי\וילקו הקופצני המוכר הזה, או המילים והאווירה הבלאדית-קודרת שג’ף יודע לכתוב ולהגיש כ”כ טוב. בהופעה בלונדון של Tweedy ראיתי את רוב האלבום בלייב, מה שהוסיף לי לחיבור אליו. יש מספר אלבומים השנה שראיתי את רובם בהופעה, אז סליחה מראש על הפרטים הללו מהחוויות הרבות שעברתי בהופעות ב-2014…שעוד יגיעו גם. בכל מקרה, החודש ג’ף הולך לסיים את השנה עם שש הופעות מיוחדות של וילקו בשיקגו שיחתמו את חגיגות שני העשורים שלהם. הוא גם הולך לנעול שנה נורא עסוקה שלו, מלאה אירועים ומאוד יצירתית ומוצלחת בצד המוזיקלי. האלבום הכפול והאישי הזה עם הבן ספנסר הוא אולי האירוע המוצלח הבולט ביותר.

Low Key

Nobody Dies Anymore

——————————————————————————————————————–

15. St. Paul & The Broken Bones – Half The City

אלבום הבכורה של החבורה האדירה הזו הוא אחד הדברים היותר מהנים שיצאו ב-2014 אצלי. מתי בפעם האחרונה שמעתם אלבום Soul מודרני ממש טוב? כזה שהייתם מתקשים להאמין שיצא בשנת 2014? Half The City של פול ג’יינווי וה-Broken Bones שלו הוא כזה. הם מגיעים מבירמינגהם, אלבמה, והם עושים סול-רוק כ”כ נהדר ומשלהב, או יותר נכון Southern Soul…הם יושבים על ההשפעות של וילסון פיקט, ג’יימס בראון, אוטיס רדינג, אל גרין ואחרים, הם לוקחים את הסגנון הזה שבוצע הכי טוב כמה עשורים אחורה והופכים אותו למשהו מודרני ופשוט מעולה.

טיב המוזיקה באלבום פה פשוט מפליא לדעתי. צריך לאהוב את הסגנון, אבל גם מי שלא רגיל ל-Soul וכלי נשיפה מעורבבים עם גיטרות חשמליות יכול ליהנות פה בטירוף. בין שיר מקפיץ לבלדת נשמה עמוקה. כששומעים את הקול של הסולן פול ג’ינווי ואחר כך רואים איך הוא נראה קצת קשה להאמין. הוא בחור לבן, קצת שמנמן עם משקפיים, נראה הכי רחוק מאלילי הנשמה וה-R&B הקלאסים, אבל עושה את העבודה כנראה יותר טוב מרובם. או לפחות באותה רמה. ואיזה קול יש עליו…וואו. אחד הרגעים היותר יפים שראיתי השנה על במה היה במופע הפתיחה שלהם לג’ייסון איזבל ב- Ryman Auditorium האגדי של נאשוויל. מלבד אחד ממופעי הפתיחה היותר טובים שראיתי, פול פשוט היפנט את הקהל שם. בסיום אחד השירים כשהקהל היה בטירוף הוא סיפר עד כמה הוא נרגש להופיע באולם הזה, כשחלם בתור ילד ששר במקהלות להיות פה על הבמה יום אחד. כל הקהל קם על הרגליים והביא לו Standing Ovation. באותו הרגע הוא התחיל לבכות מהתרגשות והודה לכולם, שהמשיכו לעמוד ולמחוא כפיים. אלו היו דקה או שתיים נורא מרגשות שלא רואים הרבה אצל אקט שבא רק לחמם את האירוע המרכזי. בלי קשר אני ממליץ בחום לתפוס אותם בלייב אם למישהו תהיה הזדמנות. האנרגיות שיש שם על הבמה ובמיוחד אצלו…קשה לתאר במילים.

המפיק של האלבום הזה אגב הוא בן טנר שמנגן עם ה-Alabama Shakes, עוד הרכב עם רוח שנושבת מהאיזור הדרומי. הוא יודע את העבודה ויחד עם לא פחות משבע הנפשות שמרכיבות את הלהקה של ה-Broken Bones הם יצרו פה אלבום סופר-מהנה, עם אווירה של פעם בתוך נשמה אחת ענקית ומודרנית.

Don’t Mean A Thing

Call Me 

——————————————————————————————————————–

14. Chris Robinson Brotherhood – Phosphorescent Harvest

זהו אלבום האולפן השלישי של אחד ההרכבים היותר קרובים אלי כיום. שני האלבומים הקודמים של CRB  יצאו לפני שנתיים בהפרש של חודשים בודדים אחד מהשני (הראשון שבהם גם על הדרך היה אלבום השנה שלי 2012). הפעם יש פער של שנתיים בהן ה-Brotherhood  של כריס רובינסון המשיכו להופיע הרבה, לשחרר אלבום הופעה ואף לשחרר את כריס וניל לפרוייקטים אחרים (כריס חזר לשנת קמבאק אחת עם הקרואוז לפני עוד פירוק וניל קאסל היה עם ה-Hard Working Americans שביקרו פה קודם). אז האלבום החדש מעט שונה מקודמיו. הדבר שאני הכי אוהב אצלם הם השירים הארוכים, היכולת שלהם לפתח ולבנות רצועה וההרגשה של אלבום מתמשך ומהודק של חתיכה אחת. הפעם יש הרגשה שזה יותר אלבום של שירים בודדים ולא מקשה אחת שבונה את עצמה בעזרות רצועות מפרידות.

יש בו יותר שירים מבאלבומים הקודמים ומעט חסר בו פקטור הבניה הזה לדעתי שנותן ל-CRB  לפרוש את הכוח הקוסמי שלהם כמו שצריך. שזה חלק ממה שהפך את אלבומם הראשון Big Moon Ritual למושלם מבחינתי. אבל זה ממש לא אומר ש-Phosphorescent Harvest הוא אלבום רע. פשוט למאזין כמוני, שמכיר ועוקב באופן סופר-מעמיק אחרי כל פיסת מוזיקה שקשורה לרובינסון במשך שנים, הוא לא מה שבדיוק ציפיתי לו. האמת שהאלבום נבנה אצלי טוב יותר בכל שמיעה חוזרת ויש לו בהחלט את הרגעים שלו. כמו בשניים הקודמים, גם פה הכרתי כבר חצי מהאלבום עוד לפני השמיעה שלו, בגלל שירים שמבוצעים כבר תקופות ארוכות בהופעות, כמו Meanwhile In The Gods, Jump The Turnstiles ו- Badlands Here We Come שתמיד מאוד אהבתי. הם אחלה ושמחתי לשמוע אותם בגרסת האלבום. גם כאן מצטרפים שירים של כריס מתקופות אחרות שנבנו מחדש אצל CRB. יש פה שניים כאלו שעברו שדרוגים רציניים; הראשון הוא Clear Blue Skies ששודרג והוארך. זה שיר שכריס ביצע אקוסטית ב-2007 בהרכב קטן שנקרא ה-Wooden Family למספר הופעות מצומצם. בין השאר יחד עם ג’ונתן וילסון. השני הוא אחד השירים הכי אהובים עלי שלו – Tornado. שיר קטן של הבלאק קרואוז שהוקלט ב-93 לאלבום הגנוז Tall ולא שוחרר באלבום אולפן (רשמית שוחרר לראשונה רק ב-2006 במסגרת ההוצאה של ה-Lost Crowes). במקור זה רק כריס ומארק פורד על אקוסטית בקטע די קצר, אך מאוד קרוב לליבי ועם ליריקה קלאסית של רובינסון. תמיד היה אחד משירי הפרידה\עזיבה הקטנים היותר אהובים עלי. שודרג פה גם כן ונשמע די שונה. המקור עדיין הרבה יותר מרגש.

