אלבומי השנה 2012

הגיע הזמן הזה שוב…השנה 47 אלבומים נכנסו אצלי לרשימה. רציתי מספר עגול יותר, אבל לא הגעתי ל-50 והיה לי חבל להוריד כמה מהרשימה. אז יש לנו פה שישה אלבומי הופעה, הוצאה אחת מחודשת ו-41 אלבומי אולפן. יש טעימות לכל אחד, כרגיל המחשבות והטקסטים שלי ובסוף הפוסט גם כמה מילים, קישורים ותמונות מהופעות השנה שלי. הדירוג לא תמיד משנה, כי רוב הדברים האלה משתנים כל יום. אבל זה המצב אצלי לזמן כתיבת שורות אלו. אז מתחילים!

רק שניה לפני הנה תזכורת לפוסט אלבומי השנה 2011.

ועכשיו התחלנו!

47. Big Brother & The Holding Company – Live At The Carousel Ballroom

ההקלטה הזו שוחררה לכבוד ציון השנה למותו של אוסלי "Bear" סטנלי שנפטר ב-2011 והיה בזמנו סאונדמן די בולט וחשוב בסצינה של סן פרנסיסקו. הוא זה שהקליט את ההופעה הזו של ג'ניס ג'ופלין והאח הגדול ב-1968, חודשיים לאחר פסטיבל Winterland וכמה חודשים ספורים לפני שג'ניס עזבה את ההרכב שהזניק את הקריירה (הקצרה) שלה.

ההוצאה הזו אומנם מחזירה אחורה בזמן 40 ומשהו שנים לפני 2012, אך היא הזדמנות טובה ללכת קצת אחורה ולהיזכר כמה טובים היו Big Brother על הבמה, קצת לפני סוף הרומן עם גברת ג'ופלין.

Ball & Chain

Call On Me

===============================================================

46. Mumford & Sons – Babel

כשהאלבום הראשון של ההרכב הבריטי יצא לפני 3 שנים, האמת שדי הופתעתי מההצלחה הגדולה שלו. לא שהוא היה רע, הוא היה לא רע בכלל, אבל פשוט לדעתי האישית יש המון להקות עם בסיס דומה של פולק-רוק עם נגיעות בלו-גראס וקאנטרי שעושות את זה הרבה יותר טוב כיום. מבלי להוריד מערכם כמובן, כי דווקא אלבומם השני, "Babel", שיצא השנה, מתעלה לדעתי על קודמו.

יש פה בניית שירים נבונה, גם אם הנגינה המהירה שלהם הפכה לסוג של שטיק מסויים, ואפשר להריח בלא מעט רצועות באלבום החדש את הפולק הישן והטוב. למרות שהם לא מאוד שונים באווירה, אני רואה שיפור מאלבום הבכורה וסימון של הצלחה עם מסוכת האלבום השני. בעד שתחיית הפולק הבריטי הזו תמשיך.

I Will Wait

Ghosts That We Knew

===============================================================

45. R.E.M. – Document 25th Anniversary

בשנה שעברה נפרדנו מ-REM אחרי כמעט שלושים שנות פעילות. זו היתה ידיעה עצובה, גם למי שקצת הפסיק לעקוב אחריהם בשנים האחרונות והאלבומים המאוחרים יותר. הם תמיד יישארו להקה נפלאה והשנה קיבלנו עוד הוצאה מורחבת ומשופרת של אחד האלבומים הישנים, הפעם מהדורת 25 השנה לאלבומם החמישי "Document" מ-87. אחד האלבומים הכי אהובים עלי שלהם.

ההוצאה הזו חוגגת היטב את האלבום שהביא לנו את הלהיטים The One I Love ואת It's The End of the World As We Know It, את הפתיחה העדיין כ"כ מעולה של Finest Worksong והקסם העדין והאפרורי הזה של שירים כמו Disturbance at the Heron House ו-Oddfellows Local 151…כאלו שמייצגים בשבילי מאוד את REM המוקדמת והאדירה של שנות השמונים. המהדורה מגיעה עם דיסק שני של הופעה בהולנד שנערכה באותו חודש של יציאת האלבום וזו תוספת ראויה ביותר להוצאה מיוחדת של אחד האלבומים הטובים ביותר שלהם, שנשמע אף טוב יותר מפעם. הדבר הזה לגמרי סתם לי קצת את חור הגעגוע שנפער פתאום בשנה החולפת אחרי הידיעה ההיא של הפסקת הפעילות.

Finest Worksong – Live 1987

Oddfellows Local 151 

===============================================================

44. …South Memphis String Band – Old Times There

לות'ר דיקינסון הוא גיטריסט אדיר, מוזיקאי בחסד ובין השאר בן אדם מאוד עסוק. במיוחד כשהוא מזגזג בין הוצאה להוצאה והופעה להופעה של שני ההרכבים הבולטים אצלו, ה-North Mississippi Allstars והבלאק קרואוז. ובכן, הקרואוז יצאו להפסקה ארוכה שנה שעברה (והגעגועים אוכלים אותי, אבל לא ניכנס לזה עכשיו), אז הוא כנראה הרגיש איזה חסך והוציא השנה לא פחות משלושה אלבומים שונים, כל אחד פרוייקט אחר בפני עצמו. שניים מהם יהיו פה ברשימה, הראשון הוא "Old Times There", האלבום השני של הטריו שלו, ה-South Memphis String Band. השלישיה הזו עושה בלוז ופולק שורשיים, כאילו שלפו אותם מאיזה באר במיסיסיפי בשנות החמישים. וזה ממש טוב למי שאוהב את הסגנון. לות'ר ידוע בחיבתו והקשר שלו לעבר והוא יודע לשלב זאת היטב במוזיקה המודרנית.

אחד משני שותפיו להרכב הזה הוא אלווין יאנגבלד הארט, בלוזיסט מהנשמה ומוזיקאי לא פחות מוכשר, שביקר אגב עם לות'ר ואחיו קודי השנה בארץ במסגרת ההופעה של צמד האחים מה-North Mississippi Allstars. הוא ולות'ר בולטים כאן נורא, חמושים בגיטרות ישנות, באנג'ו מלוכלך והרבה בלוז אקוסטי טוב של פעם. אבל היום.

Some of These Days

B-L-A-C-K / Can You Blamed The Colored Man

===============================================================

43. Grace Potter & The Nocturnals – The Lion The Beast The Beat

אלבום שניגשתי אליו בזהירות השנה הוא החדש של גרייס פוטר והחבר'ה, וזה הרבה בגלל האווירה היותר "פופית" שאפיינה את אלבומם הקודם. שמחתי לגלות שבאלבום החדש יש שיפור עם השפעות הז'אנרים השונים על ההרכב. זו כבר מזמן לא הלהקה של "Noting But The Water" (האלבום האהוב עלי שלהם מ-2005), אבל חיפוש מוזיקלי אני עדיין רואה כאן וזה דבר טוב. עם האנרגיות של פוטר, כמה שירים שנכתבו והופקו עם דן אורבך מהבלאק קיז ושתייםשלוש רצועות שיוצאות קצת מהמסגרת, יש פה אלבום לא רע בכלל. עדיין די קליל מבחינתי, אבל לפעמים זה מה שצריכים ברקע.

Never Go Back

The Lion The Beast The Beat 

===============================================================

42. Led Zeppelin – Celebration Day

ההקלטה לה חיכינו חמש שנים…הופעת האיחוד של זפלין מ-2007 לכבוד נשיא אטלנטיק ז"ל אחמד ארטוגון שוחררה סוף סוף השנה. את זפלין לא שמעתי המון זמן ובתור מעריץ די מטורף שלהם בתקופות מוקדמות יותר עם החיבור למוזיקה, זו היתה הזדמנות לא רעה קצת לחזור. נכון, זו הקלטה לרוב נוסטלגית, הקול של פלאנט הוא לא מה שהיה פעם והרבה מהשירים פה טחונים ברמות על. אבל יש פה גם ערך מוסף. אפילו יותר מזה. קודם כל הסאונד וההקלטה טובים, העיבודים בחלקים מסויימים השתנו לחיוב עם התאמת הקול של פלאנט, ובכלל, מי שמודע להופעות שלו בשנים אחרונות מכיר את השינויים האלה שעובדים. פייג' וג'ונסי בהרבה חלקים נשמעים כאילו לא עברו כמה עשורים טובים מאז שנות השבעים. בונהאם ג'וניור עושה עבודה בסדר גמור כדי לכפות על אבא, וכמו כן למעריצי זפלין וותיקים (ומשוגעים של סטטיסטיקיותסט ליסטים וכו' כמוני) יש פה ביצוע לייב ראשון אי פעם של Four Your Life, אפילו ממש מוצלח, ואיתו גם ביצוע מלא ראשון אי פעם של הלהקה ל-Ramble On, שבתקופתו היה נזרק להופעות לפעמים רק כטיזר. מה שבשבילי היה די מושך ומעניין.

מי שלא מודע להתבגרות של החברים ולא שמע את רוברט פלאנט מאז הסבנטיז (שזה חבל, יש לו קריירת סולו נהדרת, במיוחד בעשור האחרון) או לא ממש התעניין בסיבובי ההופעות של פלאנט ופייג' בשנות התשעים (גם כן חבל) ולא יודע התבגרות והתאמה מוזיקלית מה היא ורוצה לשמוע את זפלין בדיוק כמו שהיו אז – זה לא בשבילכם. מי שמודע לדברים האלה, אהב מאוד את הלהקה ורוצה קצת לחזור לשמוע זפלין בנוסטלגיות וכיף אחרי שנים ויודע למה לצפות (ואף יופתע לטובה לדעתי בהאזנה), ההנאה מובטחת. אפילו בשירים המוכרים ואובר-טחונים.

For Your Life

In My Time of Dying

===============================================================

41. Andre Williams & The Sadies – Night & Day

האמן הוותיק ביותר ברשימה שלי השנה הוא מר אנדרה ויליאמס. איש ה-R&B והבלוז הוותיק חגג בנובמבר האחרון יום הולדת 76. ההרכב שמגבה אותו פה הם ה-Sadies, החבורה הקנדית שהוציאה את אחד האלבומים הכי אהובים עלי ברשימה של 2010. על האלבום הזה הם עבדו יחד כבר כמה שנים, אך הוא נדחה בשל בעיות בריאותיות של ויליאמס המבוגר עם עצמו ועם החוק. השנה הם השלימו את העבודה כאשר ויליאמס "התנקה" מהבעיות שלו והתוצר הסופי הוא אלבום בלוזי-פאנקי שעם הסאונד של ה-Sadies מקבל גם טעימות של רוקנ'רול אלטרנטיבי ועוד. השילוב הזה של הרכב ליווי אלטרנטיב-קאנטרי ברובו עם ויליאמס הוותיק, בעל הקול המבוגר שעבר הרבה בחיים, זורק את המילים שלו כמו אמן היפ-הופ לפעמים שיודע שהוא מעל כולם, במיוחד בשירים האישיים באלבום, יוצר משהו די מעניין וצבעוני. במיוחד כשהסגנונות של שניהם נפגשים והולכים יד ביד בהרמוניה מוזיקלית קצת מוזרה, אבל בהחלט עובדת.

