היה זה יום שבת. הקור שבחוץ נע בין מעלה אחת לשתיים. החום שלי עמד על 3839. ההרגשה הייתה מדהימה…

ה-18 במרץ הוא לא סתם תאריך בשבילי. ארבע שנים בדיוק עברו מאז אותה שבת ואותם שלושה ימים שהיו בשבילי הגשמה של חלום קטן-גדול.

מאז שהתחלתי להיכנס ברצינות למוזיקה ולהתעמק נורא בלהקות ואמנים, איפה שהוא באמצע גיל העשרה, היה לי את החלום הזה של לראות להקה אהובה בהופעה. להיות שם כשזה קורה. חיכיתי לדבר הזה כמה שנים טובות, גם בגלל מצב כספי, גם בגלל שבגילאים מסוימים אתה לא חושב על לעשות משהו כזה לבד, וגם בגלל שפשוט להקות שנורא אהבתי לא ממש הגיעו לאיזורים קרובים.

אבל ידעתי שהרגע הזה יגיע מתי שהוא. במשך כמה שנים, עוד כשהייתי מכניס סכום זעום לחשבון הבנק שלי, חסכתי בשביל הרגע וההזדמנות.

בגיל 23 סוף סוף זה קרה, כשנפלה הזדמנות מצויינת לראות את להקתי האהובה The Black Crowes, יחד עם האמצעים והזמן שכולם התחברו יחד לחלון מסויים שסימן לי שהגיע הרגע לפתוח אותו. הקרואוז לא היו פעילים מסוף שנת 2001 וחזרו לתודעה (ולהופעות) במהלך 2005, ממש לא הרבה אחרי שהחיבור האישי שלי איתם הגיע. במהלך אותה שנת קמבאק הם הופיעו רק בארה”ב (עם איזה שתי הופעות ביפן) ואז לקראת סוף השנה הגיעה הידיעה שהם חוזרים גם לאירופה עם שלושה ערבים רצופים בלונדון ומיד לאחר מכן עוד שלושה באמסטרדם. מיד הצעתי לחברי הטוב גיא, שבזמנו היה האחראי לחיבור שלי עם הלהקה, שנלך על זה.

אה, ושכחתי לציין שבקיץ 2005 עוד הגשתי בקשה להוצאת ויזה לארה”ב כדי להגשים את החלום שם, אבל בקשתי נדחתה…בגלל זה כ”כ חיכיתי להזדמנות כזו, שבאופן קוסמי מסויים נחתה ממש אחרי שבוקר אחד ניפצו לי את החלום בשגרירות. כאילו זה היה פיצוי מיידי. כאילו זה היה אמור לקרות ולא משנה מה.

שלוש ההופעות בלונדון נקבעו לתאריכים ה-18 עד ה-20 במרץ, יום אחרי יום, באולם הקטן והמקסים ששמו Shepherd’s Bush Empire. יש לציין שכל הופעה ארכה 3 שעות במה שנקרא “An Evening with The Black Crowes”. שני סטים של שעה וחצי כל יום, שלושה ימים ברציפות ועם רשימת שירים רחבה במיוחד מתוך קטלוג הלהקה (הקרואוז ידועים כלהקה שכל הופעה שלה נראית שונה לגמרי מקודמתה מבחינת סט-ליסט ובחירת שירים, במיוחד ב”ריצה” של כמה ערבים רצופים במקום ספציפי. לדוגמה בשלושת ההופעות הרצופות בלונדון יחד בוצעו 65 שירים. ביניהם 60 היו שונים).

אני ליד ה- Shepherd’s Bush Empire, יום שישי, 17 במרץ. יממה לפני שהכל קורה…

לונדון הייתה קרה באותו הזמן (כמה מפתיע). שתיים-שלוש מעלות ביום, מעלה או שתיים בלילה…יחד עם ההתרגשות כנראה, זה תפס אותי די חזק. שעות ספורות לאחר הנחיתה באי הבריטי וכבר הייתי חולה. לא נשמע כזה כיף וגם זה לא היה כזה כיף, אבל כיום אני רואה בזה כפשוט עוד חלק בחוויה כולה.

