ג’ייסון איזבל בן 40 היום. ציון דרך שראוי לפוסט וחגיגה שתגיע עוד רגע בצורת פלייליסט. השתמשתי במילה “דרך”, כי הוא באמת מהאמנים שעשו אחת כזו די מפותלת ומשתנה מקצה לקצה בעצמם בקריירה, ובנוסף גם לי אישית היתה דרך די מעניינת עם המוזיקה שלהם ועם החיבור אליה וגם לקשר שנוצר עם הבן-אדם עצמו.

אתחיל עם החיבור מצד המאזין. היה די מדהים ללוות את הקריירה של איזבל מהצד. מאז שהצטרף ל-Drive By Truckers בגיל 22 בלבד בשנת 2001, דרך שלושת האלבומים וסיבובי ההופעות להם היה שותף, העזיבה ב-2007 והיציאה לקריירת סולו, הגמילה וההתנקות מאלכוהול וההצלחה המטורפת שהגיעה אליו עם שלושת האלבומים האחרונים.

אני לא חושב שחוויתי אמן כ”כ אהוב שהיה מאוד קטן ביחס של פופולריות והצלחה, שעבר פתאום כזה שינוי מול עיני. אני ראיתי את איזבל מופיע במקומות קטנטנים מול 100-200 איש וגם ראיתי אותו טיפה מאוחר יותר ממלא ריצות מטורפות ב-Ryman והופעות מול מספר אלפי צופים שהן סולד אאוט תוך זמן קצר. ממישהו שהיה בזמנו שם קטן ומהאמנים האלה שהיו באופן מטומטם כאילו “שלי” והרגשתי שרק אני כותב עליהם וממליץ ומעריץ בסביבתי, הוא השתנה לאמן מוערך של יעני “כולם”, זוכה בפרסי גראמי והאלבומים שלו מסוקרים במלא מקומות חשובים.

הקריירה עד כה באלבומים.

ג’ייסון הוא גם מהמוזיקאים שקרה לי איתם משהו בחיים שמתרחש בדרך כלל רק בסרטים…זוכרים את המשפט “Do not make friends with the rock stars” מ-“כמעט מפורסמים”? אז משהו כזה. בגלל הגיחות הרבות שלי לסיבובי הופעות עם אמנים אהובים, אז נוצר איזה קשר מיוחד עם חלקם. וזה תמיד הכי בלט עם איזבל ועם להקת האם שלו, הדרייב ביי טראקרס. עברתי עם ג’ייסון חוויות מטורפות כאלו, חלקן סוראליסטיות לגמרי. עם הזמנה אישית להופעות, להיכנס ל-Guest Lists, להסתובב איתו ועם אמנדה (שיירס) מאחורי הקלעים, סאונדצ’קים, שיחות על מוזיקה והחיים והקדשות אישיות של שירים על הבמה (הפעם ההיא שסיפר באמצע הופעה על הפגישה הראשונה שלנו והקדיש לי על הבמה את ביצוע הסולו המקסים של Danko/Manuel היה מהרגעים הכי יפים שלי בהופעות).

מוזיקלית כיום אני קצת מתגעגע לאיזבל הישן. היותר מלוכלך ורוקנ’רול. זה שלא עזב את הגיטרה החשמלית בתקופה עם הטראקרס, דפק סולואים והיה יותר מלוכלך בסאונד, אז ובתקופת אלבום הסולו הראשון שלו, Sirens of the Ditch. באלבומים האחרונים הוא הרבה יותר מתון, עם הדגש של ה-Singer/Songwriter ואחד מנושאי הלפיד המובילים של האמריקנה והקאנטרי-רוק העכשוויים. הוא עדיין כותב בחסד עליון, למרות שעם ההצלחה הגיעו גם דברים שנתונים לדיון או דעות לטוב ולרע. אם זה קהל חדש לגמרי או הישענות מאסיבית בהופעות על החומרים של שלושת האלבומים האחרונים והתעלמות גדולה מרוב מה שהוא יצר קודם לכן. משהו שקצת חבל לי עליו עם הקטלוג האהוב שלו.

עדיין, גם בתקופות שהוא לא בולט אצלי או קצת נמאס מוזיקלית, הוא תמיד יישאר אחד האמנים האהובים והקרובים אלי. עם כל מה שעברנו, יחד וכל אחד לחוד בחייו, עם המוזיקה שהוא כתב. החיבור שלי אליה והדרך שהיא הובילה אותו בקריירה. עם הרבה הערכה לכל מה שהביא לי חזרה, לאדם שנשאר Down to earth גם אחרי ההצלחה המסחרית. עם תואר אלבום השנה שלי 2013 ואחד האלבומים הכי קרובים לליבי בעשור האחרון. נכון לכתיבת שורות אלו, איזבל עדיין נמצא בטופ 4 שלי ברשימת האמנים שראיתי הכי הרבה בחיים. והגיחות הללו אל עבר ההופעות והמוזיקה הביאו לי המון רגעים וחוויות וסיפורים שאמשיך לספר.

לכבוד יום ההולדת ה-40 הכנתי פלייליסט סוקר קריירה של 40 שירים בספוטיפיי. כאלו שבחרתי אישית מכל הקריירה של איזבל. מהאלבום הראשון והשירים הראשונים שכתב עם הטראקרס ב-2003 עד לאלבום הסולו האחרון עד כה עם The 400 Unit מ-2017.

אפשר להאזין לפלייליסט* בדף הספוטיפיי שלי וגם פה למטה. מצרף גם עוד כמה תמונות של רגעים מיוחדים מהמסע שלי עם איזבל דרך השנים. מזל טוב, ג’ייסון!

*משום מה חסר לספוטיפיי במאגר את האלבום Here We Rest מ-2011. אז הכנסתי שלושה שירים מתוכו בגרסאות הלייב שלהם מהאלבום Live From Alabama. יש עוד שיר אהוב שהיה לי מניה בטוחה בפלייליסט ולצערי לא שם בגלל זה. קוראים לו Go It Alone, אז הנה הוא כאן לחוד.