אוקי, אנחנו הולכים ומתקרבים לעונת הסיכומים. בעצם מבחינת המחשבות והתכנונים, אני כבר שם כל שנה בתקופה הזו. יצא בחודש האחרון גל של אלבומים חדשים שציפיתי להם. חלקם כבר עברו אצלי, חלק מחכים, ועוד כמה נשמרים בסוד לקראת סיכום השנה המסורתי של הבלוג. זה פוסט סיקור אלבומים חדשים האחרון ל-2015. אני פשוט נכנס ל-Zone של עבודה על הסיכום עוד מעט ובנוסף יש עוד איזה פוסט-שניים ומגה-פרויקט נוסף שאני מתכנן עוד לפני כן, אז צריך את הזמן.

בחרתי מספר אלבומים טריים שלא בטוח שכולם יהיו בסיכום הגדול. פשוט יצאו השנה כ”כ הרבה אלבומים טובים שאהבתי…ויש עוד בדרך. אז רציתי לכתוב משהו על כמה פה, כדי שאם הם באמת ימצאו את עצמם בחוץ, הם לפחות יקבלו את הבמה והמילים שלי עכשיו. לא בגלל שהם לא מוצלחים (אחד מהם אולי, באופן מפתיע. הסבר בהמשך), פשוט אין מקום לכולם ברשימת אלבומי השנה. אז הנה כמה המלצות טריות + אכזבה אישית אחת שאני עדיין בודק לאן יחסינו הולכים…

Craig Finn – Faith In The Future

שנה שעברה היה לנו אלבום חדש של ה-Hold Steady והשנה הסולן קרייג פין חזר עם אלבום סולו. השני שלו במספר, אחרי שקודמו Clear Heart Full Eyes היה אחד האלבומים המובילים שלי ב-2012. האלבום החדש מלא בשירים עצובים וסיפורים שונים שקרייג שר, או יותר נכון מקריין. כפי שהוא יודע לעשות כ”כ טוב. השירים האלה נכתבו אחרי המוות של אמו, אולי אחת הסיבות לאווירה שאופפת את כולם. הם נודדים בין דמויות שונות ותרחישים שונים, אך משהו באווירה הזו מחבר ביניהם.

אחד השירים באלבום – Newmyer’s Roof, הולך אחורה לסיפור אישי של קרייג, כשצפה במגדלי התאומים קורסים על גג בדירה של חבר. קצת מוזר להוציא שיר על September Eleven ארבע-עשרה שנה אחרי המקרה. אבל כנראה קרייג היה צריך את הזמן כדי לשתף את הסיפור ממקום בוגר יותר. במיוחד אחרי כל מה שעבר עליו ועל ניו-יורק מאז. כמו כן עדיין לא היתה לו את הלהקה או את הגב שידחוף אותו לשם. האלבום הראשון של ה-Hold Steady יצא רק ב-2004 ומאז הוא היה ברכבת הרים של כתיבה, אנשים ומעשיות שהקיפו אותו. הרבה מהם הגיעו לאותם שירי-סיפורים שהוא שיתף במוזיקה. כאלו עם ליריקה ומשפטים שתופסים אותך ברגעים מסוימים ונשמעים כל-כך “חיים”. כמו השירים החדשים Christine או הזיכרון הטרגי כאן ב-Sarah, Calling From a Hotel.

האלבום החדש יצא בדיוק ב-11 בספטמבר. אולי עוד קריצה לעבר והאווירה הקודרת של האירועים דאז, אך עם זאת אופטימיות עם הפנים לעתיד והשם שהוא נתן לאלבום. אופטימיות זהירה כזו שכל דמות בשירים של Faith In The Future מחזיקה בפנים עם הזיכרונות, למרות הכל.

Maggie I’ve Been Searching For Our Son

Christine

———————————————————————————————————

Jackie Greene – Back To Birth

אחרי שהצטרף לטור האחרון של הבלאק קרואוז לפני שנתיים והיה חלק מההרכב Trigger Hippy בשנה שעברה, השנה גם ג’קי גרין חוזר לקריירת הסולו שלו. עברו חמש שנים מאז אלבומו האחרון (והמוצלח) Till The Light Comes. לגרין כבר יש שורה של אלבומים שהולכים אחורה עד 2002, והוא רק בן 34 בעוד חודש. אם באלבום של קרייג פין היתה אופטימיות קטנה, אז פה קשה שלא למצוא אותה. יש ב-Back to Birth המון שירי Uplifting שכאלו, חיוביים ומחזקים. גרין נמצא פה ברוקנ’רול עם המון צלילים מעוררים, שלפעמים נשמעים כמו השפעה ישירה מהטפות בכנסייה וגוספל. היו לו אלבומים טובים יותר, אבל הכיוון פה לא רע בכלל וטוב שהוא חזר עם אלבום משלו. הוא די ממשיך את האווירה של Trigger Hippy מהשנה שעברה, רק לבד ועם יותר אמונה.

