וואו, עשר שנים. עשור בדיוק מאז אותו הרגע בו הכל התחיל. היום שבו הוגשם החלום המוזיקלי הראשון ותחילת המסע שלי בעקבות מוזיקה בחו”ל כדי לראות את הלהקות והאמנים הכי אהובים. עשר שנים ו-89 הופעות אחרי (כן, אני סופר) אני יכול בלב שלם להגיד שהשלמתי את כל החלומות המוזיקליים הכי גדולים שלי. אלו שהיו שם ברשימה המקורית, הכי השפיעו והכי פינטזתי להיות שם מולם כשזה קורה. פנטזיות שבשבילן נדדתי והשקעתי את מיטב כספי וזמני כדי להפוך למציאות. יעדים שהיו אצלי בראש סדר העדיפויות ולפעמים ויתרתי בשבילם על הרבה דברים אחרים. ואין הרגשה טובה יותר מלשבת היום ולדעת שסימנת V על כל השמות הכי חשובים לך ב-Bucket List האישי הזה.

ברור שיש עוד המון שמות שהייתי רוצה לראות כיום. זה לא נגמר אף פעם. חלקם אני גם יודע שאראה. אבל את האמנים הכי קרובים וחשובים לי אישית (שלא מפורקים או מתים…) מאז תחילת החיבור הרציני והעמוק עם מוזיקה, ראיתי. זה לא מגיע משום מקום של “תראו אותי” או לגרום לקנאה. זה אף פעם לא היה. כי זה משהו אישי שלי, שבמקרה גם תפס נתח ממש ענק בחיי. גם לכל אחד יש את האמנים הספציפיים הכי קרובים אליו, מוכרים יותר או פחות, וכנראה הרבה מהשמות אצלי לא יעשו כלום לשוחרי מוזיקה אחרים. זה פשוט מהדברים בחיים הלא קלים האלה שהצלחתי להגשים אך רק בגלל עצמי והרצונות שלי. וזה משהו שכיף ושווה לשתף. בדיוק כמו כל המוזיקה שעושה לי טוב ואני כותב עליה פה ובמקומות אחרים, במשך שנים.

רדיפה אחרי חלומות זה לא דבר קל, לא משנה כמה אתה רוצה להגשים אותם. עם כל התגובות שקיבלתי בשנים שאני טס במיוחד להופעות חו”ל אני יכול להעיד שלא צריך לקנא בי, כי יש צדדים רבים אחרים בחיי שאיתם יש לי יותר קושי להגשים, במקום בו לאחרים זה דווקא קל או הולך חלק יותר. כל אחד ויכולותיו והמקומות בהם הוא מרגיש בבית ומלא ביטחון ודחיפה עצמית. בכלל, קנאה זו התכונה השנואה עלי. אני תמיד מעדיף לפרגן. במיוחד בקטע הזה עם מוזיקה, כאשר אני יודע מה זה עושה לאנשים ויש עוד אין-ספור שחולקים בדיוק את אותה ההרגשה העילאית הזו, כשאתה שם והאורות כבים, הלהקה עולה על הבמה וזה קורה…

עשרים ומשהו שנים אחורה לא היה לי מושג שזה דווקא הדבר שיכניס לי כ”כ הרבה אושר וביטחון וימלא אותי כמו ששום דבר אחר בחיים יעשה. חוץ מהאנשים בשר ודם הכי קרובים אלי כמובן. אם כבר אנשים, החלומות האלה גם הכניסו הרבה מהם בנוסף, וזה דבר לא פחות מדהים. יש לי חברים כיום מכ”כ הרבה ארצות באירופה ומדינות שונות בארה”ב, שזה לא נתפס לפעמים. כולל גם כמה קשרים קרובים ואישיים עם האמנים הכי אהובים, שזה עוד בונוס מופרך שמעולם לא דמיינתי בכלל שיקרה. וכל זה בגלל אהבה (אישית והדדית) למוזיקה והרצון והמשיכה לחוות אותה בלייב, רחוק מהבית, כי היא לא תגיע אליך.

החלום הראשון שהתחיל את המסע. מרץ 2006.

הסיפורים שצברתי בעשר השנים האחרונות יוכלו למלא אולי ספר יום אחד. אם אלו מפגשים סוראליסטיים וקשרים מיוחדים, הקדשות שירים על הבמה, סאונדצ’קים, שיחות שלא כל אחד זוכה להן, האולמות והמקומות שהגעתי אליהם, או רגעים קטנים עם אנשים זרים, ציפיה מחוץ לאולם והדרך שהובילה לכל הדברים הנ”ל. סוג סיפורים שהם גם כן חלק חשוב אצלי, כי אין כמו מתנה של אירוע מסוים שמשאירה לך סיפור טוב לכל החיים. ואני אחד שמאוד אוהב גם לספר וגם לשמוע כאלו.

כחצי שנה לפני אותו יום היסטורי ואישי ב-18 במרץ 2006, שודר הפרק האחרון של הסדרה Six Feet Under (“עמוק באדמה”). אני רוצה לחשוב, או בעצם קצת יודע, שזה לא היה מקרי. זו סדרה שמאוד השפיעה על פילוסופיית החיים הקטנה שלי. במובן של ללכת על משהו שאתה נורא רוצה בכל הכוח, או לפחות לדעת שניסית, כי החיים קצרים. אם יש משהו שעושה לך ממש טוב, עשה אותו. עכשיו, לא אחר כך. תגיד “Fuck it” ותעוף על זה. ולעזאזל על התוצאות או מה אחרים יחשבו או כל מיני חישובים מיותרים שלוקחים לך את החופש, או מכניסים אותך ללחץ מיותר. אם אתה אוהב משהו מכל הלב ויכול – לך על זה. לא רק בהקשר של הגשמת חלומות כאלו, גם בדברים אחרים בחיים. לא תמיד זה יעבוד ולפעמים זה יכול גם לפגוע ולגרום לאבד משהו. אבל לפחות תחיה עם ההרגשה שניסית. וזו הרגשה הרבה יותר שלמה מחוסר הידיעה של “מה היה יכול להיות אם…”.

אני יכול להעיד על עצמי משני הצדדים. כאחד שנפגע הכי עמוק בגלל זה וגם זכה בהמון רגעי אושר אמיתיים וטהורים מאותה הסיבה. מבחינתי אם זו מטרה שכ”כ רוצים ואוהבים, הסיכון שווה את זה. הרבה פעמים בשנים האחרונות, חברים קרובים או רחוקים יותר, התייעצו איתי לגבי רגעים כאלו של הופעות וחיפשו איזה אישור או כיוון ממי שעשה את זה הרבה. אני תמיד ברגעים האלה אהיה השטן הקטן על הכתף שיגיד מיד לכולם בלי להסס “כן” ו-“ברור”, “איזה יופי” ו-“בטח! למה לא?”. שטן או מלאך, או סתם קול אחר, לא יודע, תחליטו אתם. זה תמיד גורם לי להרגיש טוב כשאחרים רודפים אחרי חלומות גם כן, או איכשהו לדעת שהפעולות שלי בחיים עודדו או השפיעו במובן מסוים. בכלל בלי לדעת או לנסות. עוד משהו שגיליתי בשנים הללו מתגובות של אנשים.

אולמות ענקיים, מקומות קטנטנים, שמות גדולים, להקות קטנות, ערים מוכרות, יעדים נידחים, מוזיקאים ותיקים והרכבים צעירים. המוני טיסות, מלונות, רכבות, כרטיסים, מזכרות ואין-ספור רגעים מוזיקליים שבחיים לא אשכח. ועדיין, כל הופעה מרגשת כאילו זו הפעם הראשונה. היעד המקורי אומנם הושג, אבל הדרך לגמרי לא נגמרת. ביולי הקרוב הגיחה הבאה. אין לי מושג מתי זה ייפסק, אולי מעולם לא. כי חלומות נועדו מבחינתי לשלושה דברים; להגשמה, להחזיק אותך בחיים וכדי לכתוב עליהם.

——————————————————————————

בכל הטקסט הזה לא היה שום לינק לחיץ למוזיקה, אז הכנתי דף מיוחד עם שירים ונציגים מכל ההופעות שהייתי בהן בחו”ל, מסודרים כרונולוגית לפי תאריך ושנה – סתם, לא. אבל תודו שהייתי מסוגל לזה. במקום, הנה הרגע הספציפי שלי שהתחיל הכל. השיר הראשון, בהופעה הראשונה בחו”ל, בחלום הראשון שהוגשם ופתח את הדרך. לונדון, 18 במרץ, שנת 2006. לעזאזל, זה מלפני עשר שנים כבר!! :

No time left now for shame”
Horizon behind me, no more pain
Windswept stars blink and smile
“…Another song, another mile