One Eyed Jack

Me And My Dog

===============================================================

40. Sharon Van Etten – Tramp

ואן אטן קיבלה הרבה חשיפה ופריצה די גדולה השנה בכל הסצינת האינדי-רוק והאלטרנטיב. והאמת בצדק. אלבומה החדש מאוד זורם וכמעט אין בו ירידות ברמה אחרי הפתיחה המצויינת של "Warsaw". הוא נע בין כאב רך לנגיעות רוק של קלידים וגיטרה טובים. היא רק הוציאה השנה לדרך את העשור הרביעי לחייה ונראה שנקבל ממנה עוד הרבה דברים טובים בשנים הקרובות. במיוחד עם החופש הנוסף שקיבלה עם ההצלחה של "Tramp".

Serpents

Leonard

===============================================================

39. Brad – United We Stand

כבר עשרים שנה ש-Brad מתפקד כהרכב הצדדי של הגיטריסט סטון גוסארד מפרל ג'אם. זהו אומנם רק אלבומם החמישי, אבל הם תמיד היו שם כפרוייקט צד, מופיעים ומקליטים מדי פעם, קצת בצל של ההרכב הגדול של גוסארד. אך בלי קשר להצלחה הענקית עם פרל ג'אם הוא נשאר נאמן להם כל הזמן ולחברים בלהקה שהיו שם עוד בתקופות של לפני פרל ג'אם, עליית הגראנג' והמוות של אנדי ווד וההרכב Mother Love Bone. האמת שלאלבום החדש של Brad יש הרגשה שחוזרת לשם, עם הפקה שנשמעת די זולה ולא מושקעת, אבל דווקא שם מגיע הייחוד של האלבום לאחר כמה וכמה האזנות. בחלקים מסויימים הוא נשמע כמו איזה קטע מחזרה של מוזיקאים צעירים בתחילת הדרך של סיאטל של סוף שנות השמונים…הלב של האלבום והחברים בהרכב בהחלט תמיד שם. הם זוכרים זאת היטב וזה מתבטא גם במוזיקה שלהם פה, שלא תמיד נשמעת מלהיבה או "שלמה", אבל מגיעה מכיף וחופש טהור של מוזיקאים שמכירים שנים ומדי פעם מתאספים לדבר קצת על העבר באיזה אולפן הקלטות ישן.

A Reason To Be In My Skin

Needle And Thread

===============================================================

38. Warren Haynes Band – Live At The Moody Theater

בשנה שעברה וורן היינס הוציא את אלבום הסולו שלו "Man In Motion" שמאוד אהבתי. השנה הגיעה הוצאת הלייב שמגבה אותו ופה נמצא הכוח הגדול של וורן כשהרצועות באלבום האולפן הן רק בסיס לדברים שהוא עושה איתם על הבמה עם ההרכב שלו. ואותו הרכב שנמצא איתו כאן הוא פשוט מצויין, עם שילוב הקולות יחד עם אליסיה שאקור, רון הולוואי המוכשר על הסקסופון וגם איאן מקלגן הקלידן הוותיק מה-Faces שמתארח בכמה שירים.

אנחנו מקבלים כאן שני דיסקים של הופעה מעולה מלאה ברצועות ארוכות, גיטרות, כלי נשיפה, סולואים והרבה נשמה. כיף של הוצאה, שמגיעה בנוסף גם עם DVD שבו אפילו עוד תוספות מההקלטות ב-Moody Theater. למי שמכיר את וורן היינס מה-Allman Brothers או Gov’t Mule ממתינה עוד הפתעה ועוד חגיגת Live כמו שרק הוא יודע להעניק לצופים והמאזינים.

River's Gonna Rise

Tear Me Down

===============================================================

37. Blackberry Smoke – The Whippoorwill

אלבום חדש לבלאקברי סמוק זה מאוד כיף. הקודם שלהם היה אחד המהנים של 2009 וככה גם בחדש. החבורה מאטלנטה ממשיכה עם הרוק הדרומי החזק שלה, שמושפע מאוד מ-Lynyrd Skynyrd או ה-Marshall Tucker Band המוקדמים. הם מזגזגים בין התקפת גיטרות חשמליות לבלאדות דרומיות שרואים עליהן את ההשפעה של שירים ישנים כמו "All I Can Do Is Write About It" או "The Ballad of Curtis Loew" של אותה סקינארד. זה נכון שהם לא ממש מקוריים או מחדשים, אבל זה ממש לא גורע מההנאה של המוזיקה שלהם, במיוחד אם המאזין הוא חובב קאנטרי-רוק ו-Southern Rock קלאסי. הם עושים את זה די טוב בעוד אלבום כיפי, במיוחד על ווליום גבוה.

The Whippoorwill

One Horse Town

===============================================================

36. The Wandering – Go On Now, You Can't Stay Here

פרוייקט נוסף של לות'ר דיקינסון השנה היה The Wandering, הרכב שכולל אותו בנוסף לארבע מוזיקאיות מוכשרות שבאות מרקע של גוספל, בלוז, סול ופולק. אחת מהן היא גם נכדתו של Otha Turner, הבלוזיסט הוותיק ז"ל שהשפיע רבות על לות'ר בפרט ומשפחת דיקינסון בכלליות. כל החמישיה פה מתחלקים בקולות ובכלים ויוצרים אלבום מאוד שורשי שבשמיעה ראשונה מיד הקפיץ לי לראש את האלבום "Amazing Grace" של מיסיסיפי פרד מקדוול מ-1966, שם הוא מגובה ע"י נערות מקהלה. יש פה הרבה השפעות משם ורוב השירים מגיעים גם מאותה תקופה. זה הפרוייקט היותר מעניין שלות'ר עשה השנה מבחינתי. הוא והבנות המוכשרות מסביבו, עם כלים פשוטים, עושים מוזיקה פשוטה, שורשית וטובה.

Glory, Glory

Love, Life and Money

===============================================================

35. Old Crow Medicine Show – Carry Me Back

עוד אלבום עם Vibe ישן השנה היה החדש של Old Crow Medicine Show, הרכב שבעשור האחרון היה חלק חשוב מריענון ותחיית הפולק האמריקני, יחד עם גיליאן וולש, דייב רולינגס, ה-Felice Brothers, ה-Avett Brothers ועוד. שנה שעברה היה נראה שהלהקה נמצאת על צומת דרכים, כאשר הם לקחו הפסקה לזמן לא ידוע והיו תשושים מריבוי ההופעות. השנה אבל הם חזרו והזכירו לכולם (או לפחות לי) למה צריכים הרכבים כמוהם היום, בשנת 2012. הרבה שילובים של קאנטרי ובלו גראס יכולים להיות מעיקים או משעממים לפעמים, תלוי איפה ומה עושים איתם. החב'רה האלה יודעים לעשות אותם מעולה והם לא שכחו להלהיב מאז אלבומם האחרון לפני 4 שנים. טוב שהם עדיין בסביבה ובחרו בפניה מוצלחת בצומת שכבר נשכחה.

Ain't It Enough

Half Mile Down

===============================================================

34. Bob Dylan – Tempest

אז קיבלנו עוד דילן השנה. אלבום אולפן מספר 35. אני חולה על דילן, יש לי המוני אלבומים שלו בבית, אבל חייב לציין שלא ממש הייתה אצלי התרגשות השנה לקראת אלבום חדש. זו כנראה התקופה. בשנה האחרונה הוא היה אצלי די רגוע, אחרי הרבה שנים סוערות עם מיטב האלבומים וההוצאות השונות. אולי זה דווקא מה שהפך את האלבום החדש לאלבום טוב, כי לא היו ציפיות. או שהוא סתם עוד דילן טוב. יש הרבה כמוהו. לא התעמקתי בתשובות כ"כ, מה שאני כן יודע ש-"Tempest" הוא אלבום מאוד Mellow שעשה לי את זה בדרך ההגשה שלו, ברכות שלו והנעימות שנשפכת ממנו לכל אורכו. לגמרי שומעים באלבום גם את הסאונד והסגנון של כמה שירים מה-"Basement Tapes" הקלאסי עם The Band. וזה דבר ממש טוב. אני אוהב את הסגנון הזה.

גם דוני הרון עדיין כאן, עם הבאנג'ו, המנדולינה והכינור שלו שאני נורא אוהב. בסופו של דבר "Tempest" הוא עוד אלבום דילן מאוחר שעושה את העבודה. אני אפילו מעדיף אותו על קודמו "Together Through Life". מאז "Time Out of Mind" המופתי מ-97 דילן שומר על אלבומים די מלוכדים וטובים. לא שהפילו אותי על הריצפה, אבל יודעים את העבודה. זה עדיין המשיך השנה. אני כבר מעכשיו לא מצפה לאלבום הבא כדי ליהנות שוב…

Duquesne Whistle

===============================================================

33. Jason Isbell & The 400 Unit – Live From Alabama

שנה שעברה איזבל הוציא את "Here We Rest", אחד האלבומים היותר אהובים עלי של 2011. השנה מגיעה הוצאת לייב, שלא רק מגבה את האלבום הנפלא ההוא, אלא נותנת פרספקטיבה די טובה על כל קריירת הסולו של חבר ה-Drive By Truckers לשעבר. האלבום הזה הוקלט באוגוסט השנה ולקוח משני ערבים של איזבל ולהקתו ה-Unit 400 באלבאמה. מקום בו הוא תמיד הרגיש בבית…אפשר למצוא כאן שירים מכל התקופות והגיוון מצויין; נציגות מהסולו הראשון שלו, "Sirens of the Ditch", משני האלבומים הבאים שהוציא עם ה-400 Unit, וכמו כן מבחר משיריו הטובים ביותר בתקופה עם ה-Truckers. הכל על הבמה, עם האנרגיות והחום בשיריו וטיפות הזיעה הדרומיות שחוו באופן אישי הרבה מהמילים שהוא שר.

Outfit

Danko/Manuel

===============================================================

32. Lucero – Women & Work

האלבום הטרי של לוסרו, אחלה הרכב מ-ממפיס, טנסי. אלו עוד חבר’ה שמשוייכים נורא לסאונד של הדרום עם "אלטרנטיב קאנטרי" כמו שהרבה אוהבים לקרוא לזה. הם עושים רוק דרומי מטובל בגיטרות עסיסיות, קולות מריחים מאלכוהול וצד רגיש ששומעים שמגיע מהלב. כבר עשור ש-Lucero מוציאים אלבומים, הם לא כ"כ חדשים בעסק. ההוצאה החדשה השנה תחת השם "Women & Work" מייצגת אותם לא רע. היו להם כנראה אלבומים טובים יותר, אבל הוא בהחלט דרך מעולה להכיר ואז ללכת איתם קצת אחורה. הוא היה אחלה של "אלבום קיץ", משתלב טוב עם החום.