בין השירים החדשים שלא בוצעו קודם בלייב יש היי-לייט אחד גדול שהוא שיר הסיום  – Burn Slow. שיר גדול שמהווה גם נעילה יפה לאלבום. אדח משירי השנה שלי. גם כאן זכיתי לראות את רובו המוחלט של האלבום בהופעה כשתפסתי את CRB בג’קסון, מיסיסיפי באוקטובר. היה כיף כרגיל לפגוש ולדבר שוב עם כריס, לשוחח בפעם הראשונה עם ניל קאסל ומעל הכל לראות סוף סוף את ה-Brotherhood על הבמה עם שלוש שעות של מוזיקה קוסמית מהפנטת.

Badlands Here We Come

Burn Slow 

——————————————————————————————————————–

13. Hurray For The Riff Raff – Small Town Heroes

אחד מהשמות האהובים עלי בסיכום שייך ל-Hurray For The Riff Raff. הרכב שפועל כבר כמה שנים, הוציא מספר אלבומים והשנה כנראה הגיע למקום הטוב ביותר שלו מבחינת יצירה. הם מגיעים מניו-אורלינס ומי שעומדת בראשם היא אלינדה לי סגרה. היא אחראית על הרבה מהרגש שבוקע מן האלבום הזה. אפשר להגיד ש-Small Town Heroes הוא התשובה הדרומית היותר שורשית\מופשטת לאלבום של לי ביינס וה-Glory Fires שביקר פה קודם. יש פה פולק-בלוזי פשוט יפיפה, שאהבתי יותר וגם החזיר אותי בכמה מהשירים שלו למקומות בהם ביקרתי בארה”ב. גם הוא יכול להיות נוקב, אך בצורה שונה ויותר נוגעת ללב (השיר ד”The Body Electric” הוא דוגמה טובה). אני אוהב גם את העטיפה שלו. ממליץ לקרוא קצת על הלהקה, יש להם כמה טיפוסים מעניינים. לחלוטין חבר’ה שבטח נתקלו באנשים שהגדירו אותם בעבר דכ-Outsiders או Misfits. מהסוג שאני נורא אוהב. הקצת חריג ונהדר הזה, שעל הדרך הוציאו את אחד האלבומים הדרומיים הטובים ביותר של השנה.

The Body Electric

(I Know It’s Wrong (But That’s Alright 

——————————————————————————————————————–

12. The Hold Steady – Teeth Dreams

אלבום הבכורה של The Hold Steady חגג עשור השנה (כתבתי עליו בחודש מרץ). באותו הזמן של הציון הזה שוחרר גם האלבום החדש שלהם Teeth Dreams. השישי במספר. היתה הרבה ציפיה לאלבום הזה לאחר ארבע שנים של המתנה מאז קודמו. המרחק הכי ארוך עד כה בין אלבומים של החבורה מברוקלין. יש פה כל מה שטוב ב-Hold Steady, במיוחד בקטעים המחשמלים שלהם עם הליריקה שקצת קשה לתפוס בהתחלה ומבינים ממש טוב כשעוברים על המילים תוך כדי השמיעה השניה (שזה מה שאני עושה בדרך כלל בהאזנות טריות שלהם). מהרצועה הראשונה הם מראים שהם חזרו בכל הכוח, שיר אחרי שיר. למעשה יש רגיעה מסויימת רק בסוף האלבום, עם שתי הרצועות האחרונות שלו שיכולות נורא לרגש.

התגעגעתי מאוד לסאונד שלהם וזה היה מאלבומי הקיץ הבולטים שלי השנה. יש בו את הצליל הקלאסי המוכר שיזהה כל מי שמכיר אותם, יחד עם הרעננות שמגיעה אחרי המתנה של ארבע שנים. הם ידעו לגמרי גם איך לסיים את את Teeth Dreams. יש מצב שכמעט תשע הדקות של Oaks יצרו את שיר הסיום האהוב עלי שלהם. למרות שיש כמה כאלו מצויינים אצלם. האלבום הזה סוגר עשור עם שש אלבומים מרתקים של ה-Hold Steady והוא ראוי לעשות זאת. להקה שאף פעם לא היה לי אלבום פייבוריט שלה שהוא מעל השאר. בכל אחד יש חוזק ויש יופי. זה בולט מאוד גם כאן.

On With The Business

Oaks

——————————————————————————————————————–

11. Marc Ford – Holy Ghost

מארק פורד הוא מוזיקאי מאוד אהוב עלי שלפני 2014 לא ממש כתבתי עליו בבלוג. אולי איזה ציון פה ושם שמתקשר ללהקה מספר 1 שלי ואלבומים שהפיק, כמו השניים המצויינים הראשונים של ראיין בינגהם, Grace & Melody של ה-Steepwater Band הנהדרים והאלבום האחרון של Phantom Limb הבריטים. חלק מההרכב האחרון פה עזרו בהקלטת האלבום החדש, במיוחד סטו ג’קסון שגם הפיק את האלבום השנה של מארק – Holy Ghost.

אז ככה – פורד הוא אחד הגיטריסטים הכי אהובים עלי בשני העשורים האחרונים. הרבה בגלל הקדנציה הראשונה שלו בבלאק קרואוז והאלבומים שהקליטו איתו, בנוסף לקדנציה השניה הקצרה בקמבאק של 2005-2006 (שכלל בין השאר את הפעם הראשונה שראיתי אותם. הופעות שבחיים לא אשכח). הוא החל לשחרר אלבומי סולו כבר לפני עשור. Holy Ghost הוא כבר האלבום החמישי שלו. לא יודע כמה אנשים מודעים לאלבומים הקודמים, אך יש לי הרגשה שהאווירה באלבום הנוכחי תהיה נגישה וידידותית יותר למאזין הממוצע. הוא די שונה מקודמיו. הרוב המוחלט של אלבומי פורד עד כה נשענו על המון חשמל ורוקנ’רול-בלוז וסאונד של “אלבום-גיטרה” בהגדרה. היו לו רגעים משובחים נורא שם. עכשיו הוא הלך לכיוון מעט אחר. ההוצאה החדשה מתקרבת יותר לאלבום סינגר-סונגרייטר באווירתו הכללית. הכל יותר Mellow, קצת יותר חם, אקוסטי וקרוב ללב. הופתעתי קצת מהשינוי הזה, אך הוא התחבר אלי ממש טוב. אני חושב ש-Holy Ghost הוא לא רק אלבום יפה של שועל-קרבות וותיק שהגיטרה שלו כבר ראתה הכל, אלא הוא גם שם את מארק באור שונה פתאום. כזה שיוכל גם להאיר על מאזינים טריים ולהראות להם בנוסף את הדרך אחורה לאלבומים הכבדים יותר.

