עוד שנה עברה. שנה גדושה באירועים, טיולים, אנשים, התחדשויות, אהבות, אכזבות והמון המון מוזיקה טובה. אז בלי הקדמה ארוכה מדי, כי יש הרבה על מה לעבור – אני מציג בפניכם את הסיכום השנתי שלי, אלבומי השנה 2013.
הפעם ברשימה נמצאים 50 אלבומים שיצאו במהלך השנה החולפת. 46 מתוכם אלבומי אולפן בנוסף לשני אלבומי הופעה שהוקלטו בהפרש של 40 שנה בדיוק, עוד אלבום שהוא בעצם חגיגה ומחווה שהוקלט שנה שעברה והוצאה אחת של הקלטות ישנות שלא ראו אור קודם לכן. היה לי קשה להחליט אילו מההוצאות שלא הוקלטו השנה (אך כן יצאו השנה) להכניס לרשימה. השארתי בסוף בחוץ שלוש הוצאות מחודשותמורחבות ממש טובות בדמות הקופסא הגדולה של The Band ב-Academy of Music, ההוצאה השלמה והמלאה של Humble Pie ב-Fillmore והוצאת הדלוקס השווה של Mad Season.
אז אחרי שציינתי את אלו שלא יהיו כאן, נצא לדרך עם אלו שכן.
שניה לפני, תזכורת לסיכומים השנתיים הקודמים של הבלוג:
ועכשיו הכל מוכן. אז הנה ה-50 שעשו לי את השנה, עם כל הטקסטים, הסיפורים, המידע, העטיפות, הלינקים, המוזיקה וכרגיל בסוף קצת על הגיחות לחו”ל עם הופעות השנה שלי (עוד לינקים) וכו’. Enjoy!
———————————————————————————————————–
50. The Dexateens – Sunsphere
את הדקסטינס אני מכיר כבר כמה שנים טובות. הם חבר’ה די מגניבים שעושים פאנק, גאראג’ ורוקנ’רול עכשווי, קצר וטוב. האלבום הזה למעשה נחשב EP, אבל לדעתי הוא איפשהו באמצע. בכל מקרה, הוא נבחר לפתוח את הרשימה שלי השנה.
רוב השירים של ההרכב הזה נעים בסביבות השלוש דקות פלוס-מינוס. כיאה לז’אנרים המוזיקליים עליהם הם מבוססים. ההוצאה הזו מסתיימת אחרי 25 דקות בלבד. כאמור, לא ממש אלבום, אבל גם לא קצר מדי בכדי להיכנס לרשימת “אלבומי” השנה. שני האלבומים האחרונים שלהם ממש אחלה והאמת טובים יותר, אבל Sunsphere עושה גם הוא את העבודה עם שמונה הרצועות הקצרות שבו שיודעות לתת בראש כמו שצריך.
===============================================================================
49. Laura Marling – Once I Was an Eagle
אחרי ההצלחה של שני אלבומיה הקודמים, הציפיה מאלבום חדש של מארלינג היתה כנראה גדולה מתמיד, ומלכת הפולק הבריטית החדשה לא איכזבה. זה אלבום טוב שלא נמצא אצלי במיקום גבוה יותר כנראה בגלל שהשנה היה לי פחות חשק לסגנון שלה. יש בו גם סוג-של קונספט שפחות התחברתי אליו או פשוט לא ראיתי בו משהו כזה מיוחד. מארלינג אבל עדיין כאן, לבדה, עושה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב, וזה זורם וסבבה. הוא מאוד נעים לי, רק בלי חיבור נורא עמוק או מיוחד שכנראה להרבה אחרים היה אבל לא אצלי. לפחות בתקופה זו.