Downtown

I Can't Stand To Leave You

===============================================================

31. Phantom Limb – The Pines

בעבר ציינתי פה את אלבום ההופעה של הרכב בריטי בשם Phantom Limb. כתבתי שם גם על אלבום האולפן השני שלהם שבדרך, שהגיע השנה. אז לאלבום החדש קוראים "The Pines" והוא הוקלט הרחק מהבית של הלהקה בבריסטול, אנגליה. הם נדדו לקליפורניה בשבילו  והקליטו אותו עם הפקתו של מארק פורד (אחד הגיטריסטים האהובים עלי, שהפיק בין השאר אלבומים גם לראיין בינגהם וה-Steepwater Band).

השירים פה מייצגים היטב את הסגנונות עליהם ההרכב בנוי, סוג-של קאנטרי-סול עם לא מעט השפעות אחרות. הצד של הנשמה שייך מאוד לסולנית Yolanda Quartey. הקול המרשים שלה מוביל מצויין את סוג המוזיקה של ההרכב הזה, שאותי בהחלט תפס. זה יופי של אלבום שכיף נורא לשמוע אותו באיזה בוקר שקט. יש בו משהו מאוד משחרר.

Gravy Train

The Pines

===============================================================

30. ?Punch Brothers – Who's Feeling Young Now

זה כמעט אף פעם לא קורה לי, אבל הייתה הופעה אחת השנה בארץ של אמן מחו"ל שרציתי ללכת אליה ובסוף זה לא קרה, בגלל המחיר והתקופה. זו הייתה ההופעה של ה-Punch Brothers בתל אביב במסגרת פסטיבל העיר הלבנה. זה קרה בחודש מאי האחרון. קצת לפני כן ההרכב היחסית צעיר הזה מניו יורק הוציא את אלבומו השלישי – "Who's Feeling Young Now?". אלבום בלו-גראס מודרני די מגניב. הסגנון שלהם לוקח את הז'אנר צעד אחד, או כמה צעדים קדימה, והם מלהיבים ונורא עשירים מוזיקלית. בלו-גראס פרוגרסיבי קוראים להם בכמה מקומות והאמת שיש בזה משהו. מי ששמע או ראה אותם בלייב יודע את זה. מי שלא – כדאי לבדוק. מבחינתי הם סוג-של התשובה האנטי-מיינסטרימית (והטובה יותר) ל-Mumford & Sons.

כשהם ביקרו פה ממש כעסתי על עלויות הכרטיסים ללהקה בסדר גודל היחסית קטן שלהם, כמו גם מדד הפופולריות שלהם, במיוחד בארץ. כבר איזה שם יש להם פה? אחת הסיבות לכך היא שבעוד כמה שנים יש מצב שאותה רמת פופולריות באמת תשתווה למחיר המוגזם כיום להופעה, כי הם כנראה יהפכו גדולים יותר אחרי האלבום הנוכחי וכל ההופעות שלהם עם השירים משם בפסטיבלים השונים השנה. אולי אני טועה, אבל הייתי רוצה להגיד שראיתי אותם במהלך השנה הזו. במקום זה כנראה אני פשוט אשלח עוד אנשים לגלות את האלבום המוצלח הזה.

Movement And Location

?Who's Feeling Young Now

===============================================================

29. Simone Felice – Simone Felice

יצאו השנה כמה וכמה אלבומי סולו מוצלחים של חברי להקות. או במקרה הזה, חברים לשעבר…סימון פליס עזב את ה-Felice Brothers לפני כשלוש שנים וחסרונו די הורגש באלבומם האחרון (שפתח את רשימת 2011 שלי). באלבום הסולו הראשון שלו לא תמצאו את השירים של ההרכב לשעבר שאוהבים לזמזם או לפעמים נתקעים בראש. האווירה פה היא לגמרי מלנכולית. גם פה יש הפקה שאולי יכלה להיות צלולה יותר, אבל היא לגמרי מסתנכרנת עם האווירה של השירים.

זה אלבום די טוב עם אווירה מעט גותית וקודרת ברובו. סימון פליס גם מביא לכאן את כישורי הסיפורים ומעשיות שלו שהכניס כ"כ טוב בעבר לאלבומי ה-Felice Brothers. חלקם טובים יותר, חלקם פחות, אין ספק אבל שאני אוהב את האלבום של סימון לבד כרגע יותר מהאלבום האחרון של חברי הלהקה שלו לשעבר. אחד מאלבומי הלילה הבולטים שלי השנה.

New York Times

Hey Bobby Ray

===============================================================

28. Neil Young & Crazy Horse – Americana

השנה הזו מסמלת את הקאמבק האדיר של קרייזי הורס יחד עם יאנג. הסימן הראשון היה "אמריקנה" שיצא ביוני ומילא קצת את החלל של הגעגוע לצלילים המלוכלכים האהובים שלהם יחד. הגיטרות המחשמלות האלה עדיין שם, הפעם בטוויסט מסויים על שירים מוכרים מלאי אבק. ניל והסוסים לקחו פה שירי-עם ישנים ממש, חלקם בני מעל ל-100 שנה(!) ולגמרי הפכו אותם לרכבת הרים המחשמלת שנמצאת בכל אלבום תחת השמות Neil Young & Crazy Horse. אחלה של דבר שאחר כך התברר שהיה בעצם רק מנת הפתיחה למה שיגיע בהמשך השנה…

Oh Susannah

Clementine

===============================================================

27. Bettye LaVette – Thankful N' Thoughtful

אם כבר קאמבקים, אז זמרת הנשמה הוותיקה בטי לבט עשתה אחד כזה מדהים בשנות האלפיים, אחרי הפסקה ארוכה מהקלטות אולפן. השנה היא המשיכה את החזרה לקדמת הבמה עם אלבום שמראה את כוחה הגדול בשינוי שירים של אחרים. לבט לוקחת פה שירים כמו I'm Not The One של הבלאק קיז או Everything Is Broken של דילן והופכת אותם באופן מדהים לשירים אחרים, בעיבוד חדש ולגמרי Soulful כמו שהיא יודעת.

יש פה בין השאר גם שירים של ניל יאנג, טום ווייטס ועוד. כמה מפה מפתיעים לחלוטין בשינוי שעברו תחת שרביטה של לבט והעיבודים החדשים. מלווים אותה גם אחלה נגנים, ביניהם ג'ונתן וילסון האהוב עלי (שעוד יחזור שוב מאוחר יותר). אלבום של יוצרת שעברה הרבה בחיים והנשמה שלה רק גודלת עם השנים.

I'm Not The One

Everything Is Broken

===============================================================

26. M. Ward – A Wasteland Companion

זה אלבום השנה שהיה מסוג האלבומים שמקבלים בהם בדיוק מה שמתארים לפני כן. במקרה הזה אלבום סטנדרטי של Ward. שזה דבר חיובי. כי גם בלי להפיל אותי מהכיסא, וורד יודע לעשות אלבומים מוצלחים, עם כמה שירים ממש יפים ומרגשים, קצת עבודת גיטרות טובה עם סולואים קטנים ואווירה מרחפת שכזו שיכולה לסחוף לעיתים. תלוי באיזו תקופה או שעה של היום מאזינים.

לא מעט חברים הגיעו להתארח פה, ביניהם סטיב שלי מ-Sonic Youth, מייק מוגיס מ-Bright Eyes ושותפתו המוזיקלית של וורד לצמד She & Him הלא היא זואי דשאנל. חלקם מורגשים ברצועות והכתיבה של "A Wasteland Companion", חלק נבלעים קצת בשירים הקצרים פה. אותם שירים שמי שמכיר את M. Ward יודע שביום רגיל הם לרוב יחלפו לך ליד האוזן בנעימות, אבל ביום אחר בתקופה אחרת הם ייכנסו לך חזק לתוך הלב. זה בערך האפקט של אלבום סטנדרטי תחת השם של מת'יו וורד. גם אם הוא לא האלבום הכי טוב שלו.

First Time I Ran Away

Primitive Girl

===============================================================

25. Howlin' Rain – The Russian Wilds

מוקדם השנה יצא האלבום השלישי של Howlin’ Rain, האמת אחד האלבומים שהכי חיכיתי להם ב-2012, מאז שהכרתי אותם לראשונה לפני 4 שנים. אז יצא אלבומם השני, "Magnificent Fiend", שהיה אחת ההפתעות הגדולות ביותר שלי של 2008. ההרכב מסן פרנסיסקו נשמע כאילו לגמרי נשלף משנות ה-70. כאילו הם קפצו בזמן מאותו עשור. ואני מת על זה. תמיד תיארתי אותם כשילוב של Humble Pie פוגשים את The Faces…גם הסולן שלהם, איתן מילר, נשמע כמו הכלאה בין סטיב מריוט לרוד סטיוארט הצעיר.

יש ב-Howlin’ Rain השפעות נפלאות של אסיד-רוק, פסיכדליה, כל מיני Jam-Bands והרבה דברים טובים שהגיעו מסצינת סן פרנסיסקו מאז ועד היום. הם גורמים לי להרבה הרגשה של חזרה בזמן, אך באותו זמן לחוש משהו טרי. אני זוכר שבהאזנה הראשונה ל- "The Russian Wilds", כבר בצלילים הראשונים של רצועת הפתיחה עם 8 הדקות של "Self Made Man" (ובמיוחד בסולו הענק באמצע), חייכתי לעצמי וכ"כ שמחתי שהם חזרו עם אלבום חדש.

על עטיפת האלבום אגב אחראי האמן Arik Roper, שעשה גם את עטיפת האלבום הקודם שלהם (ובין השאר עושה עבודות לכל מיני אמנים שאני אוהב). כדאי לבקר באתר שלו ולבדוק גם עבודות אחרות. אני ממש אוהב אותו.

Self Made Man

Cherokee Werewolf

===============================================================

24. Todd Snider – Agnostic Hymns & Stoner Fables

טוד סניידר עושה רוק-פולק-אמריקנה די סטנדרטי, הוא כותב שירים די מגניב, אוהב כמו כל singer/songwriter מהז’אנר לשבת לפעמים גם לבד עם אקוסטית ומפוחית, והוא יצא השנה מהסטודיו עם אלבום סבבה לגמרי. הוא קצת הזכיר לי פה כמה אלבומיםשירים של ראיין אדאמס, וזו אחלה מחמאה.

ג’ייסון איזבל מתארח פה גם כן. נראה שהוא גם קצת השפיע עליו עם אלבומו האחרון בצד של הקאנטרי, יש פה באמצע שילוב כינורות בכמה שירים, וכשהם מגיעים בהרמוניה עם גיטרת סלייד טובה, אישית קשה לי להישאר אדיש. בנוסף האלבום הזה לגמרי זוכה אצלי בתואר "שם האלבום האהוב עלי של 2012". בלי קשר שיש בו אחלה מוזיקה.

