אם הייתי צריך להכין רשימה בסגנון של “האלבומים שהכי עיצבו אותי” במהלך החיים, השניים האלה בטוח היו שם. גם אם הייתי צריך להביא רשימה של עשרים, או עשרת האלבומים הכי קרובים לליבי, הם די בטוח היו שם. ועוד במלא רשימות דומות אחרות שיהללו את האלבומים האהובים עלי ביותר בכל הזמנים.

שניהם יצאו באותה השנה (1994), באותו החודש (נובמבר) ובדיוק באותו היום (ה-1 לחודש, יום שלישי). שניהם גרמו לי להתאהב ברמות קשות (עד ממש קשות) באמנים שהוציאו אותם ושניהם אלבומים שלא נמאס לי מהם אף פעם, לא משנה כמה שנים הם אצלי על המדף  ועל הלב.

————————————————————————————————–

“Don’t judge a book by his cover” – זה משפט שאמרתי להמון אנשים בין השנים כשהמלצתי להם על Amorica של הבלאק קרואוז. כי הדבר הראשון שרואים באלבום זו העטיפה, והבחירה לזו של Amorica היא לא הכי מושכת בעולם, בלשון המעטה. למי שלא יודע מאיפה היא הגיעה, אז היא לקוחה משער של המגזין Hustler, בגיליון שיצא ביולי 1976. אל תשאלו אותי למה, גם אני לא מת עליה, במיוחד כשהיא מייצגת את הלהקה מספר אחת שלי, אבל כמו שאני תמיד אומר – עדיף להתעסק בחומר המוזיקלי שבפנים. וכמה שהחומרים האלה טובים…

קצת רקע – הסיפור של Amorica בעצם מתחיל בדיוק שנה לפני שהוא שוחרר, לקראת סוף שנת 1993. הקרואוז רכובים על ההצלחה הגדולה של אלבום הבכורה שלהם Shake Your Money Maker וממשיכו הנפלא – The Southern Harmony & Musical Companion, שמתפקד גם כמקור השם של הבלוג הזה…כריס וריץ’ רובינסון מתחילים לכתוב ולהקליט עם הלהקה חומרים חדשים לאלבום הבא שלהם ששמו אמור להיות Tall. אלבום אדיר שמעולם לא שוחרר ורוב השירים ממנו הגיעו בסוף ל-Amorica.

אמוריקה – האלבום

אמוריקה – המקור

כשהחודשים של 94 התקדמו, הקרואוז התקשו והתלבטו לגבי כל השירים החדשים, כמו גם חברת התקליטים שלהם. בסופו של דבר הוחלט לא להוציא את Tall כפי שהוקלט, במקום זה להיכנס לסטודיו ולהקליט עוד כמה שירים חדשים ולשנות מעט את אלו שכבר היו שם. הרוב המוחלט של השירים ב-Amorica היו במקור ב-Tall, אלבום שיכל להיות אחד הגדולים של שנות התשעים מבחינתי ואף מושלם יותר. הסיבה הראשונה לכך היא כל השירים הממש טובים של Tall במקור שאכן שוחררו בסוף בביתם החדש. הסיבה השניה היא השירים של Tall שלא מצאו שום בית ונשארו בארגזים. ספציפית החמישיה של:
Title Song
Feathers
Tornado
Exit
Thunderstorm 6:54

חמישה שירים שהם גם חמש פנינים גדולות ומהיותר אהובות עלי בכל הקטלוג של הקרואוז. ההקלטות המקוריות של שלושה מהם שוחררו בסוף באופן רשמי ב-2006 במסגרת The Lost Crowes, הוצאה כפולה שמכילה את רוב ההקלטות של Tall ושל Band, אלבום גנוז נוסף של הלהקה. אני ממליץ בחום לכל אחד ללכת ולגלות את השירים הללו, שאף פעם לא זהרו באלבום מוכר או קיבלו איזה קידום ראוי. לעורבים יש המון כאלו בדיסקוגרפיה. מכרות זהב נוצצים שלא שוחררו באלבומי אולפן רשמיים, אך מבוצעים בהופעות ונמצאים ברמה מוזיקלית ממש גבוהה. חלק מהסיבות שאני כ”כ אוהב אותם.

