חזרתה של הפינה המציינת יום הולדת עגול לאלבומים אהובים. הפעם בחרתי שני אלבומי בכורה של הרכבים שאני מאוד אוהב, שיצאו שניהם בדיוק החודש לפני עשר שנים.

“The 80’s Almost Killed Me”

החודש הולך לצאת Teeth Dreams, האלבום החדש של The Hold Steady והשישי במספר של ההרכב מברוקלין. בדיוק באותו חודש מרץ, רק עשור שלם לפניו, הם פרצו עם אלבום הבכורה שלהם. וזו היתה פריצה שסימלה בשבילי לא רק את ההצגה שלהם לעולם, אלא גם סוג-של פסקול חדש ומקורי לתקופה מסויימת. גם מוזיקלית וגם מבחינת טקסט.

האלבום הזה נקרא Almost Killed Me ועל ההתחלה הוא מתחיל לספר סיפור או הקדמה עם Positive Jam, הרצועה שבה הסולן Craig Finn מתחיל לטפס כרונולוגית בין עשורים ומציין בקצרה מה שעבר עלינו משנות העשרים עד הניינטיז ולרגע זה. השניה הזו שבה המאזין שומע את האלבום לראשונה וגם זמן האמת בו הוא יצא, באמצע העשור הראשון של שנות ה-2000. מקום שבו המוזיקה כבר השתנתה, הדרך של המאזין התהפכה והמקום הזה בזמן בו האלטרנטיב הוא אופציה ראשונה ולהקה כמו The Hold Steady הולכת להראות לך את הכיוון החדש, או שלה, אם אתה מוכן כמובן לנסיעה הזו.

קשה לקרוא לאלבום מסויים “פורץ דרך”, במיוחד בשנות האלפיים אחרי שכבר שמענו וחידשנו את הכל. אבל אם אצטרך לבחור אלבום אחד מהעשור הזה ששינה משהו, התקרב לזה או פשוט הראה איזה כיוון חדש או שלח יד להוביל, Almost Killed Me כנראה יהיה אחד המועמדים הבולטים. יש בו משהו שמכניס לי לראש את מה ש-REM עשו בשנות השמונים ודינוזאור ג’וניור בשנות התשעים. איזה עוד משב רוח סוחף של האלטרנטיב. הסאונד והסגנון של The Hold Steady היה הכיוון הזה מבחינתי לפני עשור.

בפעם הראשונה ששמעתי אותם קצת לא ידעתי איך לעכל את זה. קרייג פין הוא לא ה”רוק-סטאר” הקלאסי. ממש לא. הוא נראה כמו החנון עם המשקפיים שאמור לצפות בלהקות כמו שלו בבית בלילה מתארחות אצל דיוויד לטרמן, אחרי יום עבודה במשרד. אבל כמה שהוא רחוק מזה…וכמה כישרון יוצא ממנו, עם המילים והסיפורים שהוא כותב ומוציא החוצה בלהט שלו עם החוזק האדיר של הלהקה שמגבה אותו. אין לו ממש שירה, זה יותר סיפור או “לדבר בכריזמה”, כמו נואם שמספר בתשוקה אדירה והתלהבות את כל מה שיש לו בפנים. כריזמה ותשוקה אלו בהחלט דברים שיש גם ל-Finn, הכותב המרכזי של הלהקה, וגם לגיטריסט הנפלא שלו טד קובלר ושאר החבורה מברוקלין. אחרי כמה שמיעות של אלבום הבכורה שלהם בזמנו, שהיה גם הראשון בחיבור האישי שלי איתם, כל הדברים האלה כבר נכנסו אצלי חזק מתחת לעור.

אחד הדגשים החזקים של ההרכב אלו בהחלט המילים, שמספרות המון על העבר וההיסטוריה, סיפורים ורפרנסים לגיל ההתבגרות, לעולם המוזיקה והתרבות והרבה מעבר. זה נמצא בכל האלבומים שלהם ובמיוחד גם בהוצאת הבכורה. שירים כמו Most People Are DJ’s ו-Certain Songs הם דוגמה מצויינת  לכך. אני מת על הנוסטלגיה הזו, הרפרנסים הרבים והדרך בה הם מוצגים למאזין. והחבר’ה מברוקלין גם בלי קשר יודעים לתת בראש כשצריך עם גיטרות מנסרות…כשהכל בא יחד, זה כיף גדול.

בסוף הרצועה הראשונה של האלבום, ב”ג’אם החיובי” ההוא שמוציא הכל לדרך, קרייג מציין שהוא השתעמם כשלא היתה לו להקה, אז הוא הקים אחת. ושהם חייבים לפתוח בקטע החיובי הזה בעוד הוא זורק את שם הלהקה לקראת סיום ההקדמה שמובילה לפתיחה הגדולה של האלבום, עד לסיום של Killer Parties. באופן מאוד ברור, חשוף ופשוט. כמו Voice-Over שמכין אותך לבאות. כמו מספר סיפורים שמכניס אותך לאמת שלו. בדיוק כמו קרייג פין וה-Hold Steady שמכניסים אותך לעולם שלהם, הצלילים והמעשיות שפתחו עשור של מוזיקה מעולה של אחד ההרכבים האלטרנטיביים הטובים בסביבה.

