חודש יוני הגדול: (עוד) אלבומים חדשים

חודש יוני היה גדוש במוזיקה חדשה שציפיתי לה. ים של אלבומים שציננו במעט את החום שבחוץ, או הכניסו אותו ישר ללב עם מגוון צלילים. מתוך העומס, הנה 8 אלבומי יוני שכנראה בלטו לי מכולם.


 

Jason Isbell & The 400 Unit – The Nashville Sound
51tbSY+teyL

נתחיל עם האמן הכי קרוב אלי. היו לא מעט רמזים על חזרה של ג'ייסון איזבל לסאונד יותר חזק, חשמלי ורוקנ'רול באלבום החדש. במיוחד עם דגש על "אלבום להקה" וכשהשם של להקת הגיבוי של ג'ייסון, The 400 Unit, חזר להתנוסס ליד שם האלבום (למרות שהם ניגנו איתו גם באלבומי הסולו האחרונים כביכול). פעם ראשונה שהם רשומים שם לידו מאז Here We Rest של 2011, ופעם ראשונה שהם מופיעים על עטיפת אלבום שלו בכלליות. התקוות שלי היו שאיזבל יחזור לסאונד הקצת יותר מלוכלך וחופשי. זה שהיה שם בתקופה עם ה-Drive By Truckers או אפילו בשני אלבומי הסולו הראשונים שלו. הסאונד שהאמת אני מתגעגע אליו קצת כיום. נורא רציתי שכל זה יחזור אחרי שני אלבומי קאנטרי-פולק\אמריקנה ובמיוחד Singer/Songwriter מוצלחים, יחד עם הגיטרה החשמלית של איזבל, שבעבר הוא היה משתמש בה הרבה יותר. והוא גיטריסט מעולה.

אז כל זה לא ממש קרה באלבום החדש The Nashville Sound. כלומר, קצת, חלקית. יש כמה קטעים חשמליים\חזקים יותר, אבל הם די נשארים על ה-Safe-Zone וגם רובם יחסית קצרים. מהסוג שהייתי רוצה שימשיך ויימתח וייתן למוזיקה עוד חופש להתפרע. מה שכן קורה פה, זה המשך הדרך עליה ג'ייסון פוסע בחמש השנים האחרונות. מאז שהתנקה בגמילה ב-2012 ומאז ש-Southeastern (אלבום השנה של הרמוניה דרומית ב-2013) יצא שנה לאחר מכן וכל ההצלחה המסחרית המטורפת שקרתה איתו וממשיכו – Something More Than Free. בצדק רב יש לציין. הכי שמחתי בשבילו וגם הייתי גאה. מגיע לו, במיוחד בדרך שעבר לשם. אבל זה גם משנה דברים. כמו קהל אחר לגמרי בהופעות, שם שכבר גדול מדי לדברים מסוימים ואיזו אינטימיות ומשהו קרוב ומצומצם שכבר לא יחזור כנראה. לזכותו ייאמר שהוא לא השתנה בכלל בתור בן-אדם וההצלחה ממש לא עלתה לו לראש, אלא נשארה במקום לא מובן מאליו, מאוד Down to earth, מוערך ומחבק.

המוזיקה די נשארה דומה לקו של שני האלבומים הקודמים. שהאמת קשה להגיד עליה דבר רע. כי עדיין יש פה עוד שירים כתובים נהדר, רצועות מרגשות, נוגעות ובנויות היטב. סאונד מתפרץ ואינטימיות כנה ויפה. כל הדברים שתמיד היו אצל ג'ייסון, אבל הפכו אותו לשם המוכר כיום כשבלטו נורא באותם אלבומים אחרונים. הוא שומר על דפוס של אלבום כל שנתיים, מתחילת קריירת הסולו ב-2007. השנה מצד אחד הרגשתי שאני צריך להתגעגע אליו טיפה יותר ובמיוחד רציתי את הסאונד של איזבל הישן שוב. אבל מצד שני הגיע עוד אלבום פשוט טוב שקשה להתאכזב ממנו. אז תלוי מאיפה אני מסתכל על זה, בפן האישי והנקודתי או המוזיקלי הכללי שכן נמצא שם. בכל מקרה, געגוע או לא, עם The Nashville Sound איזבל משלים טרילוגיית אלבומי Post-Sobriety מוצלחת נורא עם ההפקה המתמשכת של דייב קוב. פלוס הלהקה שלו, האישה שלצדו אמנדה שיירס וכל ההצלחה המטורפת והשינויים שהגיעו איתה. לטוב, ובצדדים אנוכיים-אישיים מסוימים גם טיפה לרע, אבל בעיקר עדיין טוב.