אני לעולם לא אשכח את הרגע הזה. בהופעה הראשונה ב-18 במרץ, עומד הכי קרוב שאפשר בשורה הראשונה מול הבמה ויודע שהנה, עוד כמה רגעים, זה הולך לקרות. ואז האורות מחשיכים, השאגת התלהבות הזו של הקהל מאחוריך מגיעה, חברי הלהקה עולים מצד הבמה ועומדים ממש מולך, ואז…זה קורה. מבחינתי אין שום הרגשה בעולם שמשתווה לרגע הזה (ולא, גם לא מה שאתם חושבים עליו). הפעם הראשונה זכורה מכל כמובן, אבל זה רגע והרגשה שמגיעים כל פעם מחדש, מניסיון אישי.

אותם שלושה ימים מטורפים בלונדון ב-2006 גם התחילו אצלי כדור שלג של נסיעות מיוחדות להופעות. נכון לכתיבת שורות אלו טסתי במיוחד ל-17 הופעות בחו”ל ואת הקרואוז כבר ראיתי שבע פעמים. אין מה לעשות, זה הדבר שהכי מנקה לי את הנשמה. זה גם משהו שלא הרבה אנשים יבינו. תמיד אני חוזר למשפט מהסרט האהוב עלי (“Almost Famous” של קמרון קרואו) בהקשרים שכאלה, שהולך:

They don’t even know what it is to be a fan, Y’know? To truly love some silly little piece of music, or some band, so much…that it hurts

זה ככה בהשקעה בתחביב הזה, או באהבה הזו, ובהתעמקות וחיבור אישי שקשה לפעמים להסביר. אם זה אוסף מוזיקה ענקי שיש לך בבית ודיסקוגרפיות שלמות של אמנים, אם זה חיפוש, צריכה אין-סופית  והידע שמגיע עם אותו חיבור, אם אלו מילים, שירים ואלבומים שיכולים לגרום לך להרגיש כמו שאף בן-אדם בשר ודם לא יכול, ובמיוחד אם זה להשקיע המון כסף וזמן במלונות-טיסות-רכבות וימים, רק כדי לראות את האמנים האהובים עליך מקרוב, למשך איזה שעתיים-שלוש.

אז אולי עכשיו זה קצת יותר מובן. אולי עדיין לא. אבל ה-18 במרץ 2006 תמיד יהיה יום חשוב בשבילי, או אחד שכ”כ טוב להיזכר בו; בעמידה במזג האוויר הקפוא של לונדון שעות לפני הופעה. בחום שפקד אותי וגם היה אצלי בלב. בשיתוף החוויה עם חברי גיא. באנשים שפגשתי. בשוק הטוטאלי אליו נכנסתי כאשר התווים הראשונים יצאו מהכלים של חברי הלהקה באותו יום שבת. בשירים שחוויתי פעם ראשונה בזמן אמת ועוד רגעים אחרים בכל שלושת ההופעות, פלוס רגע אחד ספציפי שעדיין חוזר על עצמו בכל הופעה עד היום.

הכרטיסים לשלושת הערבים בלונדון

השנה אני מתכוון כרגיל להמשיך את מסע ההופעות האישי בחו”ל. ממתין כרגע לכמה תאריכים ואופציות. כבר יש מספר הופעות ואמנים שמסתמנים בתור היעד של 2010 אצלי. גם את ה- Black Crowes אני בטח אראה שוב בעתיד. אני עושה זאת כל פעם שהם חוזרים לאירופה. ככה זה באהבה מוזיקלית.

יש דברים כמו נשיקה ראשונה, שתמיד זוכרים עם מי זה קרה, איפה זה קרה ומה הרגשת באותו הזמן. אותו יום בחודש מרץ לפני 4 שנים בדיוק, היה כזה. חוויה שחזרה וגם תחזור עוד כמה וכמה פעמים בחיים, אבל הזיכרון של הפעם הראשונה תמיד יישאר שם חזק בראש, כשהוא שוכן לצד זכרונות גדולים וקטנים אחרים ותאריכים מטופשים שאתה פשוט לא יכול לשכוח.