===============================================================================
48. Various Artists – Love For Levon
ההופעה, או האירוע הגדול הזה הוקלט לקראת סוף השנה שעברה, מספר חודשים אחרי מותו של ליבון הלם. כיאה, הופק ערב מוזיקלי מיוחד לכבד את ליבון ואת השירים שהשאיר אחריו, עם המון אמנים ושמות שבאו לחלוק כבוד. בין השאר אפשר למצוא פה את מיי מורנינג ג’אקט, ריי למונטיין, גרג אולמן, לוסינדה ויליאמס, רוג’ר ווטרס ורבים אחרים. כולם עולים ויורדים מהבמה בחגיגה מסויימת שמזכירה קצת את ה”וואלס האחרון” של הלם ו-The Band. יש פה לא מעט ביצועים נהדרים לשירים של The Band, לאלו מקריירת הסולו של ליבון ועוד. על כולם מנצחת להקת הבית עם איימי הלם ולארי קמפבל הסופר-טלנט. הרבה כבוד וכיף לשירים ההם שמבוצעים ע”י מוזיקאים והרכבים מוכשרים של היום ושל אז. הכל בשביל להגיד תודה לאיש שתרם כ”כ הרבה למוזיקה שהשפיעה עליהם ושומעים זאת היטב. קרוב לשעתיים וחצי של כבוד אחרון ראוי שנשמע גם לא רע בכלל.
My Morning Jacket – It Makes No Difference
Ray Lamontange – Tears of Rage
===============================================================================
47. The Band of Heathens – Sunday Morning Record
האלבום הרביעי של החבורה מאוסטין, טקסס. מההרכבים האלה שעושים את המוזיקה שהבלוג שלי מכיר היטב, כל האמריקנה-קאנטרי-רוק וכו’. הוא קצת הפתיע אותי האמת באווירה שלו, שהיא יותר שקטה ורגועה מאלבומים קודמים. שירים יותר מתונים כאלה. זה כנראה מגיע מהשינוי שעבר עליהם אחרי שבערך חצי הרכב מקורי עזב לפני הקלטת האלבום. אפשר להגיד שהוא מאוד עונה לשם שלו. זה אלבום של Sunday Morning כזה. אצלנו זה יהפוך לשבת בצהריים…הוא Mellow ויכול לזרום טוב עם ספל הקפה ביד. מעניין לאן הם יתקדמו מפה, כי זה מרגיש כמו איזו דרך חדשה שהם עולים עליה.
===============================================================================
46. Townes Van Zandt – Sunshine Boy
היו לי ספקות אם להכניס את ההוצאה הזו לרשימה או לא. בסוף היא התגברה על הוצאות אחרות שהן לא אלבומים שהוקלטו השנה וזה הרבה בגלל שרציתי פה את השם טאונס ואן זאנדט. כי אני חושב שלפעמים הוצאות כאלה יכולות להכניס קהל חדש לתוך עולם של אמן גדול ולגלות מעבר, וגם לעורר את החשק ולחזור למוזיקה שאתה אוהב והרבה זמן לא שמעת. ו-Sunshine Boy זה דבר מושלם בשביל זה. יש כאן 28 הקלטות אולפן ודמואים שונים שלא שוחררו קודם ולקוחים מתקופת הזוהר של ואן זאנדט (אם המילה “זוהר” בכלל מתאימה פה. נגיד תקופת המלנכוליה הטובה ביותר של ואן זאנדט…). בשנים בהן הוקלטו הקטעים כאן, 71-72, טאונס היה כנראה בשיאו. יש פה לא מעט מהיופי, הכישרון והשירים הכואבים וכ”כ טובים שאפיינו אותו. גם אם יש לכם את כל האלבומים שלו, זה עדיין דיסק כפול ששווה מאוד להחזיק בבית.
במרץ הקרוב טאונס ואן זאנדט היה חוגג יום הולדת 70 עגול אם היה עדיין בחיים. הוא עזב אותנו כבר לפני קרוב לשני עשורים. המוזיקה שלו אבל עוד כאן. המוזיקה של אחד הטרובדורים והמבצעים הגדולים שדרכו פה.
