חודש אפריל של שנת 1973 ראה שני אלבומים חדשים שהיוו סוף, או כמעט סוף-דרך לשניים מההרכבים הטובים ביותר מבחינתי של סוף שנות השישים\תחילת שנות השבעים.
ה-Faces היתה סופר-גרופ שנבנתה מתוך שני הרכבים אחרים; ה-Jeff Beck Group, משם הגיעו רוני ווד ורוד סטיוארט, וחברי ה-Small Faces לשעבר; רוני ליין, איאן מקלגן והמתופף קני ג’ונס. יחד הם יצרו את אחת הלהקות הבולטות של אותה תקופה. הם הוציאו כבר שלושה אלבומים מוצלחים כאשר הם הגיעו ל-1973 והזמן שלהם יחד עמד להגיע לקיצו עם אלבום אולפן רביעי ואחרון.
בתוך ה-Faces היו כאמור מוזיקאים מוכשרים. ביניהם רוני ווד והגיטרה שלו בתקופה לפני הסטונס, רוד סטיוארט בשנים הטובות שלו (תמיד אמרתי שאני יכול לסבול אותו רק עם הג’ף בק גרופ וה-Faces), הקלידן המעולה איאן מקלגן…אבל החבר האהוב עלי בהרכב תמיד היה רוני ליין. מי שניגן באס, אבל תרם הרבה מהכתיבה האישית שלו ולפעמים גם הקול. ליין, במיוחד באלבום האחרון Ooh La La, היה הלב של הלהקה. הצד השני של האלבום מבחינתי שייך לו ומלא בקסם והיופי של המוזיקאי הרגיש והמוכשר הזה. הצד שנפתח בקטע האינסטרומנטלי Fly In The Onitment וממשיך עם ארבעה שירים של רוני שאחד מהם הוא האהוב עלי ביותר. לא רק השיר האהוב עלי באלבום הספציפי הזה, אלא אחד השירים האהובים עלי ביותר בעולם. ואני מדבר על שלוש הדקות שבהן נמשך השיר Glad And Sorry.
“Thank you kindly for thinking of me
If I’m not smiling I’m just thinking
Glad and sorry, happy or sad
When all is done and spoken you’re up or I’m down”
קשה להסביר לפעמים חיבורים עם שירים. יש פעמים בהם זה קל והיופי שלהם משתקף גם לאחרים. אבל תמיד תרגיש כאילו אצלך יש משהו מיוחד יותר איתו. בין אם זה אנוכי להגיד או לא. בכל מקרה, השיר Glad And Sorry של ליין הוא מאלו שנמצאים אצלי במגירה המיוחדת בלב שנפתחת מדי פעם ומזיזה אצלי הרבה רגשות ומחשבות. זו האווירה, אלו הקלידים המושלמים של מקלגן שמלווים אותו ומעל הכל המילים הרכות והנוגעות של ליין, שמתארות אצלי לפעמים תחושות ותקופות באופן מושלם.
“Can you show me a dream?
Can you show me one that’s better than mine?
Can you stand it in the cold light of day?
Neither can I…”
השיר הזה הוא רק שלוש דקות והוא עדיין רק עשירית מהאלבום Ooh La La, שהוא אלבום מאוד קצר, תוך חצי שעה בלבד הוא מסתיים. הוא מלא אבל בכיף גדול וכמה מהשירים הטובים האחרונים של ה-Faces. אם זה הרוק-פופ והבלוזיות המקפיצה שלהם או הקטעים הנוגים יותר בצד השני ההוא. כמו גם שיר הנושא ורוח הנעורים שלו. זמן קצר לאחר שחרורו, רוני ליין עזב את הלהקה, מה שביחד עם גודל ההצלחה של קריירת הסולו של רוד סטיוארט, הוביל בסופו של דבר לפירוק המלא ב-75.