Too Soon To Tell

West Nashville Grand Ballroom Gown

===============================================================

23. Bruce Springsteen – Wrecking Ball

זו הייתה שנה אדירה לספרינגסטין. אלבום מוצלח, אנרגיות מחודשות והופעות מדהימות, חלקן ארוכות מהרגיל שכללו גם את ההופעה הארוכה ביותר בקריירה שלו, שנמשכה מעל 4 שעות(!). האלבומים המאוחרים שלו מאוד נוקבים ומושפעיםמשפיעים פוליטית וחברתית, ו-"Wrecking Ball" לא שונה בקטע הזה. הוא מכיל אסופת שירים שמייצגת שוב את אמריקה של היום והאמת שהוא היה מקביל מושלם לשנת בחירות בארה"ב.

בגיל 63 הוא היה נציג של כבוד מבין הדינוזאורים המוזיקליים השנה. מאלו שמראים לנו שלגיל אין חשיבות לפעמים. במיוחד כשהמוזיקה שלך נשארת כ"כ רלוונטית ורואים עד כמה אתה מאושר לחלוק אותה להמונים. אני חושב ש-2012, יותר מהרבה שנים בקריירה הארוכה של ספרינגסטין, ייצגה היטב את הכינוי שלו.

We Take Care of Our Own

Easy Money

===============================================================

22. Dylan LeBlanc – Cast The Same Old Shadow

אחד האלבומים הכי מפתיעים שלי לשנת 2010 היה אלבום בכורה מקסים העונה לשם "Paupers Field". היה חתום עליו ילד בן 20 שגיליתי באותה שנה העונה לשם דילן לבלנק. שנתיים עברו והשנה הגיע אלבומו השני, שזה תמיד מבחן קשה אחרי שהוצאת אלבום בכורה מעולה. אני אגיד את זה ישר – אני עדיין אוהב יותר את אלבום הבכורה. אבל זה לא אומר ש-"Cast The Same Old Shadow" הוא לא יופי של דבר…

התבגרות מוזיקלית אני רואה פה והאמת שדי שמחתי שהוא לא בא לשחזר בדיוק מה שעשה באלבום הראשון. הבסיס עדיין שם עם הכתיבה והסגנון שמזכירים קצת השפעות של גראם פרסונס, טום ראש או ניל יאנג המוקדם. האווירה אפילו מלנכולית יותר (הסיבה אולי שהוא עכשיו בגיל חוקי לקניית אלכוהול…). יש פה כמה קטעים קצת "מרחפים" באופן כמעט מהפנט ויש מצב שיעבדו עוד יותר טוב בימי החורף המגיעים עלינו. "Paupers Field" היה אלבום הפריצה של לבלנק, "Shadow" הוא האלבום האפל שלו. יש לי הרגשה שהוא עוד יראה לנו הרבה צדדים שלו בהמשך הקריירה שנמצאת עדיין רק בחיתוליה.

Brother

Part One: The End

===============================================================

21. Chris Robinson Brotherhood – The Magic Door

יאנג וקרייזי הורס לא היחידים שהוציאו השנה שני אלבומים. עשו זאת גם ה-Chris Robinson Brotherhood, ההרכב הטרי של כריס שלקח איתו למסע החדש כמה חברים מוכשרים, שהבולט אצלי ביניהם הוא הגיטריסט והיוצר הנפלא ניל קאסל (לשעבר ב-Cardinals של ראיין אדאמס ובעל קריירת סולו מצויינת בלי קשר, שחלק ממנה היה פה בסיכום שנה הקודם). האלבום הזה יצא בספטמבר והיה החצי השני, או החלק המשלים לאלבום שקדם לו כמה חודשים קודם לכן.

הכיוון של כריס עם ההרכב החדש מאוד אהוב עלי וגם לוקח פניה מאוד מעניינת בדרך הארוכה של הופעות, כתיבה והקלטות בלתי פוסקות שסובבות אותו ב-20 ומשהו שנים האחרונות. רובן עם הבלאק קרואוז, בנוסף לשני אלבומי סולו באמצע ועוד לא מעט פרוייקטים שונים. "The Magic Door" הוא אומנם האלבום הפחות מוצלח מהשניים שהוציאו CRB השנה ויש לו גם החלטה תמוהה אחת בשבילי (התוספת של Appaloosa שכבר שוחרר באלבום האחרון של הקרואוז לפני 3 שנים בגרסה לא מאוד שונה), אך הוא אלבום המשך די מוצלח עם הרבה אווירה קוסמית, עוד קטעים ארוכים מהפנטים ושירים מלאים ביופי, כיף, השפעות וחיפושים מוזיקליים שרק 20 ומשהו שנים בלתי פוסקות בדרכים יכולות לייצר.

Someday Past The Sunset

Sorrows of a Blue Eyed Liar

===============================================================

20. Dr. John – Locked Down

היתה זו שנה עם אלבום חדש של מלקולם רבנאק, או דוקטור ג'ון בשם הבמה היותר מוכר שלו. המוזיקה של הדוקטור תמיד הייתה סוג של טקס מוזיקלי עם כל מיני ריחות וניחוחות. של בלוז, R&B, פופ, בוגי, רוקנ’רול ועוד. אני חייב להודות שאני לא מחסידיו הקרובים, אבל תמיד אהבתי אותו, במיוחד כששיתף פעולה עם מגוון אמנים שאני אוהב יותר או שאפילו השפיע עליהם מאוד (אני תמיד מודה לו כל פעם שאני שומע את I Walk On Guilded Spilnters שלו בגרסת Humble Pie או ג’וני ג’נקינס מגובה ע"י דווין אולמן).

הסיבה שמשכה אותי לאלבומו החדש היא דן אורבך, שהפיק את האלבום ומנגן בו. אני חייב להודות שהכימיה ביניהם פשוט נפלאה. הערבוב של הגיטרה של אורבך והסאונד שהוא מביא איתו משתלבים היטב עם המוזיקה של הדוקטור ועם זאת – עדיין מניחים למילים "דוקטור ג’ון" להיות מקדימה

בחלק מהשירים פה יש קצת הרגשה של הבלאק קיז פוגשים  את דוקטור ג’ון הצעיר…כל הז’אנרים מהם הושפע עדיין מתערבבים כאן בעוד מתכון מוזר, שבתוספת של אורבך הוא פשוט עובד. "Locked Down" הוא אלבום שמעלים שוב את מיסטר מלקולם רבנאק ומחזיר בגדול את חציו השני, הדוקטור, לשליטה מלאה, בגיל 71, כנראה באחד האלבומים היותר טובים בקריירה שלו.

Revolution

Getaway

===============================================================

19. 'Tedeschi Trucks Band – Everybody's Talkin

כמו וורן היינס וג'ייסון איזבל, גם ה-Tedeschi Trucks Band הוציאו אלבום הופעה השנה שמגיע אחרי אלבום אולפן מוצלח ב-2011. בדרך כלל אני משתדל לדרג אלבומי לייב או הוצאות מחודשות בחלק התחתון של הרשימה, אבל במקרה הזה לא הייתה לי ברירה. זה ה-Live האהוב עלי ביותר ששוחרר ב-2012 וההרכב הענקי פה של דרק טראקס וסוזן טדסקי פשוט מייצר חגיגה של מוזיקה שחייבים לטעום, לחוש ולספוג.

למי שלא ראה מעולם את דרק טראקס בלייב – זו חווייה אדירה שאין שני לה. נכחתי בעבר בשלוש הופעות של ההרכב שלו. השנה תפסתי אותו לראשונה עם סוזן (שאני גם כן אוהב מאוד בקריירת הסולו שלה לחוד) ועם החברים ב-Tedeschi Trucks Band בערב אדיר של מוזיקה ב-Beacon Theatre האגדי בניו-יורק. האלבום החדש מעביר הכי טוב את התחושה הזו מבלי להיות שם, אפילו שזה עדיין נורא רחוק…כמה שירים מ-"Revelator" מקבלים פה שיפוץ לייב ארוך וגדול מהחיים, עם כמה שילובים של שירים אחרים בתוכם, טיזרים, ג'אמים וגיטרת הסלייד המושלמת של דרק. ויש פה גם בחירת קאברים מאוד מיוחדת, שזה חלק מהגדולה של ההרכב. המקומות אליהם הם מותחים שירים לפעמים…מדהים. "Everybody's Talkin" הוא אלבום גדול. זה הכישרון הענק של דרק וסוזן על הבמה, שתמיד טוב יותר, גם העובדה שראיתי אותם השנה בטח מוסיפה לזה, וגם האמת מבינים זאת הכי טוב כששומעים ומתעמקים בשני הדיסקים פה שיוצרים מסיבה מוזיקלית. כזו שמזכירה אפילו הקלטות קלאסיות מרובות נגנים כמו "Mad Dogs & Englishmen" של ג'ו קוקר.

(Midnight In Harlem (Swamp Raga Intro with Little Martha

Nobody's Free

===============================================================

18. The Avett Brothers – The Carpenter

עוד אחד מההרכבים החמים והמייצגים הבולטים בסצינת הפולק-אמריקנה בשנים האחרונות. זה אלבומם השני ברציפות עם המפיק ריק רובין ואחד מהאלבומים השנה שעלו קצת על הציפיות שלי מהם. ה-Avett Brothers מקדימים לרגע זה כמה הרכבים אחרים ברשימה שנשענים על אותם הז'אנרים ואפילו סגנון, וזה ייאמר לזכותם. אין פה משהו מאוד מיוחד או חידוש מסויים, הם פשוט תפסו אותי כנראה בזמן המתאים והרגע הנכון. שיר הפתיחה של "The Carpenter" הוא דוגמה ממש יפה לסיבה שבגללה הם כאן. הוא פותח אלבום שלא רק התעלה על הציפיות ממנו, אלא גם כולל כמה פנינים של להקה שיודעת לרגש ולהלהיב לפעמים כאילו מבלי התכוון לכך. תלוי איפה המאזין עומד. לדעתי זה חלק מהקסם שלהם, כי לפחות כרגע אני מרגיש איתם במקום הנכון.

Life

The Once And Future Carpenter

===============================================================

17. Ryan Bingham – Tomorrowland

עוברים לראיין בינגהם, שהוזכר פה רבות בעבר וכידוע (או לא) אחד האמנים היותר קרובים אלי ב-5 השנים האחרונות. הוציא השנה את אלבומו הרביעי שדווקא לא הצליח להשתחל למקום מאוד גבוה כרגע, כי הוא קצת פחות מוצלח, או יותר נכון – מושלם, מקודמיו. שזה פחות מראה משהו עליו מבחינתי, אלא יותר על האלבומים האחרים שכולם היו פשוט מצויינים. ב-"Tomorrowland" הוא חוזר לטקטיקה של שני האלבומים הראשונים, עם הזיג-זג בין הקאנטרי-רוק האנרגטי המוכר לאקוסטיות השקטה והאישית. זאת שהייתה כמעט לבדה לכל אורך אלבומו האחרון "Junky Star" (שהיה ונשאר אלבום די מושלם שבין השאר קיבל בזמנו את התואר המפוקפק "אלבום השנה שלי של 2010").