Tall – האלבום הגנוז

אך בחזרה לעיסוק המרכזי – עם כל זאת, אלו שכן נאספו ועובדו מחדש הם עדיין מספיק חזקים כדי להרכיב אלבום די מושלם מבחינתי. תמיד קשה לי להצביע על שיר אחד או שניים מומלצים מ-Amorica. כל אחד יכול להתחבר למשהו אחר שם. הפתיחה הגרובית של Gone, הכוח המתפרץ של Cursed Diamond, הליריקה הפואטית של Nonfiction או הצמד-חמד המחוברים Ballad In Urgency לתוך Wiser Time, שתמיד ראיתי בתור הצד הפאסימי והאופטימי בסיפור או תקופה והרגשה פנימית שכולנו עוברים לפעמים.

האלבום הזה אצלי תמיד יהיה אמצע השיא של הקרואוז. הוא נמצא גם בדיוק באמצע שלישיית אלבומים שאני מחשיב כתור הזהב שלהם (יחד עם Southern Harmony & Musical Companion והאלבום הכי בלתי-מוערך שלהם אם שואלים אותי – Three Snakes And One Charm). השלישיה של 1992 עד 1997 והאלבומים שהוקלטו כשמארק פורד היה בהרכב. הם הראשונים גם שמשכו אותי אליהם ממש וגרמו לי להיכנס לקרביים של ההרכב הזה, שגרם לי לחיבור מוזיקלי שאין שני לו. הכוח הגדול של הקרואוז מגיע בהופעות והאלבומים שלהם הם רק הכנה לשם בשבילי. אבל Amorica הוא אולי ההכנה הטובה ביותר.

בנוסף לאחד האלבומים הכי משפיעים וקרובים אלי, הוא גם כולל את אחד מסיומי האלבומים האהובים עלי ביותר בכל הזמנים. עוד אחד באלבום ששואב אותי עם המון יצרים ורגשות כל פעם מחדש, כבר שנים. זה הסיום עם Descending, ואם לחפור עוד קצת פנימה – זו ספציפית הדקה וחצי האחרונה שלו, עם עבודת הקלידים של חבר הלהקה לשעבר אדי הארש. דקה וחצי שאני תמיד עוצם בה עיניים והיא מביאה אותי לסוף של האזנה שלמה נוספת עם חיוך ולפעמים גם התחלה של איזו דמעה קטנה כשהעיניים נפקחות.

The Black Crowes – Amorica
1994

Gone
A Conspiracy
High Head Blues
Cursed Diamond
Nonfiction
She Gave Good Sunflower
P.25 London
Ballad In Urgency
Wiser Time
Downtown Money Waster
Descending

———————————————————————————————————–

באותו היום שהקרואוז שחררו את אלבומם השלישי כשהם עוד בתחילת הקריירה, מישהו אחר הוציא אלבום חדש גם כן, אבל אצלו זה אלבום שמגיע כבר עם 20 שנה בעסק. טום פטי כבר די ראה הכל בזמן ששנת 1994 דפקה על הדלת. אבל בשלוש השנים שקדמו לה וליציאת אלבומו החדש Wildflowers הוא היה בצומת דרכים בקריירה ועברו עליו הרבה שינויים. לפעמים לאמנים יש תחנות מאוד בולטות בקריירה. זה יכול להיות מקרה מסויים, טראגי או חיובי. זה יכול להיות הופעה ציבורית בולטת או מפתיעה, וזה יכול להיות אלבום. אין ספק שהיום הראשון של נובמבר 94 הוא תחנה מאוד משמעותית בקריירה של פטי. היום בו שוחרר Wildflowers, שהוא בעצם תוצר סופי של תקופה מלאה בשינויים.

