אפילוג – “Last Time Again”
ינואר 2011
האמת שהיה לי תכנון אחר לחלוטין לאפילוג של יומן המסע שלי. כותרת אחרת ומילים אחרות. תכננתי לכתוב פה על הציפיה לטיול הבא אחרי הפסגה של הקודם, בנוסף לגעגוע שיהיה לי לבלאק קרואוז אחרי ההופעות האחרונות שלהם בסיבוב הפרידה לפני החופשה הארוכה. אבל דברים השתנו ממש החודש…
מסתבר שהקרואוז החליטו בסוף להגיד שלום גם לאירופה ונקבעו 8 הופעות אחרונות בהחלט בחודש יולי. שלוש מהן בפסטיבלים. אני הולך לחמש הנוספות; אחת רגילה במנצ’סטר + שתיים בלונדון ושתיים באמסטרדם, שיהיו הופעות “Evening With” של 3 שעות עם 2 סטים, כמו ניו יורק. אז תהיה לי פרידה מספר 2 מהלהקה שלי.
הכותרת המקורית של האפילוג שלי הייתה – “May Your Song Keep You Alive”. תכננתי לכתוב שאין לי מושג עכשיו מתי אראה את הקרואוז בפעם הבאה ואיך הם מילאו אותי באנרגיות מוזיקליות שיספיקו עד שיחזרו, בעוד שנתיים, שלוש, ארבע…מי יודע. רציתי להוסיף גם שבינתיים השירים וההקלטות הרבות יחזיקו אותי, כמו תמיד, עד לחווייה הבאה.
המשפט בכותרת לקוח מאחד השירים הכי אהובים עלי שלהם – Bring On, Bring On, ולראות אותו בהופעה היה אחד מהרגעים הגדולים הרבים שלי איתם בתפוח הגדול. המשפט המלא הוא:
“…It’s hard waiting for heaven, may your song keep you alive”
לכל אחד מאיתנו יש את השירים שלו, האלבומים שלו והאמנים שלו, שמחזיקים אותו ביום-יום. לא שהחיים כאלה נוראיים, אבל המציאות לפעמים קצת קשה, מדכאת או משעממת ולפחות אצלי, כל הדברים האלה (ומוזיקה בכלליות), ובמיוחד ציפיה להופעות – מחזיקים אותי שפוי. אוסף המוזיקה אצלי הוא הגן-עדן הפרטי שלי. זה משהו שכל אחד יכול להתחבר אליו אני משער. בין אם זו מוזיקה גם כן, או כל סוג אומנות או תחביב אחר שיש לך תשוקה גדולה אליו.
שמעתי כמה אנשים אומרים שחבל שהלהקה לא הודיעה על ההופעות הללו באירופה לפני כן, כי הרבה מהם מחוץ לארה”ב שילמו המון ותכננו הרבה כדי להצליח לתפוס אותם לפני הפרידה הזו. יש בזה משהו צודק, אבל אני דווקא שמח שלא ידעתי על זה. כי אם הייתי יודע שאירופה תגיע עוד אחרי ההופעות שהיו אמורות להיות אחרונות, לא בטוח בכלל שהייתי עושה את המסע לארה”ב. רוב הסיכויים שלא הייתי חושב על זה בכלל. אני שמח ושלם ב-100 אחוז על כל שקל (או דולר, או יורו או פאונד) וכל טיפת זיעה שהוצאתי על זה. לא חושב שתהיה לי עוד חווייה שכזו, או פסגה מוזיקלית פרטית כמו שהייתה לי בשלושת השבועות עליהם כתבתי כאן בזמן האחרון. היה זה שיא בהחלט שלא אשכח לעולם.
שיאים לפעמים נועדו לשבירה…וגם אם לא, חוויות גדולות רבות עוד לפני. כולל עוד פרק מפתיע אחרון השנה, או סיבוב שני של פרידה זמנית מהקרואוז בחודש יולי. ומי יודע איפה עוד אמצא את עצמי כאשר אמנים אהובים נוספים מתחילים להודיע על תאריכים מושכים של הופעות ב-2011…
בכל אופן, כל הזכרונות שנמצאים בתמונות ובמילים של הפוסטים הקודמים על המסע הזה, נשארים איתי לנצח ותמיד יעלו בי חיוך. גם כשלא יהיה שום מסע חדש לצפות לו. גם כשאני אהיה במקום הכי רגיל ורחוק מאולם קטן על טיימס סקוואר במנהטן, מאנשים יקרים עם שפה משותפת, ביצועי שירים שרק חלמתי עליהם לפני, רגעים סוריאליסטים עם חברי להקה שמכירים אותי, ביצועים פרטיים בסאונדצ’ק ועוד. כמו המוזיקה, הזכרונות תמיד שם כשצריכים אותם, ללא תנאים.
יומן מסע מוזיקלי – הסוף.
לחלקים הקודמים במסע:
וכמו שאתה יודע, כל סוף הוא התחלה חדשה 🙂
הי תומר. כרגיל, כיף לקרוא אותך. מקווה שיהיה שיא נוסף בהופעות הבאות… תמשיך להתמלא ממוזיקה – אבל תשאיר קצת מקום לג’לי בינז 🙂
“כל סוף הוא התחלה חדשה” – לגמרי מתאים למקרה הספציפי הזה, בהחלט.
ושיאים יבואו. כל טיול כזה אחרי מוזיקה הוא סוג של שיא בפני עצמו. עדיין, כל פעם.
תודה לכן 🙂