אני מת על בינגהם וקשה לטעות איתו עד כה בקריירה שלו. גם אם הוא לא מוציא אלבומי מופת, זה מספיק בכדי ליהנות ממנו ברמות. הוא גם ליווה אותי הרבה השנה בדרכים, במיוחד ב-Road Trip שעשיתי עם אחי בכבישים והנופים של החוף המערבי בארה"ב. הוא פשוט מושלם בשביל זה.

Western Shore

No Help From God

===============================================================

16. The Mastersons – Birds Fly South

האלבום הזה הוא אחד התגליות הנעימות של השנה. ה-Mastersons הם כריס ואלינור, צמד מוזיקלי וזוג נשוי. כל אחד לחוד שיתף פעולה עם מוזיקאים שונים עד שנפגשו לפני כמה שנים, איחדו כוחות, גם כצמד מוזיקלי וגם כצמד בחיים והשנה שיחררו את אלבום הבכורה שלהם.

כל אחד מהם מוכשר בפני עצמו. כריס מסטרסון יודע לשיר, לנגן היטב על מבחר גיטרות ולכתוב לא רע. אלינור וויטמור אותם הדברים ואף יותר (תוסיפו לזה כינור ומנדולינה בין השאר. היא עושה המון). לכל אחד הקול שלו, אבל כשהם יחד הם יוצרים קול שלישי נפלא. סגנון המוזיקה שלהם וההרמוניות מאוד מזכירים את ה-Jayhawks, ואין ספק שחובבי ההרכב הוותיק ממינסוטה יאהבו גם את ה-Mastersons. יש שירים שבהם הקול של אחד בולט וראשי יותר ויש רגעי קסם בהם הם שרים יחד לאותו המיקרופון ושם שומעים עוד יותר טוב את היופי שלהם ביחד.

שנה שעברה הם היו חלק מלהקת הגיבוי של סטיב ארל וכל ערב לזמן קצר הוא היה עומד בצד ומפנה את הבמה שלו לצמד הזה. הוא כנראה ידע מה הם שווים. עכשיו גם אנחנו. "Birds Fly South" הוא אלבום בכורה מרענן וחובה לכל חובב אלטרנטיב-פולק-קאנטרי-אמריקנה. אין לי מושג מה קורה בחיים הפרטיים של הזוג הזה, אבל אם הם חיים כמו שהם יוצרים ומבצעים מוזיקה יחד, יהיו להם הרבה שנים מאושרות…

One More Word

Birds Fly South

===============================================================

15. Will Johnson – Scorpion

ג'ונסון הוא מנהיג של שתי להקות שאני אוהב – South San Gabriel ו-Centro Matic. השניה גם ביקרה אצלי ברשימה של השנה שעברה. הפעם הוא הלך סולו ונראה לי ששם אני אוהב אותו אף יותר.

"Scorpion" הוא אחד מאלבומי הלילה המובהקים שלי השנה. אלו שמקבלים את הקסם שלהם בשעות הקטנות, לבד בחדר, כשהם ברקע. יש בו יופי אפרורי שמשתלב היטב עם הקול של ג'ונסון, שאחראי פה כמעט לבד על כל המוזיקה והנגינה בכלים השונים. הוא גם אלבום נורא שלם בהרגשה, כשכל רצועה ממשיכה את האווירה או הכיוון של הקודמת. אם שומעים אותו או שזה רק קטע מעבר אינסטרומנטלי. מין מקשה אחת שעובדת נפלא בימים חורפיים אלו. לקח לי כמה שמיעות כדי להתחבר אליו ממש, אבל כשזה הגיע נשאבתי אליו בכל הכוח.

You Will Be Here, Mine

Blackest Sparrow / Darkest Night

===============================================================

14. Dinosaur Jr. – I Bet On Sky

כבר אלבום שלישי ברציפות בקאמבק של דינוזאור ג'וניור ונראה שהם לא מסוגלים לעשות אלבום רע בשנות האלפיים…הקודם שלהם, "Farm", נהיה אולי האלבום האהוב עלי שלהם בכלליות. החדש ממשיך באותו הקו הכיפי הזה שלהם, עם אותן גיטרות מוכרות, סולואים סוחפים ושירי רוק סטנדרטים כביכול שעושים לך אבל ממש טוב על הלב. לא כל האלבום הוא "כיפי" במהותו, כי ג'יי מסקיס יודע גם להוריד אותך לקרקע הרבה פעמים, כפי שעשה באופן מקסים עם אלבום הסולו שלו מ-2011. רק שבאלבום של הדינוזאורים אתה יודע שהנה תכף יגיע עוד איזה שיר מחשמל שיקפיץ אותך. הם די חוזרים על אותה נוסחה, אבל ממש לא אכפת לי שכל כמה שנים יגיע אלבום כזה, שמספק את הסחורה עד הסוף. מי שמכיר טוב את הסגנון שלהם ואוהב אותו, זה עוד אלבום דינוזאור קלאסי לאוסף.

See It On Your Side

Don't Pretend You Didn't Know

===============================================================

13. Tift Merritt – Traveling Alone

את גברת מריט אני מכיר ומחבב כבר מספר שנים. יש לי אלבומים קודמים שלה בבית ואלבום הופעה אחד אישי ויפה. ועם ההכרה הזו אני חושב שאני יכול להגיד בלב שלם שזה אלבומה הטוב ביותר עד כה. תמיד אמרתי לעצמי (אולי גם לאחרים, כבר לא זוכר) שאם היו לוקחים את הקולות של אמילו האריס וג'וני מיטשל ומאחדים אותם יחד, היה יוצא הקול של טיפט מריט. ב-"Traveling Alone" הקול הזה נמצא במקום שקט ונעים, עם כתיבה נוגעת, עם תוספת של אנדרו בירד שבא להתארח עם קולות וכינור, ועם כמה שירים שיכולים לשבור את הלב ברכות.

אני חושב שבאלבום הנוכחי היא לגמרי שמה את עצמה בין היוצרות והכותבות הגדולות של הדור הזה, גם כשהיא פחות מוכרת להרבה מאזינים. אולי עכשיו היא תיכנס ללב של עוד כמה. אצלי היא שם כבר הרבה זמן.

Drifted Apart

Sweet Spot

===============================================================

12. Alabama Shakes – Boys & Girls

אחד האלבומים שהכי חיכיתי להם השנה זה אלבום הבכורה של Alabama Shakes, ההרכב המצויין שמגיע, כמה מפתיע, מאלבמה (יותר ספציפית Athens שבאלבמה. לא להתבלבל עם הסצינה המוזיקלית של Athens שבג’ורג’יה). אני נחשפתי לאלבמה שייקס במהלך 2011, בזכות ה-Drive By Truckers המקורבים אליהם וכמה חברים שלי שם מהדרום שהמליצו עליהם בחום. ה-Shakes פירסמו את עצמם בזכות ההופעות ואף הקליטו ושחררו ב-2011 ארבעה שירים ב-EP שתפס די מהר תאוצה ותיאבון לעוד. השנה יצא התוצר השלם.

המרכיבים של הלהקה הם רוק ו-Soul משובחים בטוויסט מודרני שלדעתי מביא להם משהו קצת אחר. אפשר להגיד שהם יושבים על השורשים של ה-R&B והנשמה הדרומית של אמנים כמו ווילסון פיקט וארית’ה פרנקלין ולוקחים את זה צעד אחד קדימה. קשה לעשות היום מוזיקה חדשנית, אבל אפשר להוסיף על ההיסטוריה וההשפעות טאץ’ שהופך את המוזיקה שלך למשהו שמעורר שוב את חוש השמיעה בסקרנות ונותר מעניין. ומעולה. זה בדיוק מה שהאלבמה שייקס עושים.

הסולנית של ההרכב, בריטני הווארד, נראית ממבט ראשון כאיזה חנונית שבטעות מחזיקה גיטרה. אבל הקול שיוצא לה מהפה…החיבור בין הקול וההגשה שלה, למוזיקה והמילים של הסגנונות המושרשים אצל הלהקה הזאת, די קרובה למושלמת. משהו שם עובד מעולה, ואם היה לי ספק שה-Alabama Shakes הם משהו מגניב לגמרי בשנה שעברה, אז אלבום הבכורה נתן את החותמת הסופית. זה אלבום שגם יחסית הופתעתי מהצלחתו המסחרית השנה. כששמעתי אותם לראשונה הרבה לפני שהאלבום יצא, לא חשבתי שהשם שלהם ייתפס כ"כ חזק. שמחתי לטעות. "Boys & Girls" הוא ללא ספק אחד מאלבומי הבכורה הטובים ביותר של הזמן האחרון.

Hold On

You Ain't Alone

===============================================================

11. Father John Misty – Fear Fun

השם שעומד מאחורי Father John Misty הוא ג'וש טילמן, המתופף לשעבר של ה-Fleet Foxes. הוא הוציא כבר אלבומים בעבר, אבל זה הראשון תחת השם החדש שהוא בחר כדי להוציא את עצמו לאיזו דרך חדשה. הדרך הזו נעשתה מסיאטל למשכנו החדש ב-לורל קניון, קליפורניה, ששם נמצאת הסיבה שבגללה הגעתי השנה לאלבום הזה – ג'ונתן וילסון. הוא עשה את זה עם Dawes בשנה שעברה (בנוסף לאלבום אדיר משל עצמו) וגם הפעם אלבום בהפקתו של וילסון מגיע אצלי גבוה. טילמן חבר אליו, הוציא החוצה את הדמות Father John Misty ותחתיו הקליט את השירים החדשים שמושפעים מהמעבר הגיאוגרפי, הבסיס המוזיקלי החזק של לורל קניון, העזיבה מה-Fleet Foxes בתחילת השנה ואיזה שהוא מסלול שהוא יוצא אליו עם האלבום החדש.

בשיר הסיום פה הוא כותב:
"Joseph Campbell and The Rolling Stones couldn't give me a myth, so I had to write my own"

וממשיך עם:
"I never liked the name Joshua, I got tired of J"

כחלק מהשינויים, החלומות וההשפעות שעברו עליו, שהובילו לתריסר השירים והחוויות מהראש של טילמן שנמצאים ב-"Fear Fun". מהאלבומים היפים והמפתיעים מבחינתי של השנה. שינוי זה טוב.