===============================================================================
45. Shonna Tucker and Eye Candy – A Tell All
שונה טאקר היתה ידועה כבאסיסטית של הדרייב ביי טראקרס במשך שמונה שנים. אחרי העזיבה מההרכב של ג’ייסון איזבל ב-2007 (AKA בעלה לשעבר שגם יככב בהמשך הרשימה) שונה קיבלה הזדמנות להראות מהכתיבה שלה ולהשמיע את קולה. זה קרה פעם ראשונה באלבום הנפלא Brighter Than Creation’s Dark והיא פשוט השתלבה שם כ”כ טוב…היא תרמה שירים גם לשני האלבומים שבאו לאחר מכן ואז עזבה את הטראקרס כדי לחפש כיוונים חדשים ולהיות יותר עצמאית בשטח. האמת זו היתה רק שאלה של זמן. גם אני רציתי עוד מהקול הזה והשירים שלה באלבומים האלה. אז עם גיטרת הבאס, הקול הרך והמבטא הדרומי היא הקימה הרכב משלה (בין השאר עם ג’ון נף, הגיטריסט ונגן הפדללפ-סטיל המעולה שעזב את הטראקרס גם כן). זה אלבום הבכורה שלה. כולו מלא בשירים של טאקר, היא שרה את כולם, היא בקדמת הבמה וזה נעים מאוד. קצת קאנטרי-רוק, קצת R&B, קצת פולק וכמובן השפעות דרומיות.
מקווה שהאלבום הזה יפתח קריירת סולו מוצלחת לטאקר ושנראה ונשמע ממנה עוד. והיא כזו חמודה, אני מת עליה.
===============================================================================
44. Son Volt – Honky Tonk
סון וולט זה הרכב אהוב עלי של ג’יי פרר (שהופיע פה ברשימה שנה שעברה כחלק מה-New Multitudes). מי שהקים יחד עם ג’ף טווידי את Uncle Tupelo, אחת מלהקות האלטרנטיב-קאנטריאמריקנה הנהדרות של תחילת שנות התשעים. כשהלהקה הזו התפרקה טווידי הלך והקים את Wilco ופרר מצידו הקים את סון וולט. שלושה הרכבים שאני בעיקרון מאוד אוהב עם שני מוזיקאים נפלאים שאחראים להם. הלהקה של פרר מבחינתי שמרה קצת יותר על הסגנון של Uncle Tupelo, או המשיכה את דרכה עם בסיס מוזיקלי דומה. לאלבום החדש שלהם יש הרבה יותר השפעה של קאנטרי שורשי והוא מאוד נשמע ככה. אני די אוהב אלבומים מודרנים שהולכים אחורה ונשמעים מעט Old School. שמחתי לראות גם את סון וולט חוזרים עם אלבום חדש אחרי 4 שנים ובמיוחד שבתקופות האחרונות הייתי הרבה יותר חזק עם ההרכב האחר דווקא שיצא מ-Uncle Tupelo…
===============================================================================
43. Neil Young – Live At The Cellar Door
קשה שתהיה שנה בלי איזה משהו של יאנג. אחרי שני אלבומי אולפן עם קרייזי הורס שנה שעברה (שאחד מהם תפס אצלי את המקום השני) הגיע הזמן הפעם לחזור להופעות הארכיון שלא מאכזבות לעולם. הפעם זוהי עוד הופעת סולו אקוסטית שלקוחה ממספר ערבים של יאנג ב-Cellar Door בוושינגטון בסוף שנת 1970. נראה שיש יותר מדי הוצאות כבר מהתקופה הזו, במיוחד של יאנג בסולו. אפשר להגיד שה-Cellar Door היא החלק המשלים של ההקלטות האקוסטיות האלה של יאנג, אחרי “Live At Canterbury House” שהוקלט ב-68, הבא אחריו “Live At The River Boat” שהוקלט ב-69 וכמובן ההוצאה המושלמת של “Live At Massey Hall” מ-71. החלק החדש נכנס שם באמצע ב-1970 ומשלים רצף מסויים.
במעבר על רשימת השירים נראה שהרבה דברים חוזרים שוב, כמו בהוצאות הקודמות שהוזכרו. אבל יש פה כמה נקודות ודברים מיוחדים, מעבר ליופי הרגיל של ההקלטה; אלו היו הופעות חימום של יאנג לקראת שני ערבים ב-Carnegie Hall ובעצם ההופעות הראשונות שלו אחרי השחרור של האלבום After The Gold Rush. היו שם ביצועים היסטורים ראשונים לשירים:
After The Gold Rush
See The Sky About To Rain
Bad Fog of Loneliness
ו-Old Man (שנה ומשהו לפני היציאה של Harvest). בנוסף לפרטים האלה יש בו כן שלושה שירים שלא נמצאים בחלקים האחרים של הופעות הסולו שהבולט ביותר ביניהם הוא Cinnamon Girl, שנמצא פה בגרסת הפסנתר השקטה והפשוט יפהפייה. הקטע הזה בלבד שווה כבר את כל ההוצאה. גם אחד השירים הכי אהובים עלי של יאנג, Expecting To Fly, נמצא פה בגרסת פסנתר ועוד כמה שירים אחרים שנשמעים מושלם. שינוי מרענן גם אחרי שכל השנה האחרונה שמעתי רק את יאנג החשמלי והכסחן עם קרייזי הורס, במיוחד כשהצלילים שלהם מההופעה בלונדון בחודש יוני עדיין יושבים לי בעור התוף.
