ג'ני לואיס בת 40 + עשור ל-Rabbit Fur Coat

היה לי קצת מוזר כשג'ני לואיס חגגה 40 בתחילת החודש. בכל השנים שאני מכיר ואוהב אותה היה נראה לי שרק אני מתבגר, בעוד היא תמיד נשארת הנערה הג'ינג'ית ההיא מקליפורניה עם הקול הצעיר.  כן כן, כבר ארבעה עשורים שהיא כאן. מי שהתחילה כילדה-שחקנית ועברה להיות המוזיקאית, כותבת והסולנית של ההרכב Rilo Kiley, ומשם לקריירת סולו. כזו שהביאה עד כה מספר אלבומים שאפשר לספור על כף יד אחת עם עודף אצבעות, אבל כל אחד מהם גרם לי לאהוב אותה יותר.

אלבום הסולו הראשון בקרייריה הזו – Rabbit Fur Coat, מציין בדיוק היום עשור ליציאתו. יחד עם יום ההולדת העגול של ג'ני מוקדם יותר החודש, זה זמן מצוין בשבילי לחגוג את האירועים עם פוסט + מיקס (פה בסוף) סוקרי קריירה של אחד מהקולות הנשיים הכי אהובים עלי בשנות האלפיים.

"It's bound to melt your heart one way or another"

תמיד חיבבתי את ריילו קיילי, אבל אלו היו אלבומי הסולו של ג'ני שגרמו לי ממש להתאהב בה ובמוזיקה. במיוחד אלבום ספציפי, אבל המשיכה החלה קצת לפניו, בדיוק לפני עשור ב-2006. אחרי שבע שנים בהן הצעידה את ריילו קיילי להצלחה ופריצה בכל הקשור לאינדי-פופ\רוק בתחילת שנות האלפיים, היא עברה לפורמט סולו טיפה שונה. מגובה ע"י ההרמוניות וקולות הרקע של התאומות ווטסון, לואיס לחלוטין העצימה את הכתיבה והיופי שבמוזיקה שלה. Rabbit Fur Coat הוא אלבום סולו ראשון שהגיע אחרי מספיק ניסיון בתוך להקה, לקח את כל הדברים הטובים שנשארו משם והוסיף עליהם השפעות חדשות, עוד עומק וסאונד טרי.

jenny2

Rabbit Fur Coat. הסולו הראשון בן 10.

מי שעוד הוסיפו ליופי של האלבום הזה, הם המוזיקאים שהקיפו אותה בהקלטות וחלקם גם בהופעות שגיבו את לואיס בתור אמנית סולו. ביניהם M. Ward, קונור אוברסט (Bright Eyes), דייב שר (מ-Beachwood Sparks המצוינים) וג'ונתן רייס, שהפך לחצי השני שלה על הבמה ומחוצה לה. סביבה והשפעה של חברים מוזיקאים שימשיכו איתה גם הלאה ויעלו שלב מבחינתי באלבום הבא, גם בסאונד וגם במשיכה הכללית שלי…על זה עוד מעט.

ממש השבוע ג'ני מבצעת כמה הופעות מיוחדות לכבוד העשור של Rabbit Fur Coat. האחיות ווטסון ו-M. Ward יחזרו להופיע איתה ואני בטוח שישחזרו את הקסם של אז (*עריכה* – ככה זה נראה ונשמע עשר שנים אחרי. אכן שוחזר הכי יפה שאפשר). אותו קסם ששבה אותי בשירים כמו Melt Your Heart, בלהיט המעצים של האלבום !Rise Up With Fists וקטעים כמו Born Secular או You Are What You Love. כאלו שפשוט גורמים לך להתאהב בקול הזה וההגשה הכ"כ חודרת של המילים, כזו שנכנסה אצלי עמוק יותר מהתקופה של ריילו קיילי (מבלי להוריד מטיבם של השירים המוצלחים הרבים שם).

בשנת 2007 לואיס חזרה לריילו קיילי וההרכב הוציא את האלבום Under The Blacklight. אלבום שלימים יהפוך לאחרון שלהם. באותה שנה היא גם החלה להגיע לערבי ג'אמים בבית של ג'ונתן וילסון בלורל קניון, קליפורניה. ליד הבית. ערבים שוילסון וכריס רובינסון היו מארגנים עם חברים מהאיזור, שהיו מגיעים ליצור ולנגן מוזיקה יחד באופן הכי משוחרר וטהור שאפשר. רק בשביל עצמם, עם ההנאה והכיף שבדבר. בין האורחים בערבים הללו מעבר לג'ני וג'ונתן רייס, היה אפשר למצוא גם את גארי לוריס מהג'ייהוקס ואנדי קאביק מ-Vetiver, לצד הוותיקים יותר כגון אלביס קוסטלו או דיוויד קרוסבי וגראהם נאש.

