אם הייתי צריך להגדיר הכי נכון בשבילי את שינייד אוקונור בתור אמנית, יותר מיוצרת, אקטיביסטית, שנויה במחלוקת, מיוחדת או אמיתית, הייתי אומר מעל הכל – נאמנה לעצמה. וזה לא משהו מובן מאליו. לאורך כל הקריירה והיצירה היא תמיד כתבה, שרה, אמרה ועשתה מה שראתה נכון לעצמה. מבלי להסתכל על מה יגידו ומבלי לרצות אף אחד. במיוחד לא מהאנשים שדחפו אותה לעשות דברים בניגוד לרצונה ממש בתחילת הקריירה המוזיקלית, ובמיוחד אלו מהילדות שלה, שגרמו לה לצלקות לכל החיים והשפיעו המון על השירים היפים והמילים החשובות ומרגשות, ולעיתים קשות שיצרה.
הדרך האישית הזו שלה גם הביאה לה הרבה אויבים וביקורות קשות, והיא עמדה מול כולם וכולן בעיניים פקוחות ונחושות. לפעמים גם דומעות, אבל תמיד המשיכה בדרכה שלה. מהגילוח של השיער, היציאה מול הכנסייה הקתולית, ההתעללות מצד אמא שלה, ההתאסלמות, קריעת התמונה ההיא ב-SNL ושריקות הבוז הבלתי פוסקות שבועיים אחר כך במופע המחווה לבוב דילן.
את I Believe In You של דילן היא לא זכתה לבצע באותו ערב, כשירדה מהבמה אחרי דמעות וחוזק, מחובקת ע”י קריס קריסטופרסון וקריאת השיר War כתגובה לשורקי הבוז. וזה שיר שהיה כ”כ מושלם שהיא תבצע מול הקהל הזה. שיר שנכתב על איזה שינוי בך והעמדה מול העולם, שינוי אמונה ובעיקר אמונה בעצמך. לפני כמעט עשור הביצוע שלה בחזרות מוקדם באותו יום, שוחרר רשמית בגרסה המורחבת של אלבום ההופעה הזה, וזה ביצוע פשוט מושלם ויפהפה כל כך.
בשנה שעברה, מתוקף תפקידי בדוקאביב ותכנית המוזיקה שלו, חיכיתי כבר שכולם יצפו בסרט הדוקומנטרי עליה בפסטיבל על המסך הגדול. כתבתי עליו לטיים אאוט ודחקתי בצופים ללכת לראותו. כי הסרט מאוד ייצג לי אותה, עם הרגעים היפים וגם הקשים שעברו איתה ועיצבו אותה כמוזיקאית ואמנית. ציינתי דאז שמשפט אחד שלה בסרט נשאר אצלי חקוק נורא חזק:
“They tried to bury me. They didn’t know I was a seed”
המשפט שמסכם באומץ וכנות את המלחמות והביקורות שקיבלה מהתקשורת, האנשים ברחוב, כל מי שלא האמין בה וכל אלו שפגעו בה. שינייד נלחמה אבל כל הזמן. היא התמודדה מול ההשלכות של האקטים הכנים והאמת שלה. מול ההתעללות שעברה. מול ההפלות ומול הכאב. וככל שהשנים עברו, בעיקר התמודדה יותר ויותר מול עצמה והנפש שלה.
אותה נפש שגרמה לבנה להתאבד רק לפני שנה וחצי. אותה נפש שכנראה אמרה לה אתמול שהגיע גם הזמן שלה לעזוב את העולם. אותו עולם שחיבק את המוזיקה שלה, שפגע בה, שהביא לה קריירה נהדרת, שהשאיר בה צלקות, שצהל בשמחה בהופעות שלה, שתמך ועודד וגם שרק בוז.
מה שבטוח, הגרעין המוזיקלי שלה יישאר שתול לתמיד ויגדל ויצמח לעץ קשוח ומקסים בכל פעם שעוד מישהו ומישהי יגלו את המוזיקה שלה וימצאו אולי נחמה בשירים שהשאירה אחריה.
They ask me how I feel
And if my love is real
And how I know I’ll make it through
And they, they look at me and frown,
They’d like to drive me from this town,
They don’t want me around
‘Cause I believe in you
פחות מיממה אחרי הידיעה על מותה, הגעתי ספונטנית לאולפן הקצה בשביל שעה של פרידה אישית משינייד, עם שירים וביצועים ספציפיים אהובים וכאלה שלדעתי התאימו להרגשה ומה שהייתה בשבילי. אפשר להאזין לפרידה באתר הקצה וגם פה:
פלייליסט:
Sinead O’Connor – Drink Before The War
Sinead O’Connor – This Is A Rebel Song
Sinead O’Connor – Mo Man’s Woman
Sinead O’Connor – I Want Your Hand On Me (Live 1990)
Sinead O’Connor – All Apologies
Sinead O’Connor – I Believe In You (Live Rehearsal 1992)
Sinead O’Connor – How About I Be Me
Sinead O’Connor – Three Babies
Sinead O’Connor – Troy (Live 1988)
Sinead O’Connor – Thank You For Hearing Me (Live 2020)