===============================================================================
42. Patrick Sweany – Close To The Floor
סוויני הוא מהאמנים החדשים האלה שמשאירים בסביבה את ניחוח הבלוז-רוק הישן. בעשור האחרון היו כמה אמנים מאוד בולטים ומוצלחים שעשו זאת, כמו הבלאק קיז או ג’ו בונאמסה וכדומה. אלו שלקחו את הבלוז הישן וערבבו אותו עם הרוקנ’רול שלהם עם הרבה אנרגיות וזיעה. האמת שקצת התגעגעתי לאיזה אלבום בלוז-רוק חדש נחמד וסוויני עושה את זה די לרוחי. אין מה לחדש ממש באיזור הזה, אבל כן אפשר לעשות את זה כמו שצריך עם איזו דרך המשך שלך. גם אין פה שום קאברים או שירי בלוז ישנים ששמים עליהם את הספין שלך. הכל פה מקורי, חדש ובסגנון שלו וזה גם כן משהו שאהבתי.
===============================================================================
41. The Black Crowes – Wiser For The Time
מי? כן, שוב אלו. הפעם עם סיבה ממש טובה. הקרואוז חזרו השנה אחרי הפסקה של שנתיים (מה שאמר שגם אני חזרתי לראות אותם בגיחה הראשונה שלי להופעות חו”ל השנה בחודש מרץ). בשביל לגבות את החזרה שלהם הם שחררו את אלבום ההופעה הזה. בדרך כלל אני לא אתלהב מאלבומי לייב של הקרואוז, כי אני שומע וקונה המון הופעות מלאות שלהם. אבל פה היתה סיבה להתלהבות, כי השירים כאן לקוחים מהקלטות שחיכיתי המון זמן לראות משוחררות. 26 הרצועות שנבחרו כאן הוקלטו בריצת חמש ההופעות של הקרואוז ב-Best Buy Theater בניו-יורק בסתיו של 2010. הופעות שטסתי במיוחד בזמנו לראות שהן גם בין השאר מחזיקות בתואר “ההופעות הכי טובות שראיתי בחיי”. לא רק של הקרואוז, אלא בכלל. וטסתי לראות המון הופעות מעולות בחיים שלי. זה אומר הרבה.
האמת שנורא קיוויתי לראות את חמש ההופעות משוחררות באופן מלא, אבל הסתפקתי ב-26 שירים, שרובם מהיותר אהובים עלי וכאלו שלא רואים בכל הופעה של העורבים. זה ממש לא אלבום לקהל הרחב. הרבה ביצועים מיוחדים או קצת נדירים שוחררו כאן (ביניהם אגב הרגע המוזיקלי הכי מרגש וגדול בחיי, שזה הביצוע של Title Song). כל הופעה שם בניו יורק ערכה 3 שעות וחולקה לסט אקוסטי + סט חשמלי. גם פה ההוצאה מחולקת לחלק האקוסטי ואחר כך אלו החשמליים. ככה שבכלליות זה אחלה אלבום לייב, אבל בנוסף באופן פרטי יש לאלבום הזה המון משמעות אצלי ופן אישי מיוחד, מאוד קרוב ומלא זכרונות ענקיים והגשמת חלומות. הוא שוחרר אגב רק בפורמטים של מארז תקליטים (די יקר) ובאופן דיגיטלי. שווה לגמרי את המחיר ב-iTunes. מומלץ. הם גם היו אז בשיא מסויים ממש לפני הפירוק הזמני.