Anxiety

If We Were Vampires


GospelbeacH – Another Summer of Love
MI0004242624

האחים דארן וברנט רדמייקר מ-Beachwood Sparks האהובים עלי עד-מאוד, מפציצים בשנים האחרונות. לא רק בסוג-של קאמבק עם הוצאות חדשות, אלא גם את האוזניים שלי. אחרי שדארן הוציא אלבום מעולה של The Tyde שנה שעברה, ברנט חזר השנה עם אלבום שני ל-GospelbeacH, ההרכב שהקים לפני שנתיים וביקר פה בסיכום שנה עם Pacific Surf Line. גם האלבום השני של ברנט והחברים מענג בפולק-רוק מפוצץ באווירה המרחפת ומעט פסיכדלית של שנות השישים המאוחרות, השפעות מה-Byrds וטום פטי ובאמת איזו חזרה ל-Summer of Love מודרני.

זה אלבום קיץ מושלם, שהוא וקודמו מתפקדים אולי גם כדבר הכי קרוב למוזיקה של Beachwood Sparks. אלבום שעובד ממש טוב בחוץ בנסיעה עם חלון פתוח וגם בבית במזגן…רק להגביר ולהיסחף. ויש פה לא מעט קטעים טובים לשקוע איתם. אחד המועמדים המרכזיים לאלבום הקיץ שלי, שבטוח ימשיך לצלצל לי באוזניים גם בהמשך השנה.

You're Already Home

Strange Days


The Secret Sisters – You Don’t Own Me Anymore
MI0004227680

האחיות לידיה ולורה רוג'רס נמצאות תחת המעקב שלי ממש מתחילת דרכן. כתבתי בזמנו על אלבום הבכורה שלהן וגם על השני שיצא לפני ארבע שנים. עכשיו הן חוזרות עם אלבום שלישי וחדש שמייצג גם שני שינויים בולטים. הראשון הוא שהן נפרדו מהלייבל והניהול שלהן בטריקת דלת והקליטו והוציאו את האלבום החדש בהוצאה עצמית קטנה. השינוי השני הוא, אם זה קשור לראשון או לא, שהם שחררו פה מבחינתי את האלבום הטוב ביותר שלהן עד כה.

You Don't Own Me Anymore, קריצה קטנה לעזיבת הלייבל שהן היו תחתיו, הוא אלבום של קפיצת מדרגה. ממש אהבתי את השניים שקדמו לו, אבל משהו פה פשוט נתפס אצלי הרבה יותר גבוה. מבחינה מוזיקלית, כתיבה והשילוב היפהפה של המלודיות וההרמוניות בתוך המוזיקה והמילים של שתי האחיות המוכשרות. אני חושב ש-Mississippi הוא אחד משירי השנה שלי עד כה, והוא מוקף ברצועות מעולות על הקו של הפולק-בלוז-אמריקנה. האלבום כולל גם שילוב מושלם של קאבר נפלא ל-Kathy's Song של סימון וגרפונקל. יצאו מספר אלבומים מעולים השנה של קולות נשיים, וזה ללא ספק אחד מהם. שהוא גם בקול נשי כפול, שזה אפילו עוד יותר טוב.

Mississippi 

Tennessee River Runs Low


Gov’t Mule – Revolution Come…Revolution Go
MI0004226636

גם פה עברו ארבע שנים מאז אלבום אחרון…הקודם של המיול היה Shout הכפול והמוצלח של 2013. אלבום ששילב הרבה שיתופי פעולה וגרסאות שונות הדיסק השני המעניין שלו. פחות התחברתי להוצאות האחרונות של הלהקה (כל מיני אסופות לייב וכדומה) והרבה זמן שלא שמעתי אותם. ככה שהגעתי לאלבום הטרי בלי הרבה ציפיות. אך שמח להגיד שהוא החזיר לי את חדוות ההאזנה לאחד ההרכבים שהיו מהיותר אהובים עלי בעשור-שניים האחרונים. אין פה גימיקים. רק הטריו נותן בראש, הגיטרה של וורן היינס מרחפת מעל הכל בעונג רב וכיף של מוזיקה. חובבי ההרכב הוותיקים יקבלו כאן מתנה מוזיקלית הולמת.