רוני ליין סחב מחלה הרבה זמן ולבסוף נפטר בשנת 1997 כשהוא בגיל 51. הוא עשה לא מעט דברים לאחר מכן, אך מבחינתי הלב שלו נשאר הכי שם, בתקופה של ה-Faces שהסתיימה בעיקרון עם Ooh La La. אלבום שאני לא ממש יכול להגיד עליו שהוא הטוב ביותר שלהם מתוך הארבעה, אך כמו כולם כולל הרבה מהכישרון של החבורה הזו, אם זה בשירים אישיים ספציפיים או הרוקנ’רול של כולם יחד שבגללו הם נשארו סופר-גרופ ששווה לכתוב עליה 40 שנה אחרי.
רוני ליין
The Faces – Ooh La La
1973
Side One
Silicone Grown
Cindy Incidentally
Flags and Banners
My Fault
Borstal Boys
Side Two
Fly in the Ointment
If I’m on the Late Side
Glad and Sorry
Just Another Honky
Ooh La La
באותו חודש עם שחרור האלבום של ה-Faces, יצא גם אלבום נוסף שמייצג דרך של הרכב אדיר שעמדה להסתיים. בשבילי Humble Pie היתה אחת הלהקות הגדולות ביותר של תחילת שנות השבעים. יותר מזפלין, יותר מהסטונס, יותר מ-The Who ועוד הרבה להקות (גם כן בריטיות או לא) שעשו אחלה מוזיקה בתקופה ההיא והשם שלהם היה גדול ופופולרי הרבה יותר מזה של ה-Pie. אבל מבחינתי גודל השם היה ההבדל היחיד. המוזיקה לא נפלה מאף אחד.
ל-1973 האמבל פאי נכנסו כשהם קצת אחרי תור הזהב שלהם. זה שכלל בהרכב את הצמד סטיב מריוט ופיטר פרמפטון. הם היו בלתי ניתנים לעצירה בשיתוף פעולה ביניהם והשירים שיצאו מהגיטרות והמילים שלהם יחד, בנוסף לקול המיוחד של מריוט. הם עשו את זה בענק בארבעת אלבומי האולפן הראשונים שלהם. אחרי העזיבה של פרמפטון, המנהיג הבלתי מעורער של הלהקה נשאר סטיב מריוט, שהפך ליוצר הראשי. ככה, יחד עם הגיטריסט החדש קלם קלמפסון, יצא האלבום המוצלח Smokin’ ואחריו בתחילת 73 אלבום ששמו Eat It.
כפי שרמזתי, Eat It הוא בשבילי אלבום של סוף דרך, או יותר נכון סוג-של אלבום מסכם מיוחד. סיכום של תקופה, של השפעות, של סגנונות מוזיקליים ואולי גם נקודה משמעותית בדיסקוגרפיה שלמה. הוא אלבום כפול בעל ארבעה צדדים וכל צד מייצג משהו אחר של Humble Pie; צד 1 את הרוקנ’רול החופשי שלהם. צד 2 את השפעות הסול ו-R&B. צד 3 הוא הפינה האקוסטית, הרכה והשפעות הפולק של סטיב מריוט והצד האחרון הוא זה של האמבל פאי ב-Live. צד שתמיד היה חזק אצלה (לדוגמה אלבום ההופעה Performance: Rockin’ The Fillmore. אחד מאלבומי הלייב היותר אהובים עלי).