===============================================================================
40. Don Chambers – A Sudden Loss of Elevation
אחד מקבוצה של אלבומי Singer/Songwriter טובים שיצאו השנה של אמנים וותיקים. צ’מברס כבר נמצא הרבה זמן בסצינת המוזיקה של את’נס, ג’ורג’יה. הרבה עם ההרכב שלו – Goat. הפעם הוא ישב להקליט מספר שירים לבד באווירה מאוד אינטימית. זה אלבום די קצר אם לא מחשיבים את הרצועה המוזרה האחרונה עם 21 דקות של צלילים שונים, שזה לא כזה רחוק מהזמן של כל השירים באלבום שבאים לפני. אבל זה לא אמור להרתיע. כי השירים האלה כואבים, כנים וטובים. האלבום שוחרר ב-Bandcamp ואפשר או להזמין אותו במיוחד על CD או לשלם עליו 5 דולר בלבד (או יותר אם בא לכם) ולקבל אותו דיגיטלית. זו אחלה עסקה לעשות עם מר צ’מברס. הקול והמילים שלו שווים את זה.
===============================================================================
39. Jenny O. – Automechanic
יצאו השנה כמה וכמה אלבומי בכורה מאוד מעניינים וטובים, זה אחד מהם. אל Jenny O הגעתי דרך אחד המוזיקאים האהובים עלי ושם מוכר פה בסיכומים למי שעוקב – ג’ונתן וילסון. הוא הפיק את האלבום ומנגן לכל אורכו (ויחזור שוב ובגדול מאוחר יותר ברשימה). הבמה פה אבל היא כולה של ג’ני. היה לי קצת קשה להתחבר אליה בהתחלה, אבל אחרי כמה שמיעות היא לגמרי השאירה בי חותם ולדעתי תתפתח לאחת היוצרות החריגות והמוכשרות בסביבה. היא יודעת לכתוב, יש לה קול קצת שברירי אך זורם (מזכירה מעט את סטיבי ניקס הצעירה) ויש פה כמה שירים שנשמעים בוגרים יותר ממה שהם אמורים להיות. שווה לזכור את השם שלה והאלבום הזה גם שווה לא מעט האזנות.
===============================================================================
38. John Fogerty – Wrote A Song For Everyone
ג’ון פוגרטי, המנהיג לשעבר של Creedence Clearwater Revival, הוציא אלבום סולו חדש השנה ובחר הפעם לעשות משהו מעט שונה – להקליט שירים מחדש ולארח חברים ואמנים שונים על הדרך. התוצאה לא רעה בכלל, במיוחד בגלל מספר אורחים שמצליחים להחיות מחדש שירים קלאסים של CCR ולהכניס בהם אנרגיות חדשות. יש פה גם מספר שירים חדשים, אבל רוב נקודות השיא הן הגרסאות הטריות לשירים הישנים. מהבולטים שבהן אפשר למצוא את מיי מורנינג ג’אקט בביצוע ל-Long As I Can See The Light או את Dawes בכימיה נהדרת עם פוגרטי ב-Someday Never Comes. ויש עוד דברים טובים עם ה-Foo Fighters ובוב סיגר בין השאר.
אלבום מומלץ כמובן לחובבי CCR והמוזיקה של פוגרטי בפרט.
===============================================================================
37. Patty Griffin – American Kid
גריפין היא מהבולטות והטובות בפולק-רוק האמריקני בשני העשורים האחרונים. חזרה השנה עם אלבום חדש שהוא אחד הטובים ביותר שלה. היחסים שלה עם רוברט פלאנט גם כן קיבלו פרסום השנה. היא הופיעה איתו, הוא איתה ויש ביניהם גם מערכת יחסים מעבר למוזיקה. לדעתי הם זוג מנצח. פלאנט גם מתארח באלבום הזה במה שיצר שני דואטים מוצלחים ב-Ohio ו-Highway Song. איזה כיף לשמוע את שניהם ככה. מנגנים באלבום גם האחים לבית דיקינסון – לות’ר וקודי מה-North Mississippi Allstars, שמוסיפים מאוד לרקע המלודי השורשי והבלוזי לעיתים. נשמע שגריפין במקום ממש טוב כרגע בחיים ובקריירה כשהיא קרובה לגיל 50. אלבומים כאלו מוכיחים למה.