Stone Cold Rage

Pressure Under Fire


 

North Mississippi Allstars – Prayer For Peace
593199652d78f.image

ביקור של חברים וותיקים בבלוג. לות'ר דיקינסון מבקר פה כל שנה עם איזו הוצאה. אחד המוזיקאים העסוקים בסביבה וגם אצלי בבלוג כמובן, בתור אחד הגיטריסטים האהובים עלי מזה הרבה שנים. עכשיו הוא חוזר עם אחיו קודי דיקינסון וה-North Mississippi Allstars שלהם. ארבע שנים לאחר האלבום הקודם. זמן בו לות'ר הספיק להוציא שני אלבומי סולו, כולל Blues & Ballads מהשנה שעברה.

אין הרבה חדש פה, שזה משהו דווקא בסדר גמור עם ה-Allstars, שנשמעים כיום קצת יותר שורשיים מפעם. שילוב של חשמל מקפיץ יחד עם רצועות פולק-רוק יותר מופשטות ושורשיות במקור. אוט'יל בורברידג' מנגן כאן באס. חבר ה-Allman Brothers לשעבר. כרגיל, האחים דיקינסון מובילים שורה של שירים ישנים בגרסאות שלהם, עם כמה חומרים מקוריים. בין הישנים אפשר למצוא כמובן שירים של המנטור R.L. Burnside וגרסאות יפות שלהם לשירים כמו Deep Ellum Blues ו-'Stealin הישנים (השני פה התפרסם הרבה בזכות הגרייטפול דד בזמנו). לצידם שיר הנושא וגרסה משגעת של Long Haired Doney. אלבום שכמו עם המיול, כל חובב של ההרכב ושל האחים, יקבל בחיוב לדעתי. כולל אני.

Long Haired Doney 

Deep Ellum


 

Dan Auerbach – Waiting On A Song
dan_3

אלבום סולו שני לדן אורבך, המגיע לא פחות משמונה שנים לאחר קודמו – Keep It Hid המעולה של 2009. כשיצא האלבום ההוא, הייתי ממש חזק איתו ועם ההרכב המוכר של אורבך, The Black Keys. כבר לא מעט שנים שאותם בלאק קיז קצת התרחקו ממני…בתקופה ההיא הייתי ממש אדוק איתם. במיוחד כשיצא הסולו הקודם ההוא של אורבך, מיד אחרי Attack & Release של הקיז. בכל מקרה, בשנים האחרונות אני יותר מעדיף את דן אורבך המפיק. במיוחד באלבומים שעבד עליהם עם ריי למונטיין, וואלרי ג'ון או דוקטור ג'ון. אבל עכשיו הוא חזר בתור האמן המרכזי.

האלבום החדש Waiting On A Song אומנם פחות טוב מהסולו הקודם לדעתי, אך הוא גם באווירה ממש שונה. הוא פחות מלוכלך ובלוזי ויש בו משהו יותר קליל באווירה והאמת מאוד קייצי. ככה שמתאים מאוד לתקופה הנוכחית. שיר כמו Shine On Me היה לי קצת יותר מדי מתוק וקליל בהתחלה. אבל אחר כך הגעתי ל-King of a One Horse Town המצוין, לצד Malibu Man או שיר הנושא שנכתב בין השאר יחד עם ג'ון פריין האגדי. ודעתי השתנתה לגמרי על האלבום הכולל. הכל יחד עובד טוב כמקשה אחת.

King Of A One Horse Town 

Malibu Man

 


 

Jeff Tweedy – Together At Last
41JUjjkCwyL

אחרי Star Wars ובמיוחד Schmilco של השנה עברה, הסאונד היותר מינימליסטי ממשיך להשפיע על ג'ף טווידי. זה קורה עם אלבום סולו חדש שכולל הקלטות מחודשות לשיריו, בביצוע אקוסטי ומופשט. הרוב המוחלט של השירים הם של Wilco במקור, פלוס שניים שכתב במסגרת הפרויקט הצדדי של Loose Fur והסופר-גרופ של Golden Smog. יש פה כמה וכמה ביצועים די מעניינים, כי הם משנים נורא שירים שבמקור תמיד נשמעו עם להקה וחשמל מאחוריהם. מאמין שלא כל חובב Wilco\טווידי יפול מההקלטות הללו, כי צריך ממש להיות ב-Mood לסגנון הסולו-אקוסטי הזה. אך מי שכן, ימצא פה שינוי פנים יפה לשירים שמחליפים את עורם ואף את סגנונם. חלקם עדיפים לדעתי בגרסת המקור שלהם, אבל חלקם מקבלים גם יופי חדש או אחר.