עם הסידור הזה והצדדים והעובדה שהוא אלבום כפול, הוא מזכיר קצת אלבומים כפולים קלאסים\מיוחדים כמו Exile On Main Street של הסטונס או אלבום הבכורה של Manassas בהנהגתו של סטיבן סטילס. אין ספק ש-Eat It הוא אלבום של מריוט, שאחראי לבד על כל הכתיבה מלבד הקאברים באלבום. בלי קשר שהרבה מהסאונד של הפאי המוקדמים נמצא גם פה. הייתי ממליץ בחום (ועוד איזה חום) לגשת קודם לאלבומים המוקדמים שלהם בשביל מאזינים מתחילים. הם פשוט אדירים. לא ש- Eat It הוא לא אלבום טוב. הוא פשוט האלבום הטוב האחרון שלהם. בשבילי הוא אפילוג יפה ומיוחד של הסאונד, הסגנון והמהות של האמבל פאי. אחריו, באמצע שנות השבעים, יצאו עוד שני אלבומים, בינוניים עם הברקות קטנות, ובתחילת שנות השמונים שוחררו עוד שניים. אך בהרכב די שונה וזה כבר ממש לא זה…
סטיב מריוט
יש עוד שני קישורים חשובים של ה-Pie ל-Faces שלא ציינתי, מעבר לזמן יציאת שני האלבומים הנ”ל ואווירת הסיום שאופפת אותם. הראשון הוא שהכישרון האדיר ששמו סטיב מריוט הגיע מה-Small Faces, שם שיתף פעולה עם חברו המוכשר רוני ליין שהמשיך ל-Faces. השני הוא ששני היוצרים והמוזיקאים האדירים הללו מתו טרם זמנם. גם מריוט עזב את העולם מוקדם, ב-1991, שש שנים לפני ליין, כתוצאה משריפה בביתו ושאיפת עשן בעוד הוא תחת השפעה גדולה של אלכוהול וסמים. הוא היה בן 44 במותו. זה קרה ב-20 באפריל, בדיוק השבוע לפני 22 שנים. עד היום הקול שלו חודר ישר לנשמה ומתפקד כאחד האהובים עלי ביותר בעולם המוזיקה. בכל שמיעה חוזרת של האלבומים בתקופת הזהב בשנים 69-73 של Humble Pie. אחת הלהקות הכי אהובות ובלתי-מוערכות בשבילי שהיו כאן.
Humble Pie – Eat It
1973
Side One
Get Down to It
Good Booze and Bad Women
Is It for Love?
Drugstore Cowboy
Side Two
Black Coffee
I Believe to My Soul
Shut up and Don’t Interrupt Me
That’s How Strong My Love Is
Side Three
Say No More
Oh, Bella (All That’s Hers)
Summer Song
Beckton Dumps
Side Four
Up Our Sleeve
Honky Tonk Women
(I’m A) Road Runner
מריוט וליין בתקופת ה-Small Faces.
בדיוק לאחרונה אני שומע את האלבום Odgen’s Nut Gone Flake של ה- Small Faces, הכניסה הראשונה שלי לעולמה של הלהקה. אלבום מגניב וכיפי לכל הדעות, כך שמפתיע ומשמח אותי לגלות שהלהקה הזו קשורה לשתי הלהקות שמככבות בפוסט וכך יש לי עוד דרבון לשמוע אותן. זאת אומרת, על ה- Faces אני שומע לעומק בפעם הראשונה אבל את האמבל פאי כבר דחקת בי פעם אחת לשמוע, אז עכשיו אני בעל יותר מוטיבציה לעשות זאת בעתיד הקרוב.
לא היה לי מושג שאתה אוהב את האמבל פאי אפילו יותר מלד זפלין. עכשיו אני ממש מסוקרן.
יופי של פוסט
כתוב מעולה
אמנם אף פעם לא הייתי כל כך בעניין של ה- Faces , אני בצד של הפנים הקטנות יותר Small Faces
אבל נהנתי לקרוא! 🙂
תודה. ארז – להאמבל פאי יש יתרון, כי הם הגיעו אלי מאוחר יותר מהלהקות הגדולות מתחילת הדרך בחיבור עם מוזיקה. אבל הם נשארו שם מאז ולא סתם. מאז שנכנסתי אליהם (במהלך 2005 כזכור לי) הם עדיין מהלהקות היותר אהובות עלי של התקופה הזו ובכלל. במיוחד בתקופת האלבומים של מריוט ופרמפטון. אשמח להיות לעזר עם המלצותהשאלות וכו’. יש לי את כל מה שצריך שלהם בבית. והנה דוגמית למה, עם אחת מפתיחות האלבומים הכי אהובות שלי:
אורי – אני קצת יותר עם הפייסס, אבל שני ההרכבים היו מצויינים. איך אפשר לא לאהוב את התקופה המוקדמת עם מריוט וליין יחד באותו הרכב 🙂