Every Man Needs A Companion

Hollywood Forever Cemetery Sings

===============================================================

10. Patti Smith – Banga

מכל האמנים הוותיקים או מזדקנים שאני אוהב, סמית’ נמצאת בין הבודדים שאני כיום מעדיף את האלבומים המאוחרים שלהם על הקלאסים המוקדמים. מבלי להוריד מערכם המופתי של האלבומים הישנים שלה כמו "Horses" או "Easter", או כל הרביעיה הראשונה בעצם. אני פשוט מאוהב באלבומים המאוחרים שלה. של פטי סמית’ הבוגרת. אני חושב שאין לה אף נפילה שם. כל הקטלוג של פוסט שנת 1988. אז האלבום החדש מגיע 5 שנים אחרי אלבום הקאברים שלה "Twelve" וזה בעצם אלבום ראשון של חומר מקורי מאז "Trampin" המצויין של 2004. ניגשתי לאלבום החדש עם הרבה עניין, וכמו קודמיו הוא כולל את כל מה שאני אוהב באלבום של פטי סמית’ המבוגרת; שירה פואטית בערבוב של מוזיקה נותנת בראש.

ב-"Banga" יש שירים על גילוי העולם החדש, על ציור והדימויים שחבואים בו (הקטע הארוך המרהיב של האלבום Constantine’s Dream) ועל הכניסה למאה ה-21. מן הראוי שאלבום עם שירים וסיפורים כאלו יסתיים בקאבר של סמית’ לשירו של ניל יאנג After The Gold Rush. זו לא בחירה מקרית. כשקוראים ומאזינים לשירים שקודמים לו, לגמרי מבינים את ההברקה הזו שמגיעה בסוף. במיוחד גם מי שכבר מכיר את הדימויים והחזיונות של ההווה והעתיד שנמצאים בשיר של יאנג. כמו כן המשפט מהשיר המקורי:
" Look at Mother Nature on the run in the 1970s"

 ששונה ל-
"Look at Mother Nature on the run in the 21st century"

בדיוק כמו שיאנג עצמו שינה את זה עם הזמן בהופעות שלו. לאלבום הזה יש קונספט מסויים כללי שעוטף את כל השירים. הוא מלא בהרבה עניין ואפשר לנתח אותו גם מזוויות שונות. אפשר גם פשוט להישען וליהנות מהמוזיקה. או מהפואטיקה שלו. של פטי סמית’ היוצרת. או המשוררת. או הזמרת. או הכותבת. או הכל ביחד. יש באלבום הזה משהו מבריק לדעתי. לא רק בסיום של החלום הארוך והקאבר הנועל והמקשר הזה ליאנג. לפני זה יש לא מעט מהכוח הגדול של פטי. אם זה בשירים רכים מענגים או רוק וליריקה שנותנים בראש. כאמור, יש כאן את כל מה שאני אוהב באלבום מאוחר של פטי סמית’.

Maria

Mosaic

After The Goldrush

===============================================================

9. Craig Finn – Clear Heart Full Eyes

אלבום סולו נוסף השנה היה של סולן The Hold Steady המצויינים, הלא הוא Craig Finn. זוהי הוצאת הסולו הראשונה של אחד ממספרי הסיפורים היותר טובים לדעתי בסביבה כיום. זהו אלבום רגוע יותר מוזיקלית ממה ש-Finn רגיל לעשות עם ההרכב שלו ובאמת יש פה דגש חזק יותר על המילים והסיפורים בשירים. לא שחסרה פה מוזיקה סוחפת בתור ליווי (שכוללת גם כמה כינורות ו-Pedal Steel נפלאים ברקע שממש שוו אותי בכמה קטעים), אבל ההוצאת סולו הזו בהחלט מקפיצה אולי עוד יותר לקדמת הבמה את הכתיבה. זה בא לידי ביטוי במיוחד בשירים השקטים יותר, עם שברון לב ומטפורות אהבה ועזיבה מבית היוצר של קרייג פין, בדיוק כמו שאני אוהב.

בנוסף, שיר הנעילה של האלבום – "Not Much Left of Us", הוא אחד משירי השנה שלי. זה אלבום שכל שמיעה שלו הפעילה אצלי רגש אחר. או נוסף. במיוחד עם כמה רצועות ספציפיות.

"Sometimes lonely is easy. Sometimes together is too tough. There's not much left of us"

Western Pier

Balcony

Not Much Left of Us

===============================================================

8. Kelly Hogan – I Like To Keep Myself In Pain

בשנה הזו בלטו אצלי לא מעט קולות נשיים. אבל הקול שהכי שמחתי לשמוע (ולשים ברשימה הזו) כנראה שייך לגברת קלי הוגן. את הקול שלה אני מכיר כבר שנים, אבל רק עכשיו יש לי עם מה לשתף אותו ולהפיץ הלאה. בשנות התשעים הוגן היתה חלק מהרכבים קטנים באיזור ג'ורג'יה. אחד מהם, The Jody Grind, התפרק לאחר טראומה שבה שני חבריה להרכב נהרגו בתאונה. בהמשך היא יותר השתתפה באלבומים של אחרים, התארחה ותיפקדה כקול שני. בין לבין הוציאה אלבומי סולו משלה, שלא זכו להכרה ממש רחבה. בשנות האלפיים היא שיתפה פעולה הרבה עם ניקו קס, כחלק מלהקת הגיבוי שלה. אני שמעתי אותה לראשונה באלבום הקונספט המופתי "Southern Rock Opera" של הדרייב ביי טראקרס, שם היא הביאה את קולה לשני שירים, כשהמרגש מהם הוא שיתוף הקולות שלה ושל פטרסון הוד בשיר הסיום Angels And Fuselage. היא ופטרסון חברים טובים עד היום ובין השנים היא התארחה לא מעט בהופעות של הטראקרס.

השנה, לאחר המון זמן בתעשייה, הוגן שמה את עצמה במרכז הבמה, עם אלבום סולו חדש אחרי כעשור שברובו היתה שם רק בשביל אחרים. היא פנתה לאמנים שמכירים אותה וחברים קרובים והם בתמורה כתבו לה במיוחד שירים וחלקם התכנסו באולפן בשביל הרכב חד-פעמי להקליט איתה את האלבום. הפעם כשכולם מגבים אותה והיא זו שבמרכז. בין שמות הכותבים המוכשרים אפשר למצוא את אנדרו בירד, רובין היצ'קוק, מ. וורד, ג'ון ווסלי הארדינג ועוד. באולפן היה גם את Booker T. Jones הוותיק. התוצר של כל זה הוא "I Like To Keep Myself In Pain". אחד האלבומים המקסימים של השנה, שלא רק שייך לאחד הקולות המושלמים והאהובים עלי ביותר, אלא כנראה גם לראשונה מפיץ הכי טוב שאפשר את היופי שלו לעולם. היופי של קלי הוגן, כשהיא מוקפת בחברים, עם השם שלה שמתנוסס בגדול לבדו על עטיפת האלבום. בדיוק כמו שמגיע לה.

We Can't Have Nice Things

I Like To Keep Myself In Pain

Plant White Roses

===============================================================

7. New Multitudes – New Multitudes

אחד הפרוייקטים המעניינים של השנה יצא תחת השם New Multitudes. השם הזה הוא סופר-גרופ הכוללת רביעיית מוזיקאים טובים ומוכשרים המגיעים כולם מהרכבי "אלטרנטיב" מוצלחים כיום; ג’יי פרר (Son Volt), וויל ג’ונסון שהיה פה קודם לבדו (Centro-Matic/South San Gabriel), אנדרס פרקר (Varnaline / Space Needle) וג’ים ג’יימס (My Morning Jacket). הרביעיה הזו לקחה מילים שכתב וודי גאת’רי המנוח שמעולם לא היה בהן שימוש, יצרה להן את המוזיקה, חילקה את הקולות והמלודיות והפכה מילים על דף לשירים ואותם שירים לאחלה של אלבום. אפשר להגיד שזה אלבום מחווה, אבל הוא ממש לא כזה. כלומר, הוא כן מביא הרבה כבוד לאותן מילים שמר גאת’רי השאיר אחריו, אבל הוא נשמע כמוצר נקי ומרענן שלקח את הבסיס הכתוב והפך אותו לאלבום גמור וחדש לחלוטין.

הבסיס הוא כמובן אמריקנה פולקית ברוח של כותב המילים, אך החבר’ה פה משחקים לא מעט בין הסגנונות שהביאו איתם מההרכבים אליהם הם שייכים. מה שבאמת הופך את הפרוייקט למעניין ולא משעמם לרגע. ביולי השנה היה ציון יום-הולדת 100 לאותו וודי גאת’רי (שמת ב-67). מחלוצי הפולק האמריקני שהשפיע על רבבות אמנים, השאיר חותם ענק בהיסטוריה של הפולק ושירי המחאה והיה בין השאר האב הרוחני של בוב דילן. זמן מצויין לשחרר לאוויר את האלבום, או הפרוייקט הזה ששמו New Multitudes, שבלי ידיעתו כתב גאת’רי לפני כמה וכמה עשורים ועכשיו הצלילים של אותם מילים מגיעים אליו שם למעלה בקולם של המוזיקאים של היום שיושבים על המורשת שלו. אני בטוח שהוא שמע את זה בחיוך.

האלבום הזה יצא גם במהדורת דלוקס שמגיעה עם דיסק שני ובו עוד חבילת שירים של גאת'רי, שמבוצעת שם ע"י ג'יי פרר ואנדרס פרקר, באווירה שבחלקה יותר אקוסטית ומופשטת. תוספת ראויה שרק מגדילה מבחינתי את הערך של האלבום הזה והאחראים עליו.

.Old L.A

Hoping Machine

Careless Reckless Love

===============================================================

6. Justin Townes Earle – Nothing's Gonna Change The Way You Feel About Me Now

אלבומו הקודם של ג'סטין טאונס ארל, "Harlem River Blues", היה מהבולטים אצלי של 2010. גם השנה הוא הצליח לעשות את זה, במיוחד עם האווירה המלנכוליתשקטה של רוב שירי האלבום החדש. הבן-אדם יודע לעשות את זה מצויין. השלישייה הפותחת של האלבום מראה את זה ממש טוב. יש פה כמה וכמה רצועות מלאות רגש ועונג בדיוק בצד של ארל שאני אוהב. משהו בי רצה שהכאב בכמה מהשירים ימשיך הרבה אחרי שהשיר האחרון מסתיים. החצי שעה של האלבום הזה חולפת די מהר ובדרך כלל אני רוצה עוד.

לא מעט שירים של ג'סטין טאונס ארל גורמים לי חשק לשמוע אותם בוקעים מפטיפון באיזו דירה ישנה במנהטן באמצע הלילה, לבד, עם כוס וויסקי ביד ומחשבות בראש. שיר הנושא הוא בדיוק כזה. כמו עוד כמה מחבריו ב-"Nothing’s Gonna Change The Way You Feel About Me Now". אלבום ממש קצר, עם שם נורא ארוך שמכיל כמה וכמה רגעים קטנים של עונג.