I Am Trying To Break Your Heart

Via Chicago


 

The Magpie Salute – The Magpie Salute
d235124c438c1a187ff8b7e513b00726

כמו עם איזבל שפתח את הפוסט, יש לי פה חזרה לחברים קרובים וותיקים, שמשתפים שוב פעולה יחד. ההרכב החדש של The Magpie Salute כולל את יוצאי ה-Black Crowes לשעבר; הגיטריסטים ריץ' רובינסון ומארק פורד, הבאסיסט סוון פיפיאן והקלידן אדי הארש (שנפטר בנובמבר האחרון לאחר הקלטת האלבום). עברו 11 שנה מאז ששמעתי את ריץ' ומארק משתפים פעולה. מה שהיה בזמנו החיבור המוזיקלי האהוב עלי ביותר של שני גיטריסטים. עכשיו החיבור המושלם הזה חזר עם ההרכב הטרי שכולל עשרה חברים ואלבום שהוא כולו מחווה לעבר ומבט אל העתיד.

כל השירים באלבום הוקלטו בוודסטוק בקיץ שעבר, בלייב מול קהל (באותה הדרך בה הבלאק קרואוז הקליטו ב-2009 את האלבום המושלם Before The Frost/Until The Freeze). חוץ משיר אחד, Omission, שהוקלט באולפן בהקלטה רגילה. כל השירים גם קשורים לשיתוף הפעולה המוזיקלי של ריץ' ומארק בעבר. רובו מלא בקאברים מעולים שהקרואוז היו מבצעים בהופעות, יחד עם Wiser Time ו-What Is Home ששוחררו בעבר באלבומים של הקרואוז ומקבלים פה חיים חדשים. האמת שאני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שנהניתי כ"כ מ-Wiser Time כמו כאן. עם הבניה והגיטרות של אותם ריץ' ומארק. זה אפילו מתעלה אולי על הגרסה המקורית.

גם שיר הפתיחה Omission הוא לא חדש לגמרי. כי זה היה שיר ישן של ריץ' שמעולם לא שוחרר בהרכב שלו Hookah Brown מתחילת שנות האלפיים. האלבום הזה הוא בסיס ויריית פתיחה. הוא הכנה לעתיד לבוא, עם מבט על מה החבר'ה האלה יודעים לעשות. מיד בסוף השנה הנוכחית הם הולכים להיכנס שוב לאולפן ולהקליט אלבום עם חומרים מקוריים וחדשים לגמרי. זו רק ההתחלה והפרויקט הזה הולך להמריא הרבה יותר גבוה. התחלה מסעירה בשבילי, כי יש פה מוזיקאים מאוד-מאוד אהובים וקרובים אלי. נכחתי בחלק מההופעות הממש ראשונות שלהם יחד, מוקדם יותר השנה בלונדון, והיה מופלא לחזות בהתחלה או לידה מחדש של הרכב.

מעל כל המחוות, ההכנה והמוזיקה הנהדרת פה באלבום, ההוצאה הזו היא גם פרידה מצוינת מהכישרון של אדי הארש. מי שהיה הקלידן האהוב עלי ולא זכה להופיע עם ההרכב ולהמשיך איתם הלאה. הקלידים של אדי מאוד מורגשים לאורך אלבום הבכורה של ה-Magpie Salute, במיוחד ב-Wiser Time, האינסטרומנטל של Goin' Down South או War Drums ו-Glad & Sorry. זו פרידה יפה ולא מתוכננת מכישרון גדול שהיה אמור להיות חלק נכבד בלהקה ופרויקט שעוד תשמעו עליהם הרבה.

בנוסף לשירים מצרף גם את הכיתוב שנמצא על האלבום הפיזי, כי אני חותם על כל מילה שלו ובמיוחד המשפט האחרון:

The Magpie Salute, and this record in particular, is about honoring the past. Honoring what we all have accomplished musically. Honoring our friendships, but perhaps more importantly building towards making a new record with all new original material. It's about where this will go from here.

 ​Wiser Time

Ain't No More Cane

אהבתם? שתפו את זה:

2 תגובות על הפוסט “חודש יוני הגדול: (עוד) אלבומים חדשים

  1. הביצוע של Long Haired Doney מעולה, תודה על הפוסט!
    :דרך אגב בחוברת של האלבום יש אחלה ציטוט שהכניס אותי אפילו עוד יותר לאווירה ומוזיקה:

    "Check your prejudice and pistols at the door, look into each others eyes, and let that Mississippi soul lead you to her bedroom.
    Then hold on. She'll rock the hate out and make you shake."

    • זה בהחלט אחלה ציטוט. קשה לטעות עם ה-Allstars. גם אם הם לא מחדשים הרבה בסאונד והיו לדעתי קצת יותר מלהיבים בתקופות המוקדמות, תמיד כיף. תודה על התגובה, רועי.

סגור לתגובות.