The Hold Steady – Almost Killed Me
2004

Positive Jam
The Swish
Barfruit Blues
Most People Are DJs
Certain Songs
Knuckles
Hostile, Mass.
Sketchy Metal
Sweet Payne
Killer Parties

====================================================================================

“When the Sun Shone on Vetiver”

אלבום בכורה נוסף שיצא במרץ 2004 הוא זה של Vetiver. מההרכבים המובילים כיום ובשנים האחרונות את גל ה”פריק-פולק”. הסגנון הפולקי עם הרבדים השונים בו, לפעמים עם מעט פסיכדליה, שהם וחברים כמו דבנדרה בנהארט יצרו. האלבום הראשון של החבורה שמונהגת כבר עשור ע”י הכותב והיוצר הראשי שלה – אנדי קביק, הוא אחד כזה שיכול להיות נחמד ונעים בשמיעות חוזרות, אך הנעימות הזו יכולה להתפתח למשהו ממש מהפנט כשמגיע הרגע הנכון. ככה זה תמיד היה לי עם Vetiver. הם צריכים להגיע אליך ברגעים הנכונים.

ההרכב עצמו התפתח קצת עם השנים והאלבומים שיצאו מאז גם כן, במיוחד לדעתי בשניים האחרונים (האחרון, The Errant Charm מ-2011, היה אצלי ברשימת הסיכום של אותה שנה). הם תמיד שמרו אבל על הפולק המהפנט הזה שלהם. בכל אלבום יש מספר רצועות שיכולות לקשור אותי בתוכן ולא לתת לי לעזוב לפרק זמן די ארוך. באלבום הבכורה הן בדמות Angels’ Share או Without a Song. לפעמים זה גם Luna Sea. מהשירים האלה שיש בהם שילוב של הצ’לו, הכינור, הבנג’ו או הקלידים, שהולך כ”כ טוב עם הגיטרות האקוסטיות שלהם. באלבום הזה אפשר גם לשמוע מעט את הנבל של ג’ואנה ניוסום, עוד אחת ממשפחת ה”פריק-פולק” וחברה קרובה.

למעשה גם ניוסום וגם דבנדרה בנהארט הופיעו והיו בדרכים יחד עם אנדי קביק וחברותו ומאוד קשורים לאלבום הזה והתקופה בה שוחרר. בדיוק באותו החודש יצא גם אלבום הבכורה של ניוסום The Milk-Eyed Mender. אלבום בו בין השאר היא מודה לחברים הקרובים בנהארט וחברי Vetiver. ממש חודש אחרי, באפריל, דבנדרה (שמתארח פה באלבום) הוציא את אלבומו השלישי Rejoicing in the Hands, בו בין השאר מופיע השיר When the Sun Shone on Vetiver אותו הוא מקדיש לחבריו והזמן בו הופיעו והסתובבו יחד עם המוזיקה החדשה שלהם. אנדי קביק גם מאוחר יותר עזר להפיק את Cirpple Crow של דבנדרה.

אם כבר הפקה, אז האלבום הראשון הזה היווה את תחילת הידידות המופלאה עם תום מונהאן, שהמשיך לעבוד ולהפיק את כל אלבומי הלהקה. מונהאן הוא מהמפיקים היותר אהובים עלי, מאלו שנותנים הרבה חופש למוזיקה ולאמן המרכזי לנצוץ בעוד הוא עומד בצד ומכוון לשם, בדרך פשוטה וחלקה. כל האלבומים שיש לי בבית אותם הוא הפיק, המוזיקה בהם פשוט זורמת בדיוק כפי שהיא צריכה. לא בבומבסטיות, ההפך הגמור, אבל עם טאץ’ שמרגישים בו את החופשיות בלי “Over Producing”. זה נמצא בין השאר בכל האלבומים של Vetiver, כמו גם באלו שהפיק ל-Scud Mountain Boys, גארי לוריס, ניל קאסל ושני אלבומי ה-Chris Robinson Brotherhood (פלוס השלישי שיוצא חודש הבא).

הראשון של Vetiver הוא מהאלבומים שאני חוזר אליהם הרבה בשעות הלילה, בדיוק כמו שעשיתי שוב לא מזמן בשביל ציון העשור ליציאתו. הלהקה הזו הוציאה אלבומים טובים יותר ממנו עם השנים ואם היה צריך איזה רמז לבאות, הוא מגיע בשיר הסיום כאן. שיר ששמו On A Nerve שמתפקד כנעילה המושלמת לאלבום ובנוסף נשאר עד היום אחד משני השירים הכי אהובים עלי של הלהקה (השני הוא Worse For Wear מאלבומם האחרון). שירים שאיכשהו דיברו אלי מילה במילה בתקופות מסויימות. שיכולים להרעיד אותי כל פעם מחדש. וזה בדיוק מה שכמעט 8 הדקות של שיר הסיום הזה עושות כיום, עשור בדיוק אחרי ששוחררו וחתמו את אלבום הבכורה הזה שפתח דרך נפלאה של הרכב שהשמש ממשיכה לזרוח עליו.

When the room was filled with chances”
No one would take
We collided with them
Knowing chances fade
Proving that to keep from hiding
“…Means you must play on a nerve

Vetiver – Vetiver
2004

Oh Papa
Without a Song
Farther On
Amour Fou
Los Pajaros del Rio
Amerilie
Arboretum
Angels’ Share
Luna Sea
Belles
On a Nerve