===============================================================================
36. Mount Moriah – Miracle Temple
זה הרכב שגיליתי שנה שעברה כשהשלמתי את אלבום הבכורה שלהם מ-2011. הפעם קניתי מיד את אלבומם השני כשיצא בפברואר האחרון. יש פה טריו ממש נחמד שמוביל אותו הסולנית Heather McEntire שהפכה לאחד הקולות הנשיים החביבים עלי השנה. שיר הפתיחה Younger Days היה די קשור אלי בזמן מסויים השנה ושאר הרצועות אחריו שומרות על איזון מוצלח והרבה מוזיקה נעימה לאוזן. לא יודע כמה מושך זה להגיד שזה אלבום נורא נעים. אבל הוא ככה. וזה סבבה מבחינתי.
===============================================================================
35. Truth & Salvage Co. – Pick Me Up
גם פה אלבום שני, הפעם של הרכב שאלבום הבכורה שלו היה אצלי בסיכום לפני שלוש שנים. ציינתי בזמנו שהם על גל האמריקנה המוצלח ושמזכירים מעט את The Band עם תחלופת הקולות של חברי ההרכב ועוד. כל זה ממשיך גם לאלבום החדש. הוא מאוד חופשי ויש בו גם כן הרגשה של Road Album שכזה. אחד שיתאים לשמוע בדרכים. הם בעיקרון שמרו על אותו הקו ואותה האווירה מהאלבום הראשון. מי ששמע ואהב אותו בטח יאהב גם את מה שטמון כאן.
===============================================================================
34. Guy Clark – My Favorite Picture of You
אחד מהדינוזאורים ברשימה השנה. קלארק נמצא בתחילת שנות השבעים לחייו והוציא השנה אלבום מאוד אישי ומוצלח. יש פה מלנכוליה וחום והתרפקות על העבר, והקול הקשיש של קלארק מלווה את השירים האלה באופן די מרגש. שיא הריגוש הזה מגיע בשיר הנושא, אותו קלארק מקדיש לאשתו זה ארבעים שנה, סוזנה, שנפטרה בשנה שעברה. קשה לשמוע את המילים ובמיוחד הקול הזה, בלי שישפיע עליך.
עוד שיר שדי השפיע עלי כאן הוא Hell Bent On a Heartache. ככה בדיוק צריך להגיש שיר כנה ואמיתי של יוצר וותיק ולהזכיר לנו בדרך שהוא עדיין פה ויש לו מה להציע.
===============================================================================
33. Amanda Shires – Down Fell The Doves
או, אמנדה…האמת שאם הייתי כותב את הרשימה הזו בזמן שהאלבום יצא הוא היה מדורג קצת קודם. אבל מאז שפגשתי וראיתי אותה בלייב, גם האלבום וגם במיוחד היא מצאו לעצמם מקום הרבה יותר קרוב אלי. על הבמה ובמציאות היא לגמרי התחבבה עלי יותר. גם בתור בן-אדם וגם בתור היוצרת שהיא, עם היוקיללה והכינור שלה, הקול, היופי הכללי, האינטראקציה עם הקהל, החיוך והעיניים הגדולות המהפנטות, וכמובן השירים הפשוטים האלה. זה הכל ביחד. באלבום השירים קצת נשמעים אחרת, הם יותר מופקים ומכילים יותר מרק כינור או גיטרה אקוסטית ברוב המקרים. משהו בפשטות שלה על הבמה ממש עשה לי את זה. אבל זה לא מוריד מטיבו של האלבום, ההפך. כשחזרתי אליו אחרי המסע שלי בנובמבר שהיה לה בו חלק (ועליו ארחיב יותר בהמשך) התחברתי אליו פשוט יותר. הבעל ג’ייסון איזבל מתארח פה גם בקטנה. באמצע השיר האחרון מגיע גם המשפט שנושא את שם האלבום וזה תמיד מעלה בי חיוך כשעושים את זה. בדיוק כמו שאני חוזר לשמוע כאן את השירים שראיתי אותה מבצעת ונזכר ברגעים האלה שהיא נטלה בהם חלק, כאשר החלק הגדול יותר יגיע בהמשך.