Nothing's Gonna Change The Way You Feel About Me Now

Movin' On

?Am I That Lonely Tonight

===============================================================

5. Kathleen Edwards – Voyageur

זה היה האלבום הראשון שקניתי ב-2012, כשיצא אי שם בחודש ינואר. הוא שרד בהצלחה מרובה את כל השנה החולפת והצליח להיכנס אצלי בסופה ל-Top Ten. לא חשבתי שזה יקרה, אבל הנה. הוא הראה לי את זה באופן די ברור כשחזרתי לא מזמן לכמה אלבומים מתחילת השנה כדי לראות איך הם שרדו ואיפה ייכנסו אצלי ברשימה. הוא עושה לי את זה ממש.

אדוארדס היא יוצרת קנדית מוכשרת, כותבת מחוננת והיא פשוט שוותה אותי באלבום הזה. שהופק אגב ע"י בן-הזוג שלה בחיים, ג'סטין ורנון מ-Bon Iver, שגם מנגן בין השאר ומוסיף קולות רקע. נמצאים פה שניים משירי השנה הבולטים שלי; Chameleon/Comedian ואקורד הסיום של האלבום – For The Record (עם האורחת נורה ג'ונס). הוא באמת מפוצץ בשירים יפים. מהאלבומים שכיף לחזור אליהם.

 "…For the record, I only wanted to sing songs"

Chameleon/Comedian

Mint

For The Record 

===============================================================

4. Patterson Hood – Heat Lightning Rumbles In The Distance

הופעות בחו"ל השנה שממש רציתי לתפוס ולא יכולתי היו של שלישיית אמנים שאני נורא אוהב שהופיעו יחד וכללו את פטרסון הוד, וויל ג'ונסון וקרייג פין. כולם מנהיגים הרכבים שונים ושלושתם גם הוציאו השנה אלבומי סולו מוצלחים, ששניים מהם היו פה מוקדם יותר ברשימה. עכשיו תורו של פטרסון…עם אלבום הסולו שהכי עשה לי את זה השנה. כבר היו מאחוריו שני אלבומים לא רעים בכלל, אין ספק אבל שהחדש הוא הטוב ביותר שלו עד כה.

פטרסון הוא מהכותבים האהובים עלי, במיוחד בשיריםסיפורים המבוססים על מקרים טראגיים או לקוחים סתם מרגשות של היום-יום במציאות, כפי שעשה שנים עם הדרייב ביי-טראקרס. הדברים האלה נמצאים גם פה. כמו גם אותה קלי הוגן ממקודם שמתארחת באלבום, בין השאר בשיר הגעגוע "Come Back Little Star" שמוקדש לחבר המשותף ויק צ'סנט שהלך לעולמו (השיר היה אמור להיכלל בהתחלה באלבום של הוגן, אבל אחרי העבודה שעשה עליו פטרסון הוחלט שהוא יגיע לאלבום שלו. אני מת על השיתופים המוזיקליים ההדדיים האלה). כל האלבום זורם לי כמו איזה סרט או עלילה מתמשכת.

אחת ההנאות הגדולות ביותר שלי השנה היא ללחוץ Play בדיוק דקה אחרי חצות, לשמוע בסנכרון המתאים את השניות הראשונות של השיר "12:01" שמוציא את האלבום הזה לדרך ולזרום איתו אל תוך הלילה, כשהרצועות אחריו, המילים והמוזיקה ברקע מגיעות ומתפקדות כפסקול הלילה שלי. עד שהאלבום מסתיים ומביא חשק לעשות את זה שוב מההתחלה.

12:01

Come Back Little Star

After The Damage

===============================================================

3. Heartless Bastards – Arrow

כל שנה יש לי את האמן או הרכב שלא הכרתי קודם ואני מגלה לראשונה עם האלבום המתאים. זה קרה בשנים קודמות עם ה-Sadies ועם Dawes. השנה היו אלה ה-Heartless Bastards עם האלבום המפתיע שלי לשנת 2012. אלבומם  הרביעי (והראשון איתם בשבילי), "Arrow", שטף אותי בגל של צלילים מענגים ושירים שהרגשתי צורך לחזור אליהם המון. ההרכב הזה מאוהיו הפתיע אותי נורא באלבום  ובסאונד שלגמרי התחבר אלי. במיוחד הקול המיוחד והסוחף של הסולנית אריקה וונרסטרום. היא נפלאה ובחלקים מסויימים ההרכב כולו מזכיר קצת רגעים של ג'פרסון איירפליין וגרייס סליק. זה האלבום עם הכי הרבה להיטים השנה שהם לא להיטים…זו מחמאה אולי קצת מוזרה, אבל מהכי טובות שאני יכול להביא לו. יופי של אלבום והרכב שהתחברו אלי בול בזמן המתאים.

Only For You

Skin And Bone

Down In The Canyon

===============================================================

2. Neil Young & Crazy Horse – Psychedelic Pill

שנים שאני כותב ואומר את זה במקומות שונים ולאנשים שונים. איך יאנג ממשיך לשחק איתנו כל הזמן, בין אלבום לאלבום, פרוייקט לפרוייקט, ז’אנרים, סגנונות, נגני ליווי, הוצאות מהעבר ועוד. תמיד ציינתי שזה הדבר שאני הכי אוהב אצלו. זה שמשאיר אותו מבחינתי רלוונטי ומעניין כל השנים הללו. ואפילו במיוחד בעשור האחרון. איך כל אלבום שונה מקודמו, וגם אם בין לבין יש אלבומים רעים, אני בעד. העיקר שימשיך בחיפושים המוזיקליים שלו והשינויים. כי כל כמה שנים יוצאת איזו פנינה חדשה שמזכירה לנו בפעם האלף עד כמה המשחק המוזיקלי הזה של יאנג הוא מרתק. וטוב. לפעמים ממש ממש טוב…

"Psychedelic Pill" הוא האלבום הראשון של חומר מקורי של יאנג עם Crazy Horse מאז "Greendale" של 2003. והמשחק מקבל חוקים חדשים. שוב. כרגיל. לפניו השנה האיחוד של ניל וה-Horse הביא לנו את "Americana", שסיפק מעט את הגעגועים אליהם יחד, אבל פה נמצא האלבום לו באמת חיכינו. זה אלבום האולפן הכפול הראשון של יאנג. יש בו גם את השיר הכי ארוך בקטלוג שלו בדמות 27 דקות הפתיחה המרהיבות של Driftin’ Back (עוקף את 18 הדקות של Ordinary People). יש בו את קרייזי הורס. יש בו עוד שני שירים שמגיעים כל אחד ל-16 דקות. יש בו את הלכלוך והגיטרות והסאונד האהוב של יאנג וה-Horse שמהווה את החזרה האמיתית שלהם יחד. והם נשמעים טוב כמו בימים שהתאהבו בנערות קינמון ליד הנהר, כשסיפרו על רוצחים והעולם החדש וכשהיתה להם אהבה אחת בלבד לשרוף. השעה וחצי החדשה שלהם מלאה בג’אמים המחשמלים ההם, ברוקנ’רול שבגללו התאהבנו בהם מלכתחילה, בכתיבה על ההווה מול העבר, ביאנג הנוגה ויאנג הכועס. אבל כל זה באופן חדש, טרי ומקורי. עם קריצה קטנה לתקופות ההן. זה בדיוק סוג האלבום אליו התגעגעתי. הצלילים והסאונד מוכרים, אך החשמל והאנרגיות מלאים בכוח-סוס חדש.

הפתיחה של "Psychedelic Pill" היא המלהיבה ביותר מבחינתי מאז הפצצה המשולשת בהתחלה של האלבום "Broken Arrow" מ-96. אנחנו פוגשים פה את ניל יאנג וקרייזי הורס של Down By The River. של "Cortez". של Fuckin’ Up. של Change Your Mind ושל Big Time. אבל גם בקטעים הרגועים או קצרים יותר, הם מהטובים שהוציאו יחד.

ניל יאנג חגג השנה 67 והוא לא פוסק מלעניין. מבחינתי התחנות הבולטות ביותר שלו בעשור האחרון (או מאז האלבום הבועט האחרון עם הסוסים ב-96), היו האלבומים "Prairie Wind" ו-"Chrome Dreams II". נכון, היו בתקופות האחרונות עוד דברים טובים או לא רעים אחרים, כמו האקוסטיות הרכה של "Silver & Gold", הקונספט של "Greendale" או ההתנסות של "Le Noise". אבל השניים הללו היו מבחינתי יצירות שלמות מעולות שלדעתי האישית הן מהטופ של היצירה של יאנג. אין ספק שהגלולה הפסיכדלית הכפולה החדשה היא תחנה כזו נוספת בשבילי. לא רק בעשור+ האחרון של הדיסקוגרפיה של יאנג, אלא גם בכל היסטוריית האלבומים שלו עם קרייזי הורס (ואף בלעדיהם) מתחילת הדרך עד היום.

Ramada Inn

Born In Ontario

Walk Like A Giant

===============================================================

1. Chris Robinson Brotherhood – Big Moon Ritual

שנה וחצי עברה מאז ההופעה האחרונה של הבלאק קרואוז, שנמצאים עדיין בהפסקה. בשנה שעברה ריץ’ רובינסון הוציא אלבום סולו והשנה הגיע תורו של האח הגדול, כריס. את ההרכב החדש הזה שלו, שכולל בין השאר את הקלידן של הקרואוז אדם מקדוגל והגיטריסט והיוצר הנפלא ניל קאסל, אני מכיר כבר הרבה זמן. הם החלו להופיע הרבה לפני יציאת האלבומים השנה ושמעתי אותם המון. בעיקרון זה אלבום שכבר הכרתי בו את כל השירים לפני השמיעה הראשונה. זה לא שינה את העובדה שהוא עדיין תפס אותי יותר מכל אלבום אחר השנה בזמן כתיבת שורות אלו.

ה-Brotherhood  של כריס. או בקיצור, CRB, מערבבים הרבה סגנונות על הבמה. יש להם סאונד שמזכיר קצת את הגרייטפול דד בשיאם. הם מאריכים המון שירים, מכניסים ג’אמים ומבצעים המון שירים מקוריים חדשים שלהם, יחד עם שירי סולו של כריס מהעבר, קצת מהקטלוג של הקרואוז וקאברים מפתיעים. את כל הדברים האלה הם הצליחו להעביר היטב מהבמה אל האולפן עם המפיק תום מונהן ורואים שם את ההשפעה של ההופעות.