Silver Lining

Trust Somebody

———————————————————————————————-

Gary Clark Jr. – The Story of Sonny Boy Slim

פעם ראשונה שאני כותב משהו על קלארק ג’וניור, אחד הכישרונות שפרצו בענק בשנים האחרונות בכל הנוגע לבלוז-רוק והסביבה. לפני שלוש שנים יצא אלבומו הראשון בלייבל גדול – Blak and Blu, והוא פשוט הקפיץ לו את הקריירה בקטע אחר. יש בקלארק משהו שהפך קצת מסחרי בז’אנר שיש בו המון כישרון במקומות נוספים ופחות מוכרים. אבל הוא עושה את זה טוב. לא הייתי בטוח אם יבוא לי על האלבום החדש, כי אני פשוט אוהב יותר אמנים “חדשים” אחרים של סביבת הבלוז כיום, מודרני ושורשי כאחד. אני שמח אבל שהלכתי על זה וחזרתי קצת לקלארק.

האלבום החדש הוא סיפור קטן עם הרצועות בו, שגם איכשהו אמור לספר את העלילה המציאותית שעברה על קלארק בשנים האחרונות ולפני כן. אבל הדגש פה היא האווירה. מה שמתחיל כאלבום רוק ובלוז חשמלי חזק, הופך בהמשך ל-R&B ו-Soul וממש מזגזג בין כל הז’אנרים הללו. זה משהו שמכניס ערך מוסף בשבילי, כי ציפיתי יותר לבלוז נטו. יש פה כמה צדדים שראיתי גם באלבומים של ה-North Mississippi Allstars, פטריק סוויני או St. Paul & The Broken Bones בשנים האחרונות. קלארק מראה פה שהוא לא רק גיטריסט ובלוזיסט מוכשר, אלא גם אחד שיודע את שורשיו ומשלב אותם יפה יחד.

The Healing

Hold On

—————————————————————————————————-

Kurt Vile – B’lieve I’m Goin Down

שני האלבומים הקודמים של וייל היו מאוד אהובים עלי ובלטו אצלי ממש בשנים שיצאו. אני חייב לציין שהחדש יחסית מאכזב אותי כרגע. במיוחד אחרי שהוא נפתח ממש טוב. שיר הפתיחה נחמד ויש לו את הסאונד של וייל ומוזיקה כיפית. השיר השני I’m An Outlaw תפס אותי על השמיעה הראשונה ואני חושב שהוא אחד היותר טובים שלו בקריירה. הבאנג’ו והקצב שם, זה נהדר. בשמיעה הראשונה אמרתי לעצמי שבינתיים האלבום הזה מכיל אחלה של מוזיקה עשירה. ואז הגיעה ירידת מתח מסוימת שלא ציפיתי לה…אומנם Dust Bunnies ממשיך בקצב לא רע והגיוני שאחריו יגיע משהו שקט יותר, אבל פה בערך נגמר הסאונד שחשבתי שהאלבום יזרום איתו. החל מהשיר הרביעי That’s Life, Tho האלבום פשוט יורד ויורד. הרצועות הופכות לאיטיות וקודרות יותר. משהו כמו סגנון האלבום הלפני האחרון Smoke Ring For My Halo, רק בקטע פשוט יותר, פחות מוצלח ולא כ”כ מהפנט כמו שהיה שם.

