החודש לפני: יובל של ניסויים

שלושה אלבומים אהובים וקצת שונים של האמנים שהקליטו אותם, חגגו החודש 50 שנה ליציאתם או הקלטתם. אלבומים שתפסו את ההרכבים והמוזיקאים במקום טיפה אחר ויותר ניסיוני בקריירה. שלושתם נשמעים עדיין מצוין גם חמישה עשורים לאחר מכן ואף נתפסים יותר בהבנה ואהבה ע"י המאזינים.


ב-13 בינואר 1968 ג'וני קאש הגיע סוף סוף לבית הסוהר פולסום בקליפורניה, כדי להגשים רעיון של שנים ולהקליט אלבום הופעה מול אסירים מקומיים. זה קרה עם ג'ון קרטר לצידו, יחד עם קארל פרקינס הגדול וה-Statler Brothers שחיממו אותו. הוא הקליט שם את אחד האלבומים הכי אייקונים שלו בקריירה – At Folsom Prison.

האלבום שוחרר רשמית מספר חודשים לאחר מכן וכלל כמעט את כל השירים שקאש ביצע שם, בשני סטים בשעות שונות ביום ההוא בינואר. רשימת השירים מאוד התאימה ברובה לרוח המקום…עם Folsom Prison Blues ו-Twenty Five Minutes To Go, הגרסה שלו לבלדת הרצח האהובה על בהיסטוריה – Long Black Veil ועוד נוספים שהאסירים מולו קיבלו עם חיוך ציני או התלהבות אדירה.

61JCbWRp7DL

לפני עשור שוחררה ה-Legacy Edition של האלבום שמומלצת בחום. כי היא כוללת את שני הסטים המלאים של קאש באותו יום היסטורי ב-Folsom, עם הפתיחה ושירי החימום של פרקינס וה-Statler Brother, פלוס הסטים הלא ערוכים ושלמים של ג'וני קאש. כל זאת בנוסף ל-DVD עם ראיונות ומאחורי הקלעים של ההקלטה המיוחדת הזו. מה שיצר את החבילה השלמה מסביב לאלבום הקלאסי.

זה אלבום שגם החזיר את הקריירה של ג'וני קאש למסלול והצלחה, אחרי מספר שנים של דכדוך וסמים. בנוסף גם פתח שורה של הקלטות שלו בבתי סוהר שבאו לאחר מכן והוקלטו בטקסס, שבדיה וכמובן הבא אחריו בסן קוונטין. זו היתה הקלטה מיוחדת וניסיון לאלבום הופעה שונה מאוד, שעד היום מחזיק כקלאסיקה של קאש עם כל האווירה שהיתה שם בחודש הראשון של 1968.


יומיים אחרי שקאש הגיע ל-Folsom Prison, שוחרר האלבום The Notorious Byrd Brothers, האלבום החמישי של The Byrds. מהמעולים שהם הקליטו ואולי גם האלבום הכי אקספרימנטלי שלהם, שגם היה שזור בשינויים ופזילות ליותר ז'אנרים מסביב.

דיוויד קרוסבי פוטר מהלהקה באמצע ההקלטות ומשתתף רק בשליש מהשירים באלבום בערך. מהצד השני ג'ין קלארק חזר להרכב לתקופה קצרה אחר כך, לפני שעזב שוב. ב-Notorious Byrd Brothers יש יותר שילובים וחיפושים של פסיכדליה, תוספת של כלי נשיפה וקאנטרי-רוק. כזה שיגיע לשלוט באלבום שלם מאוחר יותר בשנת 68, עם השילוב של גראם פרסונס ב-Sweetheart of the Rodeo המופתי.

R-8338360-1459699424-4876.jpeg

גם יש פה לראשונה פדל-סטיל, כישרון מאוד בוהק של כריס הילמן ושני שירים שלא הרבה מודעים שקרול קינג כתבה (אחד מהם, Goin' Back, הוא דוגמה טובה לסאונד שהלהקה תימשך אליו באלבום הבא). הסאונד באלבום לדעתי שאב מתחילת הדרך של ג'פרסון איירפליין ואף השפיע על אלבומים שהוקלטו\יצאו מעט אחריו, כמו Big Brother And The Holding Company, ה-Small Faces, האלבום השני של טראפיק ורבים אחריהם. עד היום, לדוגמה עם הרכבים כמו Beachwood Sparks והרכב התת שלו GospelbeacH שכיכבו אצלי בסיכום של 2017.