===============================================================================
32. Steve Earle – The Low Highway
נראה שבכל סיכום תהיה לי נציגות של משפחת Earle. כל שנה מישהו אחר, הפעם תורו של האבא שוב. אני מאוד אוהב את האלבומים המאוחרים של סטיב ארל. באמת שקשה לטעות איתם, במיוחד השלישייה האחרונה שהתחילה עם אלבום הקאברים Townes. כעת לא רק שהוא הוציא עוד אחד כזה, אלא לדעתי זה גם אחד הטובים שלו בקריירה בכלל. ארל יכול להיות האבא הרוחני של כל מי שניסה לעשות קאנטרי-רוק בשלושת העשורים האחרונים בערך. או סתם לכתוב שירים טובים.
מנגנים פה צמד ה-Mastersons כריס ואלינור שביקרו בסיכום הקודם עם אלבום משלהם. ממשיכים לקחת חלק במוזיקה אמיתית כזו, נוקבת לעיתים, מ-אמן שראה ושר כבר על הרבה דברים אישיים וחשובים בחיים. אם בשנה שעברה כיכבו אצלי לא מעט אלבומים עם קולות נשיים, נראה שהשנה יש איזה Theme כלשהו של Singer/Songwriters שכבר חוו דבר או שניים בקריירה שלהם. היו ועוד יגיעו כמה ממש מוצלחים כאלו. זה עוד אחד מהם.
===============================================================================
31. !Gov’t Mule – Shout
עברו 4 שנים מאז אלבום האולפן האחרון של המיול ואחרי שוורן היינס הוציא החוצה את החומרים שלו בסולו, הגיע הזמן לאחד שוב כוחות. הפעם עם טוויסט מסויים! (הסימן קריאה הוא בשביל זה, גם בשם האלבום לדעתי. סוג- של “אה אה!” כזה, “הנה משהו שלא ציפיתם לו”. או שלא? סתם משתף מחשבות מוזרות). אז המיול נכנסו שוב לסטודיו והקליטו 11 שירים חדשים ואז עשו משהו די מיוחד ואף מקורי נראה לי כשהזמינו בכדי להקליט את כל השירים איתם בגרסאות שונות, ואז להוציא אלבום כפול שמכיל את המיול לבד עם האלבום המקורי בנוסף לאלבום עם האורחים (היה כזה דבר פעם?).
רעיון נחמד. התוצאה – אולי טיפה עמוסה, אבל די מדליקה. במיוחד כשבדיסק השני עם האורחים נמצאים מוזיקאים כמו אלביס קוסטלו, בן הרפר, ד”ר ג’ון, גרייס פוטר, טיי טיילור, סטיב ווינווד וג’ים ג’יימס (שהוא האמן שכנראה השתתף בהכי הרבה אלבומים בסיכום השנה…). מה שנחמד שזה לא ממש אותם השירים בדיוק רק עם סולן אורח. הסדר שלהם בדיסק השני שונה ואף האורך של הרבה מהם קצר יותר או ארוך יותר. אלו ממש הקלטות שונות שמציבות חלק מהשירים באור חדש יותר מאשר בדיסק הראשון. ואיך הדיסק הראשון בכלל? סבבה לגמרי. מיול טיפוסי, הרבה גיטרה מחשמלת של היינס, בלוז ורוקנ’רול משובחים. בהרבה מהשירים קשה לי להחליט איזו גרסה אני אוהב יותר, של המיול או עם האורחת. בכל אופן, יש פה גם מיול חדש טוב, גם שני אלבומים במחיר של אחד וגם משחק ופרשנות מעניינים עם השירים פה בשתי הגרסאות של האלבום.
===============================================================================
30. Overseas – Overseas
עוד פרוייקט חדש שנמצא בו וויל ג’ונסון, שהיה ברשימה של השנה שעברה עם ה-New Multitudes ואלבום הסולו שלו. הוא הסיבה שהגעתי להרכב הזה שהוציא אלבום ראשון מוצלח. מאלבומי האלטרנטיבאינדי האלה שמתאימים כמעט לכל שעה או הרגשה. ג’ונסון הוא רבע מההרכב כאן והדברים שהוא נוטל בהם חלק תמיד מעניינים ושווים שמיעה. מקווה מאוד שנראה המשכיות ואלבום שני מ-Overseas, כי אי אפשר לדעת אם זה יהיה פרוייקט חד-פעמי או לא. בינתיים הם השאירו לנו כאן הרבה ליהנות ממנו, אם זה השנה או מי שיגלה אותם גם מאוחר יותר.