בקיץ האחרון גם ראיתי ופגשתי את מארק פעמיים, כשביצע באנגליה הופעות סולו אקוסטיות ואינטימיות, כשהוא מגובה ע”י סטו ג’קסון. את אותו ג’קסון אני מכיר כשנתיים-שלוש מהקשר שיצרתי עם Phantom Limb, אבל רק בעולם האינטרנטי. היה נחמד נורא סוף סוף להיפגש, לדבר על ההקלטות של האלבום, מארק ועוד כמה דברים שפחות מתאימים לפירוט כאן (שכוללים לכלוכים ופרטים עסיסיים על נסיונות ההקלטה עם אביב גפן בלונדון). אלו היו הופעות קצרות, אך מאוד חמות. מארק עשה הרבה צדק עם השירים פה בביצוע מופשט. שירים שגם בהפקה של האלבום נשמעים לא פחות טובים.

Blue Sky

Turquoise Blue 

——————————————————————————————————————–

10. Strand of Oaks – Heal

אחת מהפתעות השנה היתה האלבום החדש של Strand of Oaks, או האיש שמאחורי שם הבמה – טימותי שואוולטר. הוא יצר פה מוזיקה נורא סוחפת, שפורצת את גדר הפולק-רוק שלו בענק. יש ב-Heal הרבה חופש, הסאונד חזק ומלוכלך לעיתים אך גם הופך לרך ומלטף כשצריך. הוא חולמני ומרחף, זועק ומהפנט. הכל יחד באלבום אחד חזק. אפשר להגיד שהאלבום הזה פרץ אצלי השנה כמו Rain Plans של ישראל נאש בשנה שעברה. אני יכול למצוא לא מעט דברים חופפים בהרגשה ואווירה שהם הביאו לי. כמו גם בהפתעה המוזיקלית שלא ציפיתי לה ממש. ג’יי מסקיס מתארח פה בקטנה, אבל כל הצלילים הבולטים שייכים לשואווולטר, שהוא עוד אחד מהכשרונות העולים בסצינת המוזיקה בפילדלפיה, לצד שמות כמו The War On Drugs, קורט וייל, אימוס לי ועוד. האלבום הזה לגמרי שם אותו שם באותה השורה, או לפחות מגיע לו מבחינת שם גדול שצריך להיות לו כעת בזכות המוזיקה שהוציא ב-2014.

Woke Up To The Light

JM

Goshen 97 

——————————————————————————————————————–

9. J. Mascis – Tied to a Star

הוזכר קודם בתור אורח, הפעם זה הוא ורק הוא. אלבום הסולו הקודם של ג’יי מסקיס – Several Shades of Why היה אצלי במקום השלישי בסיכום השנה של 2011. היופי שהיה באלבום הזה פשוט הקסים אותי נורא וביליתי איתו המון באותה שנה (ועד היום). זה יופי שקשה לשחזר, אבל אפשר להמשיך אותו מצויין וזה בדיוק מה שמסקיס עשה השנה עם אלבום הסולו החדש Tied to a Star. אלבום שממשיך את קודמו בכל אספקט אפשרי. עבר מספיק זמן כדי להוציא עוד אחד שכזה ואני אוהב שיש לו את האלבומים של דינוזאור ג’וניור בשביל החשמל והכובד המוזיקלי והסולואים הבלתי נגמרים, ועם זאת הוא גם מתיישב לאתנחתא סולו אקוסטית בין לבין שמביאה משהו אחר ממנו.

לא נתקלתי בעבר בהרבה אלבומים שקיבלו אצלי את התואר “אלבום המשך” באופן כ”כ מובהק. אבל הוא לגמרי כזה. באווירה, בסאונד, השירים השבריריים הטובים האלה ופשוט רצועה אחר רצועה של יופי נוצץ. זו המשכיות לא רק במוזיקה עצמה, היותר מופשטת, אישית ורכה שיוצאת ממנו באלבומי הסולו, אלא גם במעטפת החיצונית הכללית. עטיפת האלבום של Several Shades of Why היתה האהובה עלי ב-2011. העטיפה החדשה של Tied To a Star היא המשך ישיר שלה, בדיוק כמו התוכן המוזיקלי. אני מת על העבודות האלה ונורא אוהב את האמן שעומד מאחוריהן שהזכרתי אותו פה בעבר – Marq Spusta. אני ממליץ בחום לבקר באתר שלו ולבדוק עוד עבודות שעשה. כבר כמה וכמה שנים שהוא עובד בצמוד למסקיס ודינוזאור ג’וניור. גם העטיפה של האלבום (האדיר) Farm שלהם רשומה עליו, כמו כן פוסטרים להופעות והוצאות אחרות.

כל שנה יש מספר אלבומים חדשים שאני מרגיש צורך לרכוש על תקליט. זה תלוי בסגנון התוכן המוזיקלי שלהם, החיבור שלי והעטיפה, שמקבלת נפח הרבה יותר חשוב בפורמט הזה. כשכל הדברים האלה נופלים יחד למקום הנכון, זה מושך אותי להרים אותם על פורמט של וייניל. כך קרה עם האלבום הקודם של מסקיס, שרכשתי קודם כל על CD ואז הוספתי את התקליט. הפעם הזמנתי מיידית את התקליט. הם פשוט מהאלבומים האלה שמביאים חשק גדול לסובב אותם על הפטיפון. אני לא יודע מתי וכאשר יגיע אלבום סולו נוסף של ג’יי מסקיס, אבל מבחינתי הוא יכול לנצל כל הפסקה מדינוזאור ג’וניור כדי לשחרר עוד אחד כזה. Tied to a Star הוא לא רק מהאלבומים היותר נעימים שנחתו השנה, אלא הוא גם אלבום Follow-Up מושלם מכל בחינה אפשרית. כאילו היה דיסק שני באלבום כפול, שפשוט חולק ויצא בהפרש של שלוש שנים.

Trailing Off

Every Morning

Wide Awake 

——————————————————————————————————————–

 8. Rich Robinson – The Ceaseless Sight

זה אלבום הסולו השלישי של ריץ’ רובינסון, שלוש שנים לאחר קודמו ושנמצא פה מספר מקומות מעל האלבום החדש של אחיו כריס…The Ceaseless Sight הוא אלבום שלחלוטין התעלה על הציפיות שלי ממנו. נראה שכל פעם שריץ’ חוזר לכתוב שירים לבד ונמצא בפרונט הוא רק הולך ומשתפר. זו לדעתי ההוצאה הטובה ביותר שלו בינתיים. אלבום שלם בהרגשה, עשיר מוזיקלית, עם גיבוי טוב מאחוריו. השירים של ריץ’ מאוד מהודקים ויש פה הרבה מההשפעות עליו, הגיטרה שבחיים לא נמאס לי ממנה והמוזיקה שיודעת לנוע היטב בין הסגנונות השונים שברצועות.

האלבום הזה גם זוכה בתואר “תקליט השנה שלי”. ההוצאה שלו על ויניל נורא יפה. התקליט הכפול נשמע טוב מאוד, אך הוא גם פשוט מרהיב מבחוץ. נתנו בו הרבה השקעה. מההוצאות שכיף לסובב על הפטיפון ופשוט לבהות בהן…ובדרך לשמוע מוזיקה מצויינת ואלבום מוצלח, של אחד המוזיקאים האהובים עלי שמצליח עדיין להפתיע מחדש כשהוא בלי להקת העורבים ההיא שלו ושל אחיו הגדול.

In Comes The Night

The Giving Key

Down The Road

——————————————————————————————————————–

7. Dean Wareham – Dean Wareham

האלבום הזה הוא אחת ההפתעות הנחמדות השנה. מהאלבומים שהיה לי קשה לדעת מה מצפה לי בשמיעה הראשונה שלהם. דין וורהאם הוא אמן שאף פעם לא התעמקתי בו והכרתי עד השנה ממש בקטנה. הגעתי לחדשות על האלבום הזה רק בגלל המפיק שלו – ג’ים ג’יימס. אלבום סולו ראשון של מוזיקאי (יחסית) מבוגר. לא כמו בנמונט טנץ’ שפתח את הרשימה, אבל גם 50 זה גיל שכבר ראית בו דברים בחייך. בגיל ובמקום הזה נמצא דין וורהאם, שהיה חבר בהרכבים כמו Luna ו-Galaxie 500. שנה שעברה הוא שחרר EP ובמרץ האחרון הגיע אלבום מלא ראשון.

כמו בהרכבים שלו, יש פה הרבה דרים-פופ שמעורבב עם רוק-אלטרנטיבי ושילובים שיוצרים מספר שירים מהפנטים ומוצלחים. ג’ים ג’יימס השפיע על הסאונד שלו גם כן. במיוחד באקלקטיות שהוא תמיד מכיל, קצת שאריות מאלבום הסולו של ג’יימס מהשנה שעברה ובסיס מוזיקלי שג’ים בהחלט אוהב לעבוד בתוכו. בדרך כלל אני אחד שאוהב יותר הפקות פשוטות, אבל פה דווקא התחברתי לכל מיני משחקים ואפקטים בסטודיו. עבדו לי טוב עם השירים האלה. החיבור בינו לבין וורהאם פשוט מעולה אם שואלים אותי ויצר כאן אלבום מעניין ואישי שמכיל קטעים מרגשים וצלילים שאפשר להישאב אליהם בקלות.

וורהאם רשום גם על אחת האכזבות של השנה אצלי. ביטול ההופעה שלו בתל אביב היה לי ממש חבל. מיד אחרי יאנג וקורט וייל זו ההופעה בארץ שהכי חיכיתי לה. לאחר הביטולים ראיתי את יאנג שבע פעמים השנה בלי קשר. את וייל פגשתי באחת ההופעות של יאנג (עוד אחד מהסיפורים שתמיד קורים לי. הוא ישב שורה מאחורי ודיברנו קצת). את וורהאם לא זכיתי לפגוש או לראות בשום צורה או פורמט שהוא אחרי הביטול. כולנו אבל זכינו לאלבום נפלא שתמיד יישאר כאן לידינו ונוכל לפגוש ולשמוע אותו מתי שנרצה.

The Dancer Disappears

Heartless People

Love Is Not a Roof Against The Rain 

——————————————————————————————————————–

6. The War On Drugs – Lost In The Dream

איזו שנה עברה על ה-War On Drugs…קפיצת מדרגה מטורפת לגמרי שעשו עם האלבום החדש, מכל מיני אספקטים. הם היו צריכים להופיע אצלי בבלוג הרבה לפני 2014, אבל את אלבומם הקודם Slave Ambient מ-2011 קניתי באיחור קטן והוא לא נכנס אצלי לסיכום דאז. כמו כן נהניתי ממנו, אבל לא נרשמה התלהבות מיוחדת ומעולם לא הגעתי לכתוב עליהם חוץ מאזכורים בגלל קורט וייל, חבר ההרכב לשעבר. הפעם את האלבום החדש קניתי מיד והיה הרבה מה לכתוב. כשעשיתי את זה מיד אחרי שיצא בחודש מרץ האחרון, לא היה לי מושג עד כמה זה הולך להתפוצץ. באלבום שעבר קורט וייל עוד התארח, הפעם הוא לא וכל תשומת הלב נותרה על המנהיג הסופר-מוכשר של The War On Drugs – אדם גרנדוסיאל, שעושה פה בערך הכל. גיטרות, תופים ושלל כלים אחרים, הכתיבה, ההפקה, ה-Art ומעבר לזה. כל האווירה של האלבום שייכת לו. והאווירה הזו ממש טובה. נראה שסוף סוף גם אדם וגם ההרכב עצמו מצאו את הסאונד המדוייק הזה והם הגיעו איתו פה לרמות הגבוהות ביותר שלהם עד כה. זה די מדהים לראות את הבדל האיכויות וקפיצת האיכות באלבום הנוכחי לעומת שני קודמיו. Lost In The Dream הוא By far הרבה יותר טוב מהם.

האלבום מלא בעונג רצוף של גיטרות מרחפות, צלילים מטיילים ומוזיקה סוחפת. פה מגיעה הנקודה החשובה באלבום, וזה הרצף. אם באלבומים הקודמים מצאתי קטעים טובים פה ושם, אז כאן לכל אורך עשר הרצועות אתה לגמרי הולך לאיבוד בתוך איזה חלום. בתוך אלבום מלא ושלם וכן – שראוי להיות במקום שטיפס אליו ככל ששנת 2014 התקדמה. הדעות על האלבום קצת חלוקות. הרבה מאזינים עפים עליו ומגבים את המיקום שלו גם בהמון רשימות סיכום מיינסטרימיות וגדולות. אני מכיר גם לא מעט שחושבים שהוא Overrated ואף שיעמם אותם. אני נמנה עם הקבוצה הראשונה. לדעתי הם ראויים להיות שם, כי האלבום הזה נתן להם את קפיצת המדרגה (או כמה מדרגות אפילו) בצדק.

בנובמבר ראיתי אותם גם בהופעה שרק הצדיקה אצלי עוד יותר את הדעה. עדיין הייתי מופתע ממה שהאלבום הזה עשה להם מבחינת גודל. עד לפני שנה הם בחיים לא היו ממלאים את האולמות שהופכים לסולד אאוט כיום תוך זמן קצר. מה גם הביקוש לראותם והקהל שגדל כפליים בערך. על הבמה רואים עד כמה אדם מנהיג את ההרכב הזה בחוזק. לפעמים כמעט כמו הופעה של איש אחד. עם זאת כל חבר חשוב שם והם מהודקים נורא. זו היתה גם ההופעה שנעלה לי את הטיול הגדול שעשיתי באוקטובר-נובמבר. Lost In The Dream נועל לי את השנה בקול גדול גם כן. עד כמה שיכול להימאס או להוריד בחשק לראות את השם שלהם בתקופה הזו של הסיכומים כמעט בכל מקום – אין מה לעשות, הם שם בצדק. לפחות אם שואלים אותי.

Under The Pressure 

In Reverse

An Ocean In Between The Waves

——————————————————————————————————————–

5. Jenny Lewis – The Voyager

או, ג’ני ג’ני…זה כנראה האלבום שהכי חיכיתי לו השנה. החדש של ג’ני לואיס, מהקולות הנשיים הכי אהובים עלי בעשור האחרון. שש שנים עברו מאז Acid Tongue שלה, שהיה אחד האלבומים המובילים שלי של 2008. אני מאוהב בו ברמות. וגם בה כמובן. ב-2010 היא שחררה אלבום תחת הצמד Jenny & Johnny, שלה ושל הצמוד שלה ג’ונתן רייס. אבל זה היה פרוייקט שונה, הרבה יותר פופי ואחר. ה-Follow Up האמיתי ל-Acid Tongue ואלבום הסולו הרשמי השלישי של לואיס הגיע הקיץ תחת השם The Voyager. לואיס התקשתה להגיע לאלבום החדש אחרי שחוותה אירועים שונים שהשפיעו עליה והכתיבה שלה מאז Acid Tongue או ההוצאה האחרונה ב-2010. אם זו ההתפרקות הסופית של ההרכב שפרצה איתו Rilo Kiley, מות אביה ובעיות של אינסומניה. כל הדברים האלה גם גרמו לה לחזור לכתוב שירים בסגנון שאני אוהב. עמוקים יותר, אמיתיים ועם השילוב של כאב וקריצות קומיות שחורות שאיכשהו הולכים אצלה יד ביד במילים באופן מושלם.

ראיין אדאמס הגיע בשביל להפיק את השירים באלבום, חוץ משניים שהפיקו לסירוגין בק (הסינגל Just One of the Guys) וג’ונתן רייס עם אחד הקטעים האישיים כאן – You Can’t Outrun ‘Em, שנכתב בהשראת מות אביה. גם היא מביאה לו הקדשה באלבום כשכתבה “For my father” בעמוד הקרדיטים. בשמיעה ראשונה ל-The Voyager השנה חשבתי לעצמי שהוא טוב. אחר כך הפך לטוב מאוד. אחרי עוד כמה שמיעות זה נהיה מצויין. הייתי מדרג אותו בין Acid Tongue לאלבומה הראשון- Rabbit Fur Coat. למרות שהוא שונה מאוד משניהם באווירה. הייתי אומר שבכלליות השירים בו יותר נגישים או קלים להאזנה. אבל זה לא אומר שאין בו עומק, ופה מגיעה הגדולה של ג’ני. היכולת להגיש שירים ומילים אישיים או כואבים, גם כשהם עטופים במוזיקה וסאונד שלא מתיימר להיות כך. זה מתחבר כאן מצויין. כולל כל הרגעים הקטנים עם הקול שלה, שגם מבלי להוציא מילים מלאות אפילו, עושה לי את זה.

היה לי קצת קשה לבחור פייבוריטים אישיים, אבל אלו שעל ההתחלה תפסו היו הפתיחה של Head Underwater, הסיפור הקטן ב-Late Bloomer, משפטים שפגעו בול ב-The New You והסיומת הנהדרת של שיר הנושא המקסים (בדיוק כפי שעשתה עם שיר הנושא של Acid). ג’ני שולטת באלבום הזה ללא עוררין ומגישה את הכתיבה והמוזיקה שלה בביטחון, חוזק והרבה אמת. ואין, הקול שלה פשוט ממיס אותי מחדש. כמה התגעגעתי אליו. שם האלבום ואותו שיר נעילה שלו – The Voyager, מאוד מתאים לאלבום הסולו השלישי של ג’ני לואיס. זה האלבום של “הנוסעים” או המטיילים, כפי שהיא כותבת בחוברת לאלו שעזרו לה בעבודה עליו והדרך. באופן הפחות פיזי, אלא יותר טיול מנטלי. כזה שהיא עצמה עברה ב-4 השנים האחרונות עד שהגיעה לאלבום השלם הזה ומצאה את עצמה שוב. הרווח הוא כולו שלנו.

You Can’t Outrun Em

Late Bloomer

The Voyager

——————————————————————————————————————–

4. The Delines – Colfax

במקום הרביעי אנחנו מוצאים את האלבום שקוטף אצלי השנה שני תארים; “אלבום הבכורה של השנה” ו”אלבום הלילה של השנה” שלי. הדיליינס הם חבורת מוזיקאים מפורטלנד שחברו יחדיו והוציאו את אחד האלבומים הנוגים והיפים של 2014. במרכז ההרכב עומד ווילי ולאוטין מלהקת Richmond Fontaine. ולאוטין הוא סופר, מוזיקאי והכותב המרכזי של השירים. אבל מי ששר אותם היא איימי בון, הקול הנשי שהכי שמחתי להכיר השנה. היא קצת מזכירה לי את קלי הוגן (שהיתה פה בסיכום 2012). הקול שלה מאוד Soulful, רך וסוחף בהגשתו, כשהיא עוברת על כל השירים באלבום. אותם שירים, ובעצם כל האלבום הזה, הוא כמו סרט בשבילי. כזה שמחולק לכמה וכמה סיפורים קצרים שונים שמתרחשים באותה העיר בזמן של לילה אחד. לכל סיפור העלילה שלו, הכאב שלו, הכמיהה והמחשבות. אבל כל אחד הוא גם רק חלק מהתמונה הגדולה וכולם מתחברים איכשהו. אם אלו הדמויות, הרקע והצלילים.

האלבום הזה סוחף אותי בעיקר בשעות הקטנות. אלו האהובות עלי ביותר, כשבחוץ חשוך ואני לבד. באותן שעות לבנות הסיפור של האלבום פורח ומקבל חיים אצלי. נשאבתי אליו הרבה פעמים ואיכשהו כל האזנה היתה רצועה אחרת שבלטה אצלי. או שיר. או סיפור קטן. כל פעם מצאתי את עצמי מתהלך עם המחשבות ב-Colfax Avenue, ממתין בקוצר רוח למישהי ב-Flight 31 ומוצא את עצמי בסוף לבד על 82^nd Street כשהשמש מתחילה לעלות והלילה והאלבום הזה מסתיימים.

.Colfax Ave

I Won’t Slip Up

Calling In 

——————————————————————————————————————–

3. Drive By Truckers – English Oceans

קשה לי הרבה פעמים לכתוב על אמנים מאוד קרובים לליבי. במיוחד כשהם מוציאים משהו מאוד מוצלח שעושה לי את זה. הטראקרס, כמו שיודע כל מי שמכיר אותי קצת, הם מההרכבים הכי אהובים עלי בעולם. אנחנו מאוד קרובים, גם בהיכרות האישית. עבר עליהם לא מעט בשלוש השנים האחרונות מאז אלבומם הקודם. הבאסיסטית שונה טאקר ואיתה ג’וני נף הגיטריסט ונגן הסטיל המחונן עזבו את הלהקה, מאט פאטון מה- Dexateens הצטרף על הבאס והקלידן ג’יי גונזלס לקח על עצמו תפקיד נוסף עם הגיטרה השלישית המוכרת של ההרכב וזגזוג בינה לבין הקלידים. לראשונה מאז Southern Rock Opera של 2001 הם נשענים שוב על שני כותבים\מבצעים עיקריים בלבד, שהם הלב של ההרכב שפועם מתחילת הדרך – פטרסון הוד ומייק קולי.

מה שהשינויים האלה יצרו זה את האלבום המושלם והטוב ביותר של הטראקרס מזה עשר שנים. English Oceans מחולק ממש שווה בשווה בין קולי להוד (בדרך כלל פטרסון הוד הוא הכותב המוביל עם מספר השירים הרב ביותר בכל אלבום). יש בו 13 שירים. שישה של קולי, שישה של הוד, ועוד אחד שהוא של הוד, אך קולי נבחר לשיר אותו…חלוקה שוויונית לגמרי. אחד אחרי השני הם שולפים את הארסנל של DBT במלוא המרץ. עם הליריקה השנונה, הסיפורים, המשפטים הקלאסים האלה בתוך השירים שכבר בשמיעה ראשונה העלו בי חיוך ואוויר צלול של משהו חדש, אך כ”כ מוכר. כמעט עשרים שנה שהם כבר בסביבה, זה אלבום האולפן העשירי ונושבת בו רוח שסוחפת גם מאזין כ”כ אדוק כמוני שכבר שמע וראה ומכיר כל צליל הכי קטן שהם הוציאו בקריירה שלהם. וזה הדבר הכי יפה פה, שהם מסוגלים עדיין לעשות את זה ולרגש אותי כמו בפעם הראשונה, אחרי כל הזמן שעבר, האלבומים וההופעות.

יש ב-Englsh Oceans להקה מאוד מחוברת. פאטון השתלב היטב ונהנה נורא להיות חלק מהטראקרס, בראד מורגן המתופף הוותיק בעבודה השקטה אך איכשהו בולטת שלו שם מאחורה כמו תמיד, גונזלס נוצץ באלבום הזה עם הכישרון שלו והמעבר בין הקלידים לסולואים בגיטרה והאחים לדם, Hood & Cooley, מנצחים כרגיל על המקהלה הבלתי-נגמרת הזו מאת’נס, ג’ורג’יה. יש פה מספר שירים שהפכו לקלאסים אצלי על השמיעות הראשונות. אלו שבדרך כלל לקוחים מהמציאות או מבוססים על משהו שבחיים לא הייתי מגיע לקרוא עליו ולהתעניין בלעדיהם. למשל Pauline Hawkins. אז וויל ולאוטין? הסופר\מוזיקאי של ה-Delines מקודם? הספר האחרון שהוא הוציא נקרא The Free ופטרסון קרא אותו. לאחת הדמויות בספר קוראים Pauline Hawkins והשיר מבוסס עליה. ההשראה של הטראקרס תמיד הגיעה ממקומות שלא צריך לחפש יותר מדי כדי להגיע אליהם. הרבה פעמים הם ממש לידך ביום-יום, האנשים שאתה נתקל בהם, כתבה שקראת, צפיה בחדשות וכו’. זה מה שתמיד אהבתי אצלם. הסיפורים בתוך השירים. פטרסון וקולי מצטיינים בזה.

בחודש מאי האחרון טסתי שוב לראות אותם. היה כ”כ כיף לפגוש שוב את כולם, בנוסף לחברים אחרים שלי שבאו להופעות. עוד פגישה איתם + קבוצת החברים שלי במשפחה של DBT + ההופעות + האלבום המוצלח הזה. הכל נורא הוסיף לעד כמה הם בלטו אצלי השנה. בנוסף, היה עוד חלק קטן באלבום שבלט והשפיע עלי נורא.
יצאו הרבה שירי סיום מעולים השנה, אבל זה שנמצא פה השפיע עלי יותר מכולם. פטרסון הוד כתב את השיר Grand Canyon על קרייג ליסקה. קרייג היה מוזיקאי, כותב, חבר קרוב של הלהקה, אחראי על ה- Merchandise, תמיד איתם בדרכים. חלק בלתי נפרד מהמשפחה העוטפת של הטראקרס. קרייג גם היה חבר די טוב שלי. הוא נפטר במפתיע בינואר 2013, כמעט לפני שנתיים. לא הזכרתי ממש שום דבר עליו בשנה שעברה. בטח שלא בסיכום. למעשה התמודדתי עם המוות שלו די לבד. לא דיברתי על זה הרבה. פגשתי את קרייג לראשונה ב-2010 כשראיתי את הטראקרס בפעם הקודמת. מיד התחברנו. הוא היה בן-אדם נורא פתוח וחם והיה כיף מטורף לבלות איתו זמן ולהעביר שיחות. בילינו הרבה באותו השבוע דאז ונשארנו בקשר טוב. היינו מדברים על הכל. למעשה שבוע או שבועיים לפני שהוא נפטר הוא שלח לי עוד הודעה, שאל על שלומי, הזמין אותי שוב לאת’נס ג’ורג’יה ואמר שאם אגיע תמיד יהיה לי מקום להיות בו. ואז הוא פתאום נעלם. הוא היה בן 48. למעשה ממש בסוף החודש הנוכחי הוא היה אמור לחגוג 50.

כל פעם ששמעתי את Grand Canyon השנה חשבתי עליו. אם זה בבית כשהתקליט מסתובב ברקע, בחוץ על אוטובוס עם אוזניות או בלייב, בהופעות שאותן השיר נעל אז בחודש מאי. קרייג היה חסר נורא באותו טיול. לכולנו. לא התפניתי לזה במהלך השנה הראשונה למותו, אבל הפעם יש סיבה לעשות זאת עם האלבום והשיר שמוקדש לו. ואני שמח לכתוב עליו. למעשה הייתי רוצה להקדיש לו את הסיכום, או הטקסט הספציפי הזה. מזל טוב, חבר.

Made Up English Oceans

Pauline Hawkins

First Air of Autumn

Grand Canyon

——————————————————————————————————————–

2. Rival Sons – Great Western Valkyrie 

האלבום המפתיע של השנה שלי כנראה היה Great Western Valkyrie. זה האלבום הרביעי של Rival Sons והוא פוצץ לי את המוח. במובן הכי טוב של המילה. ה-Rival Sons עושים ממש טוב את מה ש-The War On Drugs נשענים עליו, אבל הולכים איתו יותר אחורה בהשפעה (לסיקסטיז-סבנטיז) ויותר קדימה עם ה-Edge. זה אלבום סופר-אנרגטי. הגיטרות מרקדות בגרוב ששאב אותי מהשמיעה הראשונה והמשיך לחבק ולא לעזוב עד שכל איבר בגוף שלי בערך קיפץ בהנאה עם הצלילים כאן. גם פה ההפקה היא של דייב קוב, מי שהיה קודם עם סטרג’יל סימפסון ועם האלבום מספר 1 שלי של איזבל בשנה שעברה, מה שהופך את קוב כנראה למפיק הבולט שלי בשנתיים האחרונות.

ג’יי ביוקנן, הסולן של ההרכב, שולט ביד רמה כאן על המקהלה החשמלית ונשמע לעיתים כמו סטיב מריוט בימיו הטובים ביותר עם Humble Pie. ההשפעות והסאונד הולכות אחורה עד לזפלין, Free, גראנד פאנק ריילרואד או The Guess Who. בעצם Great Western Valkyrie הוא האלבום הכי טוב של 1974 שפשוט איכשהו יצא ב-2014…אבל הוא הוא כאן והוא טרי והוא שייך לדור החדש. זה האלבום הרביעי של ה-Rival Sons, הוא נותן בראש, הוא חישמל לי את הצורה והוא בשבילי אלבום הרוקנ’רול הטוב ביותר של השנה החולפת.
אה, ועוד משהו:
Play this fucker LOUD

Electric Man

Good Things

Secret

Destination On Course

——————————————————————————————————————–

1. Hiss Golden Messenger – Lateness of Dancers

אין ספק ש-MC Taylor, מי שעומד מאחורי השם Hiss Golden Messenger, בלט אצלי נורא בשנה האחרונה. זה התחיל עם ההדים של האלבום Haw מהשנה שעברה, שהמשיכו לחלחל אצלי גם לתחילת השנה הנוכחית. זה המשיך עם ההוצאה האישית של Bad Debt שהיתה פה קודם וזה הסתיים עם האלבום הטרי Lateness of Dancers. אני חייב לציין שבניגוד לסיכומים קודמים, לא היה לי אלבום שנה מובהק הפעם. כזה שאין לי ספק שבלט לי יותר מכל, החיבור איתו ממש עצום ושידעתי שהוא זה שימלא לי את המשבצת של המקום הראשון בסוף השנה. למעשה בתקופות שונות לקראת כתיבת הסיכום הנוכחי (וגם במהלכו) כל אחד מחמישה או שישה האלבומים המובילים פה היה מועמד לאלבום השנה שלי. בסוף טיילור לקח את הקופה. למה? כי אני תמיד פועל לפי רגש. זה יכול להשתנות עוד יומיים או שבועיים, אבל כרגע הלב שלי בחר לנעול את השנה איתו.

השירים של טיילור תמיד מאוד אישיים. כאילו הוא משתף אותך בזמן אמת בכל הלבטים, המחשבות וההרהורים שעוברים עליו. על Haw שנה שעברה כתבתי שהוא אלבום מסע שמכניס לך המון דימויים ואווירה לראש וזורק אותך לאיזה מקום מבודד אחר עם השירים. Lateness of Dancers מבחינתי הוא החזרה הביתה. הוא אלבום של שבת בצהריים. מצד אחד נעים ומלטף. מצד שני גם עמוק ומשפיע. הוא יכול להישמע מאוד קל, אבל יש בתוכו המון משקל. הוא לגמרי נשמע כאילו הוקלט בסתם איזו ישיבה בחוץ עם חברים כשהשמש שוקעת. הרבה חופש מסביב. מוסיפים לזה גם קולות צרצרים שמסיימים את שיר הנושא המהפנט ועוברים לחצי השני של האלבום. מעבר בין צלילים שקטים ורכים לגיטרות חשמליות. משהו שהרבה פעמים מתחולל בראש. מחשבות וזכרונות נעימים שהופכים למשהו גדול יותר שלא עוזב אותך. זה אלבום עם הרבה תהיות, אבל על הצד היותר חיובי. יש בו משהו הרבה יותר מרומם בשבילי שמשאיר את המלנכוליות בצד. אולי זה גם אומר משהו על השנה שחלפה אצלי לעומת השנה שלפניה. נראה לי נמשכתי יותר לאלבומים אופטימיים השנה. או שחיפשתי את זה בתוכם.

האלבום הזה יצא באמצע ספטמבר, ממש לפני שטסתי לטיול הגדול שלי. הזמנתי אותו לחברים שפגשתי שם כי לא הייתי בטוח שיגיע אלי בזמן. גם לא ממש היה לי איך לשמוע אותו בטיול, אז הוא היה איתי שם והתחלתי להאזין לו רק כשחזרתי בתחילת נובמבר. הוא השפיע עלי נורא בזמן די קצר. זה עוד משהו שנוגד את השנים האחרונות, בהן אלבומי שנה ליוו אותי המון זמן. כמה וכמה מהשמות הבולטים בסיכום הזה ראיתי גם בהופעות. את Hiss Golden Messenger לא ראיתי עדיין, אבל זה האלבום שהרגיש לי הכי “חי” למרות זאת. משהו מאוד אמיתי שהתחברתי אליו. בעיקרון Lateness of Dancers טייל איתי לא מעט עוד לפני שגיליתי את המילים והצלילים שבו. במזוודה, מחכה לרגע שאאזין לו לראשונה. הוא טייל איתי בדרום ארה”ב, עבר מעיר לעיר, חזר איתי לחוף המזרחי ונדחף לכל הטיסות שהביאו אותי ממקום למקום. עבר איתי הרבה מיילים בדרכים, לפני מיילים של האזנות שהגיעו אחרי חזרתי. אבל זה הספיק.

אז המסע עם האלבום החדש היה פיזי לפני ש-Hiss Golden Messenger, או MC Taylor, נתן לי עוד מסע מוזיקלי של נדודים בראש שלי עם השמיעה של השירים. זה כל היופי באלבום הזה. הוא שולח אותי במחשבות, אך משאיר אותי פה. על הקרקע. הוא נורא פשוט וביתי ולא גרנדיוזי בכלל. הוא נעים ומרגיש טוב ולפעמים זה כל מה שצריכים. לא את יצירת המופת המובהקת הזו שתהיה כ”כ ברורה ובולטת, אלא המקום האולי לא מושלם, אך שאתה מרגיש בו הכי נוח ובבית והוא מכיל בשבילך לא פחות יופי ונשמע לא פחות טוב. זה מה שאני הייתי כנראה צריך לסיום השנה הזו. פחות דרמה, לקחת דברים באיזי, לשבת ולחשוב, לשאוף אוויר, ללחוץ פליי ולחייך. Lateness of Dancers הביא לי את כל זה.

“?Well I can’t go back, I know that now. But who said I wanted to”

Saturday’s Song

Mahogany Dread

(Day O Day (A Love So Free

Lateness of Dancers 

——————————————————————————————————————–

הופעות השנה:

מצד אחד השנה היתה את הבאסה של כל הביטולים בארץ, מהצד השני 2014 היתה השנה עם הכי הרבה הופעות בחו”ל שלי. הפעם היו לי 3 גיחות שהאחרונה שבהן לבד כללה 17 הופעות בטיול הגדול בארה”ב. קשה לי נורא לבחור את הופעת השנה שלי, אבל אנסה להביא סקירה קצרה של מה שעבר עלי:

חודש מאי:
Drive By Truckers
Amanda Shires / Jason Isbell
מנצ’סטר, לונדון, אמסטרדם, אנטוורפן.

במאי טסתי שוב לראות את DBT  ארבע פעמים באירופה. היה כ”כ כיף לפגוש שוב את הלהקה, את המנהל שלהם (ועוד חבר טוב) מאט וכל החברים שוחרי הטראקרס שבאו גם כן. אנחנו משפחה בדרכים והיה תענוג לראות ארבע הופעות מעולות שכללו לא מעט שירים שלא ראיתי בלייב קודם + להסתובב בערים השונות עם החברים. באמצע השבוע הזה אמנדה שיירס הופיעה בלונדון יום אחרי הטראקרס, אז הלכתי לראות אותה ולהגיד שלום שוב לה ולג’יסון איזבל שהגיעה אותה וליווה אותה גם בהופעה. זה היה המפגש השני איתם בו ג’ייסון גם הזמין אותי להופעות סולד-אאוט בנאשוויל באוקטובר אחרי שאמרתי לו שאני מתכנן טיול לארה”ב בסתיו.

חודש יולי:
The Jayhawks
Marc Ford
Howlin’ Rain
Neil Young & Crazy Horse
לונדון, ניוקאסל, מנשנגלדבך, דרזדן, מיינץ.

ביולי היה לי טיול מתוכנן שהתארך בספונטניות אחרי ביטול ההופעה פה של יאנג וקרייזי הורס. הוא התחיל באנגליה שם ראיתי שוב את הג’ייהוקס, הפעם בהופעות בהן הם התמקדו בשירים מתוך Sound of Lies, Smile ו-Rainy Day Music. זו היתה השלמה נהדרת אחרי שכבר ראיתי אותם בעבר מבצעים את הרוב של Hollywood Town Hall ו-Tomorrow The Green Grass. אחר כך ראיתי גם את מארד פורד סולו אקוסטי והקינוח של היה אמור להיות ההופעה המעולה של Howlin’ Rain. אבל הוספתי עוד שלוש הופעות של ניל וקרייזי הורס (האלטרנטיביים עם ריז רוזס במקום בילי) בגרמניה. פגשתי שם עוד הרבה חברים שאני מכיר מקבוצות חובבי יאנג שלי. היה קצת Bitter-sweet בחלק מהזמן, כי חשבתי הרבה על הביטול פה וכל החברים בארץ שלא זכו לראות את זה. כתבתי יותר בהרחבה על ההופעות הללו כאן.