מהשיר הרביעי עד סוף תריסר השירים באלבום, משהו קצת איבד אותי. אם זה איבוד מומנטום במוזיקה ומלודיות שהתחילו ממש טוב ונעלמו, או פשוט אווירה שהופכת ל-Downer רציני. לא שיש לי בעיות עם אווירה כזו, אבל אם כבר שכל האלבום יהיה ככה וההתחלה לא תרמוז על משהו אחר. ציפיתי אולי להמשך שונה וגם ריבוי הרצועות הללו פשוט הופכות את האלבום לעגמומי בקטע שנמתח יותר מדי. עדיין יש שירים מוצלחים בין לבין, כמו Kidding Around, אבל משהו כאן בגדול איכזב אותי. עדיין לא יודע אם זה קורט או אני, כנראה שאגלה זאת עם עוד כמה האזנות עד סוף שנה. אבל אם האלבום לא יתפוס בקרוב, אז פה מוסברת הסיבה למה הוא לא יהיה בסיכום שלי. באופן ממש מפתיע, כי וייל מהאמנים היותר אהובים עלי בשנים האחרונות ושני האלבומים הקודמים היו במקומות גבוהים בסיכומי השנה של הבלוג.
גם לדעתי הוא הגיע מהר מדי. אני צריך שאמנים יגרמו לי להתגעגע אליהם בין אלבום לאלבום. אז אולי זה גם פקטור. בגדול, הייתי מעדיף הרבה יותר לראות אותו בהופעה במקום אלבום חדש. זו שחסרה לנו אחרי ההיא שהתבטלה בשנה שעברה. חבל שהוא לא מגיע לפה בנובמבר כשהוא באירופה.

I’m An Outlaw

Kidding Around

——————————————————————————————————-

Will Johnson – Swan City Vampires

זה כנראה האלבום הכי “בטוח” אצלי כאן בסיכום השנה. וויל ג’ונסון הוא שם שתמיד חוזר אצלי בבלוג. בשנים האחרונות הוא היה פה עם קריירת הסולו, ההרכבים New Multitudes ו-Overseas וכמובן Centro-Matic, הלהקה איתה הכי מזוהה, שהתפרקה שנה שעברה אחרי שהוציאה את אלבומה האחרון. עכשיו הוא חוזר עם אלבום סולו חדש שלחץ אצלי על הכפתורים הנכונים. יש משהו מאוד קודר ומלנכולי במוזיקה שלו בדרך כלל. מלודיות מעורפלות ויפות שיצרו כאן מספר שירים מהטובים בדיסקוגרפיה שלו. על השמיעה הראשונה תפסו אותי You Vs. Off The Cufs ו-Nameless, But a Lover. שירים פשוט קלאסים של ג’ונסון. יש משהו גס במוזיקה הזו לפעמים, אבל כ”כ נקי ורך בהגשה והאווירה של שירים כאלו.

יש מצב שזו כרגע ההוצאה האהובה עלי שלו. היופי האפלולי של האלבום נמצא גם ברצועות כגון Pulleys ו-The Watchman, שכרגיל אצל ג’ונסון תופסות אותי חזק בשעות הקטנות של הלילה. זה אלבום עם הרגשה מאוד ביתית, הוא פשוט ומורכב יחד וזה בדרך כלל הקסם של וויל ג’ונסון והמוזיקה שהוא מפיץ.

Nameless, But a Lover

You vs. Off The Cuff

————————————————————————————————–

The Delines – Scenic Sessions

בשנה שעברה הצגתי בסיכום את אלבום הבכורה של ההרכב הזה מפורטלנד. הוא גם בלט אצלי נורא וקיבל מקום גבוה. בקיץ האחרון הלהקה רצתה להקליט סינגל חדש לקראת סיבוב הופעות באירופה, שהסתיים ממש עכשיו. אבל החומרים ממש זרמו באולפן ותכנון של שיר-שניים הפך למשהו בין EP  לאלבום מלא. הוא קיבל את השם Scenic Sessions ונמכר כרגע פיזית בהוצאה מוגבלת בהופעות, אבל קיים גם דיגיטלית ואונליין לכל מי שרוצה לשמוע. אלבום מאוד ספונטני ולא מתוכנן, שמהווה המשך ישיר לאווירה של האלבום Colfax מהשנה שעברה.

הגיטרה והכתיבה של ווילי ולאוטין (שכדאי מאוד לבדוק את הרכבו הקודם Richmond Fountain), הקול המקסים של איימי בון, נגיעות הפדל-סטיל והרגשת הדמדומים עדיין שם. אני לא בטוח שהכמעט-אלבום הזה יהיה בחמישים שלי של 2015, אז כמו אחרים רציתי להביא לו במה ומודעות. ככה שכל מי שגילה ואהב את ה-Delines והאלבום Colfax ב-2014, שתדעו שיש לו עכשיו המשך ישיר בדמות אח קטן ולא מתוכנן…

Cool Your Jets

Sirens In The Night