באלבום שבעה קטעים בלבד. כולם ארוכים והם ממש השאירו שם את הסטייל של ה-Live והדרך בה הם ביצעו אותם בהופעה. אף שיר לא יורד מ-7 דקות. שניים מהם מגיעים ל-9 ושיר הפתיחה הוא 12 דקות שלמות. האלבום הזה הוא חתיכת מסע מוזיקלי מתחילתו עד סופו, עם הרבה צבעים, סגנונות, מעברים וחבילה של כמה שירים נהדרים שיוצרים פה חתיכה אחת שלמה. גם פה היו לי כמה מועמדים בולטים לשירי השנה עם פתיחת 12 הדקות המהפנטות של Tulsa Yesterday או הרוקנ'רול הפריקי-פסיכדלי של Rosalee, והבניה והיופי של רצועות כמו Beware ו-Star Or a Stone. מיניתי פה את כל האלבום כמעט…קשה להשמיט. ככה זה עם אלבומי שנה. השיר פה אבל שכנראה בלט מעל השאר רוב השנה אצלי הוא עוד פנינה העונה לשם Reflections On A Broken Mirror. השיר הזה נכתב ע"י כריס כבר לפני יותר מעשר שנים. הוא לא נכנס לאלבום הסולו הראשון שלו מ-2002, אבל הוא כן ביצע אותו בהופעות דאז באופן אקוסטי. הוא גם לא נכנס לאלבום השני שלו ב-2004 ומאז נשאר עוד אחד מהשירים האבודים האלה שנשארים על המדף והעולם לא זוכה לשמוע את היופי שלהם. שנה שעברה השיר פתאום חזר לחיים כאשר כריס הביא אותו ל-CRB והם החלו לבצע אותו במתכונת חדשה בסיבוב ההופעות הראשון שלהם. קיוויתי נורא שהוא ייכנס לאלבום, והנה יותר מ-10 שנים איחור הוא סוף סוף רואה את אוויר העולם. והם עשו עימו הרבה חסד בהקלטה. זה מדהים איך שיר שהכרת כ"כ הרבה שנים פתאום מקבל חיים חדשים ונשמע כנראה כמו שהיה צריך להישמע.

עדיין "Reflections" הוא רק שביעית מאלבום אחד. יצירה אחת שמרגישה קצת כטריפ מוזיקלי שכבר לקח אותי למחוזות חדשים בראש שלי בכל החודשים שעברו מאז שוחרר. בלי צורך לזוז. Big Moon Ritual הוא אלבום די מושלם מבחינתי, אבל בחרתי אותו כאלבום השנה יותר מהסיבה שהוא האלבום שהכי ליווה אותי ב-2012. בחצי שנה שעברה מאז שיצא הוא תמיד היה שם, או יותר נכון – תמיד חזרתי אליו, בין כל האלבומים החדשים האחרים שרכשתי ואהבתי והדברים הישנים שמתגעגעים אליהם. איכשהו הגעגוע אליו תמיד חזר. גם בתקופות יפות וגם פחות. הוא תמיד שיפר את ההרגשה, חדר עוד יותר לרגש עם כמה ציטוטים וקטעים מסויימים, או סתם הפך חיוך רגיל של היום-יום לחיוך גדול יותר…בגלל הסיבות האלה הוא נמצא כאן. יש לי איתו את ההרגשה החמימה הזו של משהו מוכר שתמיד יחכה לך ויעשה לך טוב. בדיוק כפי שעשה בפעם המי-יודע-כמה השנה כששמעתי אותו שוב לקראת הסיכום הזה.

Well you can tell by looking I'm not like the rest"
"…Sometimes a broken mirror reflects back the best

Rosalee

Beware

Reflections On A Broken Mirror

===============================================================

הופעות השנהטיוליםתמונות:

גם השנה כמובן נדדתי לראות מזויקה בחו"ל. את התואר הופעת השנה שלי מקבלת ללא עוררין ההופעה השניה של פרל ג'אם באמסטרדם ב-27 ביוני. הערב הראשון היה גדול, אבל שום דבר לא הכין למה שקרה שם בערב השני. אחד הסט-ליסטים הכי מטורפים בהיסטוריה של הלהקה, שנבחר בעזרת מעריץ וותיק של פרל ג'אם שהגיע מארה"ב לאותן הופעות. זו הופעה שבגלל הסיבה הזו הגיעה גם לרולינג סטון ועוד מקומות אחרים. זה היה פשוט מדהים. מה גם שהיא היתה הופעת הנעילה של שלושה ימי מוזיקה גדולים שטסתי אליהם ביוני. התחילו עם טום פטי וה-Heartbreakers ב-קלן (כולל מופע פתיחה של ג'ונתן וילסון ששמחתי לראות בלייב לא פחות) ששנים חיכיתי לראות בלייב, והמשיכו עם שתי ההופעות של פרל ג'אם באמסטרדם.

אם לא נמאס לכם מלינקים, הנה שלושת הרגעיםביצועים הגדולים ביותר בשבילי מהופעת השנה:
Footsteps
Release
Crown of Thorns

בחודש יולי נשארתי בארץ דווקא בשביל הביקור פה של ה-North Mississippi Allstars Duo, האחים קודי ולות'ר דיקינסון יחד עם אלווין יאנגבלד הארט. את לות'ר ראיתי כבר פעמים רבות בחו"ל יחד עם הבלאק קרואוז מאז הצטרף אליהם ב-2008. זו פעם ראשונה אבל שחוויתי סוף סוף לראות אותו בהופעה של ה-Allstars. היה ערב חם וסופר-מהנה. מה גם שפגשתי לאחר ההופעה את לות'ר, הוא זכר אותי מהפגישות עם הקרואוז בעבר והיה נפלא לראות אותו הפעם ללא צורך בכרטיסי טיסה, מלונות והשקעה כספית אדירה.

בספטמבר טסתי ל-Road Trip בחוף המערבי של ארה"ב, שהתחיל והסתיים בכמה ימים גם בניו-יורק. תפסתי 3 הופעות על הדרך וביקרתי פעם ראשונה באולמות שתמיד רציתי להיות בהם. בניו-יורק ראיתי את ה-Tedeschi Trucks Band ב-Beacon Theater הקלאסי. הופעה מרהיבה באולם היפה הזה, ש-דרק טראקס מכיר היטב מהביקורים שם עם ה-Allman Brothers. אחר כך זכיתי להשלים חלום בסן פרנסיסקו כאשר סוף סוף ביקרתי ב-Fillmore האגדי. תפסתי שם הופעה נחמדה מאוד של איימי מאן. אבל התרגשתי כ"כ לבקר ב-Fillmore, לסייר בין כל הפוסטרים של ההופעות בין השנים שתלויים על הקירות ולשאוב מההיסטוריה של ההופעות הגדולות שהיו שם. איזה מקום נפלא. קצת לפני החזרה לארץ ביקרתי גם באולם ה-Joint בלאס וגאס עם הופעה ארוכה ומעולה של Furthur. ההרכב של פיל לש ובוב וויר מהגרייטפול דד, שממשיכים את המסורת עם הנגנים המצויינים שאיתם.

לגבי 2013 כרגע נראה שתהיה גיחה ביונייולי כדי לתפוס את ניל יאנג וקרייזי הורס באירופה ואולי גם ספרינגסטין על הדרך. מקווה גם להופעות קטנות יותר. נראה מה השנה תביא.

קישורים לאלבומי התמונות המלאים מההופעות (מוזמנים על הדרך להוסיף אותי בפייסבוק. תמיד כיף להכיר עוד שוחרי מוזיקה):

 טום פטי וה-Heartbreakers (פלוס ג'ונתן וילסון) ב-קלן. 25 ביוני 2012.

 שני הערבים של פרל ג'אם באמסטרדם. 26+27 ביוני 2012.

 ה-North Mississippi Allstars בתל אביב. 10 ביולי 2012.

 ה-Tedeschi Trucks Band בניו-יורק. 21 בספטמבר 2012.

 איימי מאן והביקור המרגש ב-Fillmore בסן פרנסיסקו. 29 בספטמבר 2012.

 Furthur בלאס וגאס. 4 באוקטובר 2012.

נתראה ב-2013!!

===============================================================

ג'ונתן וילסון בקלן

טום פטי וה-Heartbreakers בקלן

פרל ג'אם באמסטרדם

 

 

 

לות'ר וה-NMAS בתל אביב

פנים מוכרות בפילמור…

איימי מאן בפילמור, סן פרנסיסקו

Furthur בלאס וגאס

אהבתם? שתפו את זה:

14 תגובות על הפוסט “אלבומי השנה 2012

  1. נהנתי מאוד לקרוא את הסיכום. דרך אגב, אנדרה וויליאמס, הקשיש, הוציא השנה עוד שני אלבומים חוץ מזה שהזכרת!

  2. הרשימה הזו תספיק לי עד לשנה הבאה.
    תודה על הסיכום המעמיק ושלל החידושים

  3. ממש שמחה על זה שבאופן די מקרי הגעתי לפוסט הזה שבלעדיו כנראה לא הייתי זוכה להכיר לא את פאנץ' ברדרס המדהימים ולא את CRB :)

  4. אחלה פוסט, תודה רבה! מצאתי מלא דברים שלא הכרתי ואפילו קניתי אלבום (של Heartless Bastards).

  5. רשימה מעולה!
    השבוע אני מתכנן נסיעה ארוכה בארץ ועכשיו אני יודע בדיוק מה יתנגן לי במשך 9 שעות. הוספתי את הרסס שלך.

  6. מעולה, יוסי. בתור אחד שמעודד לרכוש מוזיקה ועושה זאת כל הזמן, אין מחמאה גדולה יותר מלקנות אלבום רק בגלל המלצה. וזה אלבום מצויין שיהיה בבית…תודה בחזרה. 

    נסיעה מהנה, Lavette (על שם בטי?). מקווה שהשמות פה ינעימו את זמנך. מוזמן לחזור ולהגיד מה נשמע לך יותר טוב בדרכים. תודה :)

  7. הי תומר, גם השנה היה סיכום נהדר (כלומר, יש לי קילומטרים של מוזיקה להכיר בזכותך)
    רק רציתי לעדכן שה Black Crows are going on tour  

    הודיען על זה אתמול לדעתי באתר http://www.blackcrowes.com/

    מדובר באנגליה וארה"ב. 

  8. היי ספי. תודה רבה. וכן, היום לפנות בוקר הסתיימה הספירה לאחור לחזרה של הקרואוז שהתחילה לפני כשבועיים. כל יום ירדה עוד ספרה באתר הרשמי ואני והרבה מחברי שוחרי העורבים בחו"ל חיכינו בקוצר רוח לידיעה הרשמית ופרסום התאריכים היום. כמובן שאני שם :)

     בבקשה על הקילומטרים. דרך צלחה! מוזמן לחזור ולספר לי פה או במייל מה אהבת וכו'. 

  9. הי

    פעם ראשונה שאני נחשף לבלוג שלך. אחלה סיכום,
    יש פה כמה אלבומים שאני הולך לשמוע.
    אם אתה כבר בענייני סיכום שנה פולקי אז אני יכול להוסיף כמה שאהבתי השנה:
    Laura gibson
    bowerbirds
    bhi bhiman
     
    ברוך הבא ל-google reader שלי 

     

  10. כל הכבוד על הרשימה. אל תפספס את קלקסיקו בפברואר בבארבי. מי שרוצה את כל הגיליונות כמעט של no depression שייצור קשר shveka@gmail.com

סגור לתגובות.