בינואר 73 שוחרר אלבומם השלישי של Little Feat. האלבום שאחראי אולי הכי מכל לסאונד הייחודי להם.

ליטל פיט הם ממש לא הרכב דרומי כמו שהרבה חושבים. הם פשוט משלבים במוזיקה שלהם כ”כ הרבה אלמנטים ממקומות וז’אנרים  שונים שקשה לי להגדיר אותם גם “רוק-דרומי”. אם זה בוגי ובלוז, אמריקנה, R&B, קאנטרי-רוק ו-Soul ואפילו ג’אז ופיוז’ן. כל זה מתערבב בסלט המוזיקלי שלהם בראשות הכתיבה, הנגינה, המנהיגות והקול של לואל ג’ורג’ (Lowell George).

ג’ורג’ היה המנהיג הבלתי מעורער של הלהקה ואחד היוצרים המוכשרים ביותר בתקופה הזו אם שואלים אותי. הוא הוביל את ליטל פיט בכל אלבומי האולפן בשנות השבעים עד מותו המוקדם מאוד בשנת 1979 כשהוא בן 34 בלבד. הכישרון שלו בלט מבחינתי הכי מכל בארבעת האלבומים הראשונים של הלהקה ובמיוחד פה ב-Dixie Chicken והאלבום שקדם שלו Sailin’ Shoes. אבל הוא גם לא היה לבד. “Dixie” היה אלבום הראשון של שלושה חברי להקה החדשים; הגיטריסט פול ברר, סם קלייטון והבאסיסט קני גרדני. התוספת שלהם יחד עם הקלידים הנפלאים של ביל פיין נתנו למילים והקול של ג’ורג’ את הבמה המושלמת. תוסיפו לזה את קולות הרקע  של מקהלת הנשים הקטנה של הלהקה (ביניהן בוני ברמלט ובוני ראייט) ותקבלו את השילוב המושלם של רוקנ’רול ורגש סוחפים.

ליטל פיט ידעו מצויין להעביר את הרגשת החופש הזו של הרוקנ’רול בשילוב של אינטימיות ופשטות. שומעים את זה ישר על הפתיחה עם שיר הנושא Dixie Chicken שהפך גם למוכר ביותר באלבום. זה ממשיך עם Two Trains, שיר שכל האלמנטים של חברי ההרכב שהזכרתי בפסקה הקודמת באים יחד לידי ביטוי. בכל אלבום כמעט של ליטל פיט אני יכול למצוא את השיר האישי של לואל ג’ורג’ שתופס אותי חזק יותר מאחרים. פה זה מגיע עם שיר קטן-גדול ששמו Roll Um Easy. השיר המקסים ביותר באלבום שמוכיח לי כל פעם מחדש איך הבן-אדם הזה יכול לרגש אותי בפחות משלוש דקות, כפי שעשה באלבומים אחרים עם שירים כמו Trouble או Willin’. הוא ידע לשלב כ”כ טוב בין שיר נדודים לשיר אהבה.

יש גם מעט הומור באלבום שמגיע בתור השיר Fat Man in the Bathtub, שמשולב עם תחכום וצלילים סוחפים. קשה שלא לאהוב כזה שיר. קשה שלא לאהוב את כל האלבום הזה. אלבום שמעבר להשפעות הז’אנרים השונים שמתרכזים יחד, אפשר למצוא בו שירים שיכלו להיות בקלות המנונים ולהיטי-על אצל להקות גדולות יותר. אפשר למצוא בו רגעים בלוזיים, גיטרות חודרות לעצמות, קטעים מרקידים, צדדים שבריריים מלאי רגש, הרבה חופש ונשמה ולב אחד גדול של בחור בשם לואל ג’ורג’.

Lowell George

בשנת 1978, אחרי יציאת האלבום הגדול האחרון שלהם, אלבום ההופעה Waiting For Columbus, ליטל פיט התפרקו (עד הקאמבק שלהם עשור לאחר מכן). ג’ורג’ שיחרר אלבום סולו (מוצלח ומומלץ) ב-79 ששמו Thanks I’ll Eat It Here. אלבום שחזר קצת אחורה וכולל הרבה מהאווירה של Dixie Chicken. הוא מכיל גם גרסה שונה וחדשה לשיר Two Trains מאותו אלבום ובעצם מתפקד כסוג-של המשך שלו עם הז’אנרים וההשפעות שג’ורג’ כ”כ אהב. זמן ממש קצר אחרי שחרור אלבום הסולו לואל ג’ורג’ מת מהתקף לב. הוא השאיר אחריו את הסולו היחיד הזה שהפך לשירת הברבור שלו ומספר אלבומים מצויינים עם ליטל פיט שכוללים את רוב היצירות הנפלאות שכתב וביצע. השיא שלהן נמצא באלבום Dixie Chicken שגם ארבעים שנה אחרי יציאתו עדיין נשמע טרי ויפה ומייצג הכי טוב שאפשר לדעתי את המילים Little Feat.

Little Feat – Dixie Chicken
1973

Side One
Dixie Chicken
Two Trains
Roll Um Easy
On Your Way Down
Kiss It Off

Side Two
Fool Yourself
Walkin’ All Night
Fat Man in the Bathtub
Juliette
Lafayette Railroad