חודש אוקטובר\נובמבר:
Israel Nash Gripka / Sons of Bill
Neil Young
Chris Robinson Brotherhood
Wilco
Jason Isbell & The 400 Unit
Sturgill Simpson
Amanda Shires
St. Paul & The Broken Bones
Deer Tick
The Allman Brothers Band
Phil Lesh & Friends
Tweedy
The War On Drugs
וושינגטון, בוסטון, פילדלפיה, ג’קסון, נאשוויל, ניו יורק (מנהטן, פורט צ’סטר), לונדון.

בכל חודש אוקטובר + תחילת נובמבר הייתי 36 ימים בדרכים. הרוב בארה”ב וקינוח של שלושה ימים בלונדון. הייתי ב-7 מדינות שונות בתוך ארה”ב, הלכתי ל-17 הופעות מתוכננות + אחת שהגיעה בהפתעה, ביקרתי במלא מקומות חדשים, צברתי מלא חוויות וסיפורים ופגשתי והתארחתי אצל הרבה חברים שאני מכיר מהדרכים ומוזיקה.

מבחינת הופעות זה התחיל בוושינגטון שם ראיתי את ישראל נאש גריפקה (פותח ל-Sons of Bill), מי שאחראי לאחד האלבומים היותר אהובים עלי מהשנה שעברה. בבוסטון ופילדלפיה ראיתי 4 הופעות סולו של ניל יאנג. פעם ראשונה שאני רואה אותו לבד, ללא להקה. ערבים אינטימיים ומיוחדים עם כ”כ הרבה שירים ששמחתי לחוות לראשונה. בדרך מניו אורלינס לנאשוויל עצרתי בג’קסון, מיסיסיפי כדי לראות סוף סוף את Chris Robinson Brotherhood. היה כיף נורא לפגוש שוב את כריס ולשוחח קצת, לפגוש לראשונה את ניל קאסל שהתגלה כבן-אדם מקסים ולחוות את השלוש שעות הקוסמיות שהם נותנים בכל ערב.

בנאשוויל ראיתי את וילקו בפעם הראשונה, במסגרת חגיגות ה-20. זה היה באולם ה-Ryman האגדי של נאשוויל. הופעה אדירה מלאה ב-Deep Cuts ושירים שלא מבוצעים על-ידם כל יום. ביקרתי האמת ב-Ryman ארבע פעמים, כי מיד אחרי וילקו הגעתי גם לשלושת הערבים של איזבל להם הוזמנתי אישית. שוב, כיף גדול לבלות זמן עם ג’ייסון ואמנדה. היה לי רגע ממש קסום כשפגשתי אותם בערב הראשון מחוץ לעולם ואז נכנסתי עם ג’ייסון לסאונדצ’ק ועליתי איתו יחד על הבמה של ה-Ryman…מהרגעי Wow האלה. כל ערב הייתי שם בצד הבמה, מסתובב באולם ההיסטורי הזה ואז תופס את מקומי בשביל ההופעות. כל ערב של איזבל היה שונה ומיוחד בדרכו שלו. בערב הראשון הוא ביצא את כל האלבום Southeastern במלואו לפי הסדר לפני שחזר לסט שני של שירים מכל התקופות. בערב השני היה את הסט-ליסט המגוון ביותר, עם כמה Rarities והרבה חשמל. בערב השלישי הם הביאו Horns Section שהוסיף המון לכמה וכמה ביצועים. גם בכל הופעה היה מופע פותח שונה ומצויין; אמנדה שיירס, סיינט פול והברוקן בונס וסטרג’יל סימפסון. באותו ערב אחרון נפרדתי שוב מג’ייסון ואמנדה. הצטלמנו שלושתינו למזכרת ליד כניסת האמנים של ה-Ryman שהיה המקום המושלם להופעות הללו.

מיד לאחר ההופעה, עוד באותו ערב, שהיה גם הלילה האחרון בנאשוויל בשבילי, קפצתי מהר לפאב קטנטן לא רחוק שנקרא The Basement, כי כמה ימים לפני כן סיפרו לי שתהיה שם הופעה סודית של Deer Tick באותו לילה. הגעתי עם חברה כעשרים דקות לפני שהם עלו. זו היתה הופעה סודית, חינם, במקום ישן ונורא קטן. היו שם אולי 30 או 40 איש. אחת ההופעות היותר מגניבות שראיתי. הם עלו בסביבות חצות וחצי וניגנו שעה. זה היה סיום הולם לחמישה ימים מאוד מוזיקליים בנאשוויל.

אחרי זה הגעתי שוב לניו יורק ואז ראיתי ב-Beacon Theatre את הופעת הפרידה של ה-Allman Brothers…זה היה ערב סופר-מרגש ומיוחד. זו גם היתה ההופעה הכי ארוכה שראיתי. רק אחרי 4 וחצי שעות האולמנים ירדו מהבמה בפעם האחרונה בהחלט. השעה היתה אחת וחצי בלילה כשיצאתי החוצה לרחובות של מנהטן עם הידיעה שהייתי עד עכשיו להיסטוריה. שמח נורא שהצלחתי לראות אותם ועוד בהופעה האחרונה.

נשארתי אחרי האולמנים כדי לראות 4 הופעות ברציפות באולם ה-Capitol הנפלא בפורט צ’סטר. שתי הופעות של וילקו ושתיים של פיל לש וחברים. ההופעות של ויקלו היו מדהימות. הם חפרו בקטלוג שלהם ולא חזרו על אף שיר פעמיים שם. יחד עם ההופעה בנאשוויל קודם לכן יצא שראיתי 74 שירים שונים מתוך שבוצעו בשלוש ההופעות שנכחתי בהן. נלס קליין מ-וילקו נשאר בסביבה והתארח בערב השני של פיל לש לאחר מכן בהופעה שהגיעה כמעט ל-4 שעות. גם הערב הראשון יום לפני כן היה גדול. זו היתה הופעת Halloween, כולם היו מחופשים והאנרגיות היו מגניבות לחלוטין.

בסוף הטיול הגעתי ללונדון, שם ראיתי את Tweedy, סוג-של בונוס נוסף אחרי ההופעות של וילקו + The War On Drugs שחתמו לי את הטיול בעוד הופעה אנרגטית במיוחד. היתה חווייה אדירה עם עוד המון סיפורים ורגעים מוזיקליים שנשארו איתי ונכנסו לארכיון האישי. בנובמבר חזרתי, השלמתי כמה אלבומים חדשים שחיכו לי והתחלתי לסכם את השנה…והגעתי לפה. אז הנה אני מסיים את הכל. מצרף כמה תמונות מרגעי מוזיקה שעשו לי את השנה הזו להרבה יותר טובה.

לאלבומים המלאים (שפורסמו או יפורסמו בהמשך) ועוד עדכונים שוטפים כל יום, חדשות, לינקים והודעות על כל המוזיקה שאני אוהב – כנסו לדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית.

עד הסיכום הבא…סיום שנה טוב לכולם ונתראה עם כל המוזיקה של 2015!

Love every song that I know”
You ask me well how so
Strange I can’t defend
“I love how every song ends