די משוגע מה שהולך בעולם כרגע. הקורונה עדיין פה, הרבה מקומות עדיין משותקים ואלימות ומלחמות גזע מתפוצצות מעבר לים וגם לידינו. בתוך כל הטירוף והתסכול הזה, לפחות יש מוזיקה חדשה שממשיכה לצאת ולשמור על שפיות מסוימת. הנה קצת ממנה עם הנבחרים שלי לחודש מאי שבלטו אצלי יותר מאחרים באוזניים.
Steve Earle & The Dukes – Ghosts of West Virginia
שנת בחירות בארה”ב והרבה מהמצב הכללי מוציאים זעקות מוזיקליות ממש טובות ממספר אמנים. זה קרה כבר השנה עם הדרייב ביי טראקרס ולוסינדה ויליאמס ועכשיו תורו של סטיב ארל. כי גם האלבום החדש שלו מאוד מחאתי וחזק. כולו סובב סביב מקרה מוות של 29 עובדים במכרה במערב וירג’יניה שהתרחש לפני עשור. כזה שגילו בו הפרעות בטיחות קשות והרבה אנשים חזקים, ממשלה ופוליטיקה הפנו לו את הגב. זה מגיע הכי חזק בשיר העוצמתי It’s About Blood, אבל נמצא לכל אורך הרצועות באלבום שגם משקפות לא מעט מהמצב של אמריקה כיום, מעמד הביניים, איגוד העובדים והמלחמות של האדם הקטן.
סטיב ארל עובד במרץ בשנים האחרונות. זה אלבום אולפן שישי שלו תוך תשע שנים וכל אחד מהם מוצלח או חשוב, או פשוט טוב. אבל עם Ghosts of West Virginia הוא מוציא החוצה הרבה מהכוח הפוליטי וסוציו-אקונומי שלו ואמריקה של הדרכים הצדדיות שהוא תמיד הכיר כ”כ טוב. וזה נהדר וחשוב, במיוחד עכשיו. כרגיל מגבים אותו פה ה-Dukes המעולים, שכוללים בין השאר את הצמד של ההרכב The Mastersons; כריס מסטרסון ואלינור וויטמור (שעוברת לקדמת הבמה בקולות של השיר If I Could See Your Face Again). הכל יחד יוצר את אחד האלבומים היותר חזקים שארל שחרר בקריירה שלו לדעתי.
It’s About Blood
Time Is Never On Our Side
Jason Isbell and The 400 Unit – Reunions
אלבום חדש של ג’ייסון איזבל זו תמיד סיבה בשבילי לחפור עוד קצת על אחד האמנים הכי קרובים אלי. מי שראיתי המון פעמים בהופעות ומכיר גם אישית, זה שהיה אחראי על אלבום השנה שלי 2013 ואותו אחד שגם לא מזמן הוכתר כאלבום העשור הקודם של הרמוניה דרומית. זה המרחק הכי גדול בין אלבומים בדיסקוגרפיה של איזבל (וגם פעם ראשונה שמשחרר אלבום בשנה זוגית). שלוש שנים הפעם, במקום שנתיים שהיו תמיד בין אלבומיו מאז שיצא לקריירת הסולו ב-2007. הוא קצת התקשה להקליטו, עם הלחץ שהורגש אחרי ההצלחה של השלישיה האחרונה. זו שהפכה אותו לשם מאוד מוכר בארה”ב ומחוצה לה.
אני חייב להגיד שכרגע זה האלבום היחיד שלו שעוד לא היה לי איתו חיבור מיוחד. זה כן אלבום טוב, עם המשך הכתיבה היפה והאישית של ג’ייסון, עם אותו הסגנון שנתן לו את הזינוק המטורף בקריירה ושמייצג את השינוי שעבר מאז שהתנקה ונגמל מאלכוהול לפני שמונה שנים. פשוט בינתיים לא היה אף שיר שממש בלט לי באופן מובהק או ריגש אותי בצורה מיוחדת. כן יש בו שירים יפים. כמו Overseas שנשמע אחלה בגרסת האולפן שלו, שיר שהכרתי כבר, כי ג’ייסון ביצע אותו לא מעט בהופעות לפני כן. אהבתי גם את St. Peter’s Autograph שאיזבל כתב במבט על אמנדה אשתו, כשהיתה עצובה לאחר ההתאבדות של ניל קאסל שנה שעברה.
יחד איתם יש גם את River שאהבתי או שיר כמו It Gets Easier המאוד אישי שמדבר על אותה גמילה והחיים איתה. בהקשר לשיר הזה, כבר הרבה זמן שאני מאחל לחזרה של ג’ייסון ליותר רוקנ’רול וגיטרות והסאונד המלוכלך טיפה שהיה לו עם הטראקרס ובתחילת קריירת הסולו. אבל התקופה ההיא שייכת לזמן שהוא כנראה לא רוצה לחזור אליו מאז שפתח דף חלק ונקי וסיגל לעצמו סגנון וחיים חדשים שנמצאים באותו שיר ובאלבומים האחרונים. אני גם מבין את ההמשכיות של הסגנון שהוא דבק בו, זה שהביא לו את ההצלחה הגדולה. אבל לפעמים אני מקווה שגם במצב “נקי” הוא יתן לעצמו להשתחרר יותר מוזיקלית, בלי לחשוב על ההצלחה והלחץ להשוות את האיכות באלבומים והכתיבה. פשוט לחבר את החשמלית, להגביר ולא להפיק משהו מאוד מצוחצח.
