בריאיון טרי לניו-יורק טיימס, סטיב ארל מספר על שיחת הטלפון האחרונה עם ג’סטין טאונס ארל, שהתרחשה ב-20 באוגוסט האחרון. הוא ידע שהוא במצב גרוע ואמר לבנו “אל תיתן לי לקבור אותך”. ג’סטין ענה “אני לא”. את השיחה סטיב סיים ב-“I love you” וג’סטין ענה “I love you too”. מספר שעות אחר כך ג’סטין נמצא מת בדירה שלו בנאשוויל.
הנפילה הכואבת של ג’סטין טאונס ארל, בגיל 38 בלבד, הכניסה אותי לשוק בקיץ האחרון והעציבה אותי נורא. מאז שכתבתי על האלבום Harlem River Blues של ג’סטין במקום השלישי בסיכום שנת 2010 שלי בבלוג, הוא לא עזב אותי לאורך כל העשור שבסופו נפרדנו ממנו. הוא היה מיקירי הבלוג של הרמוניה דרומית והמשכתי להקדיש לו טקסטים והשמעות על כל שיר ויצירה חדשה ונהדרת שהמשיך לשחרר.
ג’סטין היה אמור ממש היום לחגוג 39. יום ההולדת הראשון שלו בלעדיו. בסנכרון מכוון עם התאריך, שוחרר היום גם האלבום החדש של סטיב ארל. האלבום הראשון בדיסקוגרפיה של סטיב שהלוואי ולא הייתה לו סיבה להקליט.
פחות משבוע אחרי המוות, סטיב ארל כתב שיר פרידה מג’סטין. קוראים לו “Last Words” והוא מספר על הקרבה ביניהם מאז שג’סטין נולד, החיבור האוטומטי בין אבא לבן, וגם על אותה שיחת טלפון אחרונה והמילים האחרונות שאמר ושמע מבנו, רגע לפני הפרידה המוקדמת. עם השיר הזה סטיב ארל מסיים את האלבום JT, שיר מקורי יחיד שמגיע אחרי 10 קאברים ומחוות שהקליט לשירים של ג’סטין.
זה אלבום המחווה השלישי של ארל לאמן ספציפי, אחרי שעשה זאת לשני המנטורים הגדולים שלו, עם האלבום TOWNES בשנת 2009 ועשור לאחר מכן עם האלבום GUY ב-2019. אלבומים שמלאים בגרסאות שלו לשירי טאונס ואן זאנט וגיא קלארק בהתאמה. הפעם המצב הפוך, כאשר סטיב מתפקד כסוג-של מנטור. אבא מוזיקאי לבן מוזיקאי. הפעם העניין גם עצוב מאי-פעם, עם אלבום מחווה שהלוואי ולא היה יוצא ולא הייתה לסטיב סיבה להקליט אותו. אבל זו המציאות, וסטיב ארל, כפי שתמיד היה בקריירה, חושף ומדבר על הכל. כפי שאין לו בעיה לבצע את השירים של הבן המוכשר. שירים שהתייתמו מהיוצר שלהם רק לפני חודשים ספורים.
הנציגים של JT מגיעים מכל הדיסקוגרפיה המופלאה של ג’סטין, מינוס צמד האלבומים של Single Mothers–Absent Fathers (אולי בגלל הרקע המשפחתי של הכתיבה שלהם ותקופת ריחוק שהם מזכירים, אבל אלו רק מחשבות שלי). מכל האלבומים האחרים יש נציג בודד אחד (כולל ה-EP הראשון של Yuma), כאשר אלבום הבכורה של ג’סטין, The Good Life, מקבל לא פחות מארבעה. ויש בזה משהו מאוד יפה ומעניין לדעתי. אני אישית ממש אוהב את האלבום הזה, דווקא ההוצאה שאולי פחות מכירים אצל ג’סטין.
ההחלטה של סטיב להתמקד ברוב שירים מאלבום הבכורה הזה היא נהדרת. עם שירים כמו “Lone Pine Hill”, או הרצועה שהכי-הכי התרגשתי לשמוע פה, כמעט עד דמעות, בביצוע שלו ל-“Turn Out My Lights”. מה שתמיד היה אחד השירים היפים והעצובים של ג’סטין, שמקבל עכשיו נפח עוד יותר כואב בביצוע של האבא שלא מזמן קבר את בנו.
בנוסף להם, סטיב הקליט פה גם את שירי הנושא של Harlem River Blues ו-The Saint of Lost Causes (האלבום האחרון של ג’סטין) ועוד מספר נציגים בודדים מדיסקוגרפיה שבאמת קשה לבחור ממנה שירים. פשוט יש כ”כ הרבה טובים שמתחבאים שם בין ההוצאות בקריירה של קצת יותר מעשור, של אחד המוזיקאים והכותבים היותר מוכשרים שהיו פה ואני אישית כ”כ אהבתי.
האלבום מסתיים כאמור עם “Last Words”, השיר המקורי היחיד והפרידה האישית של סטיב מבנו. פרידה שהלוואי ולא הייתה צריכה לקרות, אבל נמצאת פה עם הרבה כבוד וחגיגה כלשהי של המוזיקה ש-JT השאיר מאחור. כל זה קורה בדיוק ביום ההולדת ה-39 של ג’סטין, אולי באמת כדי לחגוג אותו איכשהו בצורה הזו. הצורה הכי עצובה, מרגשת, כואבת ויפה שיכולה להיות. זה האלבום הראשון של 2021 שחיכיתי לו וסיכוי די גדול שהוא יישאר עד סופה ההוצאה הכי מקסימה ושוברת-לב של השנה בו ביחד.
מזל טוב, ג’סטין טאונס ארל. אתה עדיין חסר.