"…And you don't know what I've done"

מתוך הערבים האלה של חבורת לורל קניון נולדו מספר אלבומים, כאשר הרבה מהחברים באים להתארח באלבום של האחר. אחד מהאלבומים האלה היה Vagabonds (המומלץ) של גארי לוריס, שיצא ממש בתחילת 2008. בגלל המעורבות של כריס רובינסון ועוד כמה מוזיקאים שאני מאוד אוהב, הייתי שומע על השילובים האלה בפורום האמריקאי הישן של הבלאק קרואוז וכדומה. אני לא אשכח פרסום של תמונה מההקלטות של האלבום ההוא, עם לוריס, ג'ונתן וילסון, כריס וג'ני, עם אוזניות באולפן שרים לאותו המיקרופון כמו מקהלה. באותו הזמן כבר הגיעו השמועות על המעורבות של החבורה באלבום סולו חדש של ג'ני שהוקלט באותה תקופה. אלבום שמאוחר יותר באותה שנה יצא לעולם והיה כ"כ הרבה יותר טוב מהציפיות שלי. אלבום ששמו Acid Tongue.

jenny1

Acid Tongue. התאהבות מטורפת.

קצת קשה לי לתאר את הקראש המטורף שהאלבום הזה עשה לי על המוזיקה של ג'ני, למרות שכבר הכרתי אותה לפניו. כמו ידידה שהכרת הרבה זמן בחייך ופתאום מגיע הרגע שאתה מתאהב בה. לא אוהב, אלא מתאהב. כמו איזו סצינה מקומדיה רומנטית, רק בין מאזין לאמן שהוא שומע. זה היה אחד האלבומים הכי אהובים עלי באותה שנה ואני בטוח שאם כיום הייתי מכין את רשימת אלבומי השנה שלי ל-2008 הוא היה מביא פייט מטורף על אחד המקומות הראשונים. את ההבדל בסוג המשיכה שלי למוזיקה עשו הרבה ההשפעות מהאורחים של לורל קניון והאווירה הכללית, שנברה עוד קצת בז'אנרים של ה-California Sound הישן והמתחדש גם יחד, העמק של סן פרננדו והאיזורים של לוס אנג'לס. העיר שאיתה התחילה לואיס כשחקנית תמימה וכבשה אותה בהמשך, בדרכה שלה, בתור נסיכת אינדי.

עם שירים מרגשים, רוקנ'רול נותן בראש, קטעים מעצימים, התבוננות עמוקה ואישית ויופי קסום ומגוון לכל אורך האלבום, בשבילי אישית Acid Tongue הוא שיא הקריירה של ג'ני לואיס. בלי להפיל מאיכות האלבום הנפלא שהגיע לפניו, שהיה מהודק ויותר רגוע, כאשר פה יש יותר רוקנ'רול והרגשה של הרבה חופש. מהסוג שהוקלט די מהר באולפן, עם הטעויות הקטנות והאווירה שזה יוצר. פשוט משהו כאן נגע בי באופן הרבה יותר חזק ולא עזב לעולם. אם זה בפתיחה הנוגעת ללב של הצמד Pretty Bird ו-Black Sand, ה-Medley המשולש הארוך והנהדר שמרכיב את The Next Messiah, או משפט אחד קטן ב-Godspeed שחודר לי לעצמות בכל שמיעה –
“Things you don’t say reach me somehow anyway”

וזה עוד בלי החשמל והכיף הפתוח של שירים נוספים וכמובן שיר הנושא, שעד היום הוא נקודה בולטת בהופעות, כשג'ני עומדת עם האקוסטית וכל החברים האחרים שמגבים אותה מצטרפים כמקהלה לקולות הרקע לתוך מיקרופון אחד. בדיוק כפי שג'ני עשתה בעצמה באלבום ההוא של גארי לוריס וכמו שכריס רובינסון, ג'ונתן וילסון, ג'ונתן רייס ו-“Farmer” Dave Scher עושים באלבום בצורה מהפנטת, אך עם זאת כ"כ פשוטה.

jenny4

Jenny & Johnny. יותר געגוע לעוד אלבום סולו נטו.