===============================================================================
29. Pearl Jam – Lightning Bolt
אחד מהאלבומים המצופים של השנה. החדש של פרל ג’אם לאחר 4 שנים שביניהן בין השאר הם הצליחו סוף סוף להיכנס אצלי חזק עם החיבור אליהם. האמת שחרשתי המון על פרל ג’אם בשנתיים האחרונות והאלבום החדש הגיע אחרי שקצת נרגעתי (ולקח הרבה זמן להירגע גם משתי ההופעות שחוויתי באמסטרדם בשנה שעברה ובמיוחד הערב השני שם). אז הוא לא הפיל אותי ממש, אבל אני בהחלט נהנה ממנו. יש בו כמה שירים מאוד קליטים, חלקם באמת ממש טובים. יש שירים נותנים בראש ואיזון נחמד בין הסגנונות, כרגיל. אין פה משהו ממש חלש לטעמי, אבל גם לא הרבה שעשה לי “וואו”. אז בגלל זה Lightning Bolt תופס אצלי מקום נחמד באמצע ולא גבוה יותר. מה גם שאלבומי האולפן שלהם הם הרבה רק הכנה לדבר האמיתי שנמצא אצלם בהופעות. ולא הייתי מתנגד לראות אותם שוב, גם עם ריבוי השירים מהאלבום החדש שעם הזמן התחבב עלי יותר.
===============================================================================
28. The Avett Brothers – Magpie and the Dandelion
אלבום נוסף חדש ל-Avett Brothers שנה שניה ברציפות. דבר שבדרך כלל אני לא כזה אוהב, כי זה קצת לדחוס יותר מדי לדעתי. אני אוהב את הרווח בין אלבומים של לפחות שנתיים-שלוש. אבל מה, זה יופי של אלבום. עוד פעם. הסיבה לשחרור שלו היא הקלטת המון חומרים לאלבום של השנה שעברה – The Carpenter. הם הספיקו פשוט לאלבום שלם נוסף. הדבר הכי טוב בו שהוא ממש לא נשמע כמו אוסף שאריות או Outtakes. הוא עומד לבד בתור אלבום שלם ומוצלח. יש בו הרבה יופי שהיה גם בקודם ויכול להיות שהם היו צריכים להוציא אלבום כפול פשוט שנה שעברה או אחד ארוך יותר עם כל הרצועות הכי טובות משני האלבומים האלה, אך במקום זה קיבלנו שני אלבומים בהפרש של שנה. וגם אם זה טיפה יותר מדי, אין לי ממש טענות כלפי המוזיקה עצמה וזה הדבר היותר חשוב פה. יש כאן אחלה שירים והמשכיות מוצלחת מהאלבום הקודם.
===============================================================================
27. Mavis Staples – One True Vine
המלכה מייביס סטייפלס, גבירותי ורבותי. שיתוף פעולה שני ברציפות שלה עם ג’ף טווידי וזה לגמרי Match made in heaven. סטייפלס חגגה 74 השנה והקול הענק שלה נמצא כאן ונשמע גם בגדול. הגאונות של האלבום הזה היא ההפקה של טווידי וכל מה שהוא מוסיף למוזיקה של סטייפלס מבלי לחדור לאור הזרקורים שלה. הוא לגמרי מלווה אותה פה, אבל עושה את זה בצורה הכי צנועה שיש. ההפקה שלו, הנגינה כחלק מההרכב שעומד מאחוריה (שכולל גם את הבן שלו ואת קלי הוגן חביבתי שהיתה כאן בסיכום שעבר) וגם השירים שכתב אותה היא מבצעת.
ההשתתפות שלו שמשפיעה על האלבום גם מכניסה קצת אמריקנה וסגנונות שמודבקים יותר אליו, שבשילוב עם ה-Soul, הבלוז והרקע שלה, יוצרים אווירה מעולה. אחד מאלבומי הסולR&B הטובים של השנים האחרונות. במיוחד מאמנית כ”כ ותיקה ובגיל מתקדם.
===============================================================================
26. Dawes – Stories Don’t End