כל זה אלו רק מחשבות אגואיסטיות אולי של מאזין. אבל כן יש געגוע אצלי לסאונד קצת אחר, בלי קשר לטיב המוזיקה והשירים שהוא עדיין מייצר. אלו שעדיין נמצאים גם ב-Reunions, אלבום הסולו השביעי שלו, שעדיין לא תפס אותי חזק ואולי גם לא יתפוס כמו הוצאות עבר. אך אני אתן לזמן והאזנות בתקופות אחרות להגיד לי את זה טוב יותר בהמשך השנה.
Overseas
River
The Lickerish Quartet – Threesome, Vol. 1
כמה שמחתי והתרגשתי לשמוע את ההוצאה הזו. EP הבכורה של The Lickerish Quartet, ההרכב של יוצאי Jellyfish, להקת ה-Power-Pop הנהדרת שהוציאה שני אלבומים מצוינים בתחילת שנות התשעים ואז התפרקה. בהרכב הנוכחי, שהוא סוג-של להקת המשך, נמצאים רוג’ר מאנינג שהיה ב-Jellyfish מתחילת הדרך, ואיתו טים סמית’ ואריק דובר, שהצטרפו בין האלבום הראשון לשני דאז והיו גם כן חלק חשוב בלהקה והסאונד המוקדם שלה. מי שלא נמצא פה הוא הסולן של ג’ליפיש, אנדי סטרמר, וזה בגלל שאמר לחבריו להרכב בעבר שהוא לא יהיה מעוניין להשתתף בפרויקטים שקשורים למוזיקה ההיא.
גם בלעדיו, החבר’ה נשמעים כיום סבבה לגמרי בארבעת השירים החדשים ב-EP הזה והם שומרים על סאונד הפאוור-פופ האקספרימנטלי-פסיכדלי לעיתים הישן, יחד עם איזו תוספת חדשה, או טוויסט מודרני. הדבר היותר משמח הוא שהם אמרו שזו רק ההתחלה של החזרה הזו לצלילים והסביבה של Jellyfish, כי בחודשים הקרובים ישחררו עוד שני EP’s נוספים. יכלו אולי לחכות ולהרכיב מכולם אלבום, אבל אני שמח בלי קשר לקבל את הצלילים החדשים הללו בכל פורמט שהוא. כיף גדול שהם חזרו.
Bluebird’s Blues
Lighthouse Spaceship
American Aquarium – Lamentations
יצא לי לכתוב לא מעט על אמריקן אקווריום בסיכומים בשנים האחרונות. מאז הם חזרו עם האלבום Wolves ב-2015 לאחר שהיו ממש קרובים לתלות את הנעליים כשהקליטו את האלבום שקדם לו, Burn.Flicker.Die (שהפיק להם אגב ג’ייסון איזבל, אז הנה חיבור מסוים למקודם). הם עושים יופי של מוזיקה לאחרונה ולא עוצרים גם עם החדש, Lamentations. אחד הטובים שלהם שהופק הפעם ע”י שוטר ג’אנינגס המוכשר. שיר הפתיחה שלו Me + Mine הוא אחד היותר טובים שלהם בדיסקוגרפיה והוא גם בערך מציג את האווירה של כל מה שיגיע אחריו. הרבה מחשבות פנימיות, כרגיל עם האלט-קאנטרי היפהפה שלהם, כזה שממש התאים לי לתקופה הנוכחית. של הסגרים ומקומות סגורים, של ריחוק\בידוד והופעות ותכנונים שלא מתרחשים.
זה מאוד בולט לי גם ב-Six Years Comes September ובנעילה של The Long Haul. סוג-של מחשבות אישיות שלהם שהופכות למשהו שהוא גם שלך. אלבום שאני מאוד נהנה ממנו כרגע ברקע, לבד עם איזו בריזה וקפה בשישי צהריים, או באמצע הלילה עם כוס וויסקי והמחשבות שזועקות יותר חזק בראש.
(Me + Mine (Lamentations
The Long Haul
The Raconteurs – Live at Electric Lady
הולכים להיות השנה מספר ציוני דרך והוצאות שונות לכבוד חגיגות 50 שנה להקמת אולפני Electric Lady בניו-יורק. הסטודיו שהקים בזמנו ג’ימי הנדריקס. עכשיו שוחרר משהו חגיגי ודי מגניב לציון האירוע בדמות EP וסרט דוקומנטרי של The Raconteurs. ההרכב של ג’ק ווייט שגם חזר בשנה שעברה עם אלבום חדש.
ההוצאה הדיגיטלית של Live at Electric Lady הוקלטה באולפן האגדי מול קהל מצומצם וכוללת ארבעה נציגים מהאלבום האחרון שלהם, Help Us Stranger, בנוסף לנציג בודד מכל אחד משני האלבומים הראשונים. בנוסף אליהם יש גם קאבר ל-Blank Generation של Richard Hell and the Voidoids. שיר שהוקלט במקור באולפנים של אלקטריק ליידי ב-1977.
יחד עם ה-EP יש כאמור גם סרט עם הבמאי ג’ימ ג’רמוש. דוקו של כמעט שעה שמתעד את ההקלטות של The Raconteurs באולפנים, החזרות וגם העניין ההיסטורי עם הקאבר וכל מה שסביב. שני הדברים הללו יחד יוצרים הרבה כיף. מצפה לראות איזה עוד אמנים יגיעו לחלוק כבוד ולחגוג את האולפנים השנה.
ה-EP המלא בספוטיפיי
הסרט לצפייה ביוטיוב