שנתיים אחרי Acid Tongue הגיע אלבום שהוא פרויקט של ג'ני וג'ונתן רייס, כצמד, תחת השם Jenny & Johnny. הוא היה רחוק מאוד מההברקה של “Acid” או Rabbit Fur Coat. הרבה יותר פופי וקליל. למרות שהוא עדיין מכיל כמה וכמה שירים בהחלט טובים. תמיד אמרתי שאם ג'ני היתה שרה בעצמה את כל השירים שם בהפקה שונה, זה יכל להיות משהו הרבה יותר טוב.

"If you wanna get to heaven, get out of this world"

לאחר השלב הזה הגיעה ההפסקה הגדולה ביותר בקריירה של לואיס, ואיתה געגוע מתמשך לעוד אלבום סולו. געגוע שנמשך עד 2014, אז יצא בציפיה גדולה אלבום הסולו השלישי The Voyager. הוא הגיע שש שנים אחרי הסולו הקודם והרבה קרה בזמן הזה שהשפיע על הקלטות האלבום וג'ני עצמה; בין השאר מות אביה וגם הפירוק הסופי של Rilo Kiley בשנת 2011. זה היה האלבום שהכי חיכיתי לו לפני שנתיים. הוא שוב לקח כיוון מעט שונה, עם אווירה הפעם יותר קלילה ונגישה מאוד למאזין הממוצע. אבל המוזיקה והסאונד היותר קל לעיכול מכילים כרגיל יותר עומק במילים והנגיעה האישית של לואיס איתן, בהשקפה שלה על העולם ועל עצמה. במיוחד בשיר הפתיחה Head Underwater, הסיפור של Late Bloomer, היופי הזורם של You Can’t Outrun ‘Em שהושפע מאביה המנוח, או הסיום הנוגע של שיר הנושא. זה שמסיים בצורה נורא סנטימנטלית ושובת לב את המסע שעבר עליה בעבודה על האלבום והשנים שקדמו לו מאז התחנה האחרונה בקריירה שלה.

jenny3

The Voyager. הסולו האחרון (עד כה).

את האלבום הפיק ראיין אדאמס שהצטרף לחבריה הקרובים בשנים האחרונות, עם קצת עזרה מג'ונתן רייס ובק. הדבר שאני הכי אוהב ב-The Voyager זו העובדה שהוא משלים טרילוגיית אלבומי סולו שכל אחד שונה מהאחר. אם זה בסגנון, השפעות, אנשים קרובים מסביב ומקום ספציפי בזמן בו ג'ני לואיס שיתפה אותנו ברגעים אישיים והרגשה כללית של המוזיקה שיוצאת ממנה. בין אם אלו שאריות האינדי-רוק של ריילו קיילי, הפניה קצת לקאנטרי-רוק\אמריקנה\פולק, הרוקנ'רול החזק או המלודיות הקלילות. בכל תחנה יש אחלה של מוזיקה, כתיבה וקול שעטופים במצב צבירה אחר של המבצעת.

חלק מהסיבה שבגללה אני כ"כ אוהב את גברת לואיס ובמיוחד בשלושת האלבומים הנ"ל, זה ששום דבר בינתיים לא חוזר פעמיים ותמיד יש שינויים מסביב או כדורים מסובבים שהיא זורקת פתאום אל המאזין. כאלו שאני נורא נהנה לתפוס כל פעם. מהדברים שגם עכשיו מביאים לי ציפיה לאלבום הבא של הג'ינג'ית שחגגה החודש יום הולדת 40 + מציינת היום עשור בדיוק לאלבום שהחל את הקראש המוזיקלי היותר עמוק שלי איתה. מזל טוב, ג'ני.

לכבוד החגיגות הכנתי מיקס סוקר קריירה מיוחד.של ג'ני לואיס. לא רציתי להעמיס יותר מדי. ערכתי 20 שירים שאני אישית מאוד אוהב, עם דגש על שלושת אלבומי הסולו. יחד איתם הוספתי גם מספר נציגים פיבוריטיים מאלבומי ריילו קיילי. מוזמנים להאזין ממש כאן למטה או בדף ה-Mixcloud שלי:

לרשימת השירים המלאה לחצו כאן. לדף ה-Mixcloud הכללי שלי עם כל המיקסים שאני מכין – לחצו פה.
Enjoy!

 

jenny post

מלמעלה למטה: עם ריילו קיילי, בהקלטות של Acid Tongue ומגבה את האלבום האחרון The Voyager.

אהבתם? שתפו את זה:

2 תגובות על הפוסט “ג'ני לואיס בת 40 + עשור ל-Rabbit Fur Coat

סגור לתגובות.