עם קצת פחות מחצי שעה של שאריות, שינויים וצדדים וניסויים חדשים, ה-Byrds פתחו את 1968 באלבום נפלא וקצת אחר. עם שחיה במים טיפה יותר עמוקים ולא ידועים, שאני מאוד אוהב. בקיץ של אותה שנה הם יעברו כבר ליבשה אחרת עם Sweetheart of the Rodeo שישלים שני אלבומים של 68 שמבחינתי הם גם השניים הגדולים האחרונים שלהם.

Tribal Gathering

Space Odyssey


כשבועיים אחרי הניסוי המוצלח של ה-Byrds, הגיע אחד אולי אף קיצוני יותר של ה-Velvet Underground.  זה היה עם White Light/White Heat, האלבום השני שלהם. זה לגמרי האלבום הכי מוזר שהוציאו. כזה שעבר איתם מלא שינויים אחרי אלבום הבכורה. הם נפרדו מניקו, התרחקו מהשטויות של אנדי וורהול ויצרו אלבום הרבה יותר מלוכלך ואקספרימנטלי.

לו ריד וג'ון קייל החלו להיות אדוקים יותר, הגיטרות בלטו ו-6 השירים הניסיוניים של האלבום מזכירים בשבילי לפרקים שילוב מוזר של הקינקס פוגשים את הסטוג'ס פוגשים את דיוויד בואי…בולטים מביניהם שיר הנושא, הרצועות המוזרות\Outsiders עם החריקות של I Heard Her Call My Name והסיפור וקריינות של The Gift. אך כמובן מעל כולם הסיום בדמות 17 הדקות של Sister Ray, עם לא מעט נויז. שיר שאחת מחנויות המוזיקה הכי אהובות עלי לקחה את שמו. הסניף של Sister Ray ברחוב ברוויק בלונדון, בו אני מבקר כל הזמן.

R-372030-1437605103-2885.jpeg

זה האלבום הכי פריקי של VU, בלי החתיכות הרכות של אלבום הבכורה (שאישית אף פעם לא הייתי כזה מחובר אליו) ולפני שהגיעו לשיא שלהם מבחינתי עם שני האלבומים היפים והשלמים יותר שהגיעו אחריו. ללא ספק אלבום שאני יכול לשמוע רק ב-Mood מסוים. הוא לא קל בהאזנות "רגילות". גם לקח לי זמן להתרגל אליו בזמנו כשנחשפתי אליו לראשונה. אבל הוא סימל לא מעט במעברים של הלהקה, החיפושים והשינויים המוזיקליים של לו ריד וג'ון קייל. לפני שעבר ביניהם חתול שחור. מה שהופך אותו מעניין גם יובל שנים בדיוק אחרי שיצא.

לפעמים מגיע החשק ל-Outsider הזה, כדברי פיליפ סימור הופמן בתור לסטר בנגס ב"כמעט מפורסמים":
"!Give me some White Light/White Heat"

אלבום המעבדה הזה של הלהקה ללא ספק היה צריך את הזמן שלו, במיוחד שיעריכו אותו יותר באותו מבחן זמן והצלילים שתפסו אולי בהפתעה את המאזינים בזמן אמת. סוג צלילים אחרים לגמרי, שנעלו את החודש הראשון של שנת 68, סיימו את שיתוף הפעולה הבולט שם של ריד וקייל ובמשך יובל שנים עדיין נשמעים ונחשבים כפורצי דרך וכבדים\קשים בקטע טוב.

vlcsnap-2018-01-29-18h48m26s50

אהבתם? שתפו את זה:

2 תגובות על הפוסט “החודש לפני: יובל של ניסויים

  1. איזה כיף של פוסט. מסכים עם הכל מלבד חוסר הפרגון לאלבום הראשון של VU, שבעיני הוא קלאסיקה על זמנית, הבא אחריו בעיני הוא זה שקרוי על שמם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים