דבר ראשון שיש לציין – חזרתי לארץ אחרי כמעט חודש הופעות בחו”ל שהיה טיול המוזיקה הגדול ביותר שלי עד כה (גם מבחינת אורך וגם מבחינת חוויות מוזיקליות). הפוסט הראשון שלי אבל אחרי החזרה הוא לא על זה. בסופו נחזור לעניין הטיול.

אז ככה:

השבוע, בעודי מנסה להתאקלם בחזרה לעבודה (והמציאות), הגיעה אלי חבילה למשרד. בתוכה היה עותק של הספר “מועדון קרב” (Fight Club) בעברית שידידה יקרה הקשורה למקום הוצאתו שלחה לי, מכיוון שהיא זוכרת את רמת אהבתי למחבר הספר.

חלק ממכרי בהחלט יודעים זאת, אבל הנה זה פה בבלוג בפעם הראשונה לכלל הקוראים (וגם כי זו סיבה טובה ועכשיו תורי אני משער לכתוב כאן על ספרות) – צ’אק פאולניק הוא הסופר האהוב עלי.

זו הסיבה שחיוך קטן עלה על פני כשפתחתי את החבילה ההיא ואמרתי לעצמי בלב “סוף סוף…הגיע הזמן”. כי 14 שנה אחרי שיצא לאור, המוני תרגומים בשפות שונות ו-11 שנה לאחר צאת סרט הפולחן שמבוסס עליו – “מועדון קרב” סוף סוף גם קיים בשפה העברית.

הרומן שלי עם צ’אק פאולניק (Chuck Palahniuk) החל לפני כשש-שבע שנים. הסרט Fight Club הפך לאחד האהובים עלי ביותר אחרי שיצא לאקרנים ב-1999 (הבמאי שלו אגב הוא דיוויד פינצ’ר, שכפי שאפשר להבין מהפוסט הקודם שלי הוא גם הבמאי האהוב עלי) ושנים בודדות לאחר מכן, אני חושב שזה היה 2003 או 2004, החלטתי לגלות גם את הספר עליו מבוסס הסרט.