הרבה עבר על פטי אחרי שיצא Into The Great Wide Open ב-91, האלבום הקודם עם ה-Heartbreakers. הוא עזב את חברת התקליטים שלו MCA ועבר לוורנר, התקשה קצת לכתוב וגם חיי הזוגיות שלו נכנסו למשבר. גם המצב עם הלהקה לא היה מושלם. המתופף הבעייתי סטן לינץ’ החליט לעזוב והוחלף ע”י סטיב פרונה (למשך תקופה קצרה דייב גרוהל ניגן איתם ואף הוצע לו להצטרף באופן קבוע). כל זה הוביל להחלטה להוציא שוב אלבום סולו, רק על השם שלו, ולהשתמש בחברי הלהקה כגיבוי (כפי שעשה קודם לכן עם האלבום Full Moon Fever ויעשה בעתיד עם Highway Companion). בנוסף עם המעבר לחברת וורנר הוא גייס את ריק רובין כמפיק ושותף צמוד לעשיית האלבום ואז במשך תקופה די ארוכה חזר לכתוב המון שירים חדשים.

רוב השירים החדשים הללו נגעו בזוגיות, משבר, רגש אישי ומעבר הלאה. בעצם Wildflowers מייצג הכל. הוא מזגזג בין כל השלבים האלה של געגוע, פרידה, כאב, השלמה, שינויים כלליים ויציאה לדרך חדשה. והוא עושה את כל זה עם מיקס די מושלם של מלודיות נוגעות יחד עם רוקרים גדולים. האלבום הזה הוא כמו סיפור אצלי של כל מה שעבר על פטי בתקופות שקדמו ליציאתו. אפשר לקרוא אותו ולהישאב ביופי טהור למסע הרגשי דרך מספר שירים ספציפיים. שירים שהם הנקודות הקריטיות מבחינתי באלבום הזה ויש ביניהם קווים מחברים. הם מתחילים עם שיר הנושא שפותח את האלבום, דרך Time To Move On, ואז הקבוצה של:
Only A Broken Heart
Don’t Fade On Me/Hard On Me
To Find A Friend
ולבסוף תחנות הסיום של Crawling Back To You ו-Wake Up Time.

כל אלו תמיד היו מבחינתי הלב של האלבום ובתוכם שזורים האלמנטים האחרים שפטי הוציא מעצמו יותר בכוח, רוגז או בדרך אחרת. לא ששם חסר רגש, הוא פשוט יוצא באמצעים שונים. החוזק האנרגטי נשמע הכי טוב עם Honey Bee או Cabin Down Below, ואליהם מצטרפים קטעים משלימים כמו House In The Woods, You Wreck Me והסינגל You Don’t Know How It Feels שיודעים לצעוק החוצה הרבה דברים שהצטברו בפנים.

אחד השירים הטובים ביותר באלבום הוא It’s Good To Be King. הוא גם השיר שהכי שמחתי לראות בלייב כשתפסתי את ה-Heartbreakers בהופעה סוף סוף בחזרה שלהם לאירופה לפני שנתיים. 12-13 דקות מהטובות שראיתי במסעות המוזיקה שלי. גם 5 הדקות שלו בגרסת האלבום מעבירות את אותו היופי. במיוחד כשהוא מוקף בכ”כ הרבה רגשות מסביבו…בעיקרון Wildflowers היה אמור להיות אלבום כפול בהתחלה, כי פטי פשוט כתב והוציא מתוכו כ”כ הרבה שירים לאחר השינויים בקריירה. זו גם הסיבה למה האלבום הבא (שמתפקד גם כפסקול)  – She’s The One, מאוד אהוב עלי. כי הוא כולל Outtakes ושאריות של ההקלטות של Wildflowers. מה גם שהוא כנראה האלבום הכי Underrated שלהם אם שואלים אותי.

היו דיבורים על להוציא עכשיו את Wildflowers בהוצאה כפולה באמת, במהדורה מיוחדת לציון 20 השנה לאלבום. זה עוד לא קרה, מקווה שבהמשך. אך גם בתצוגתו המקורית הוא מספיק כדי לציין שני עשורים שלמים שעברו מאז שטום פטי הגיע לתחנה האהובה עלי ביותר בקריירה שלו. אלבום חשוב, מצויין ומלא רגש, שמלווה אותי כבר שנים גם בתחנות האישיות שלי.

Tom Petty – Wildflowers
1994

Wildflowers
You Don’t Know How It Feels
Time To Move On
You Wreck Me
It’s Good To Be King
Only A Broken Heart
Honey Bee
Don’t Fade On Me
Hard On Me
Cabin Down Below
To Find a Friend
A Higher Place
House In The Woods
Crawling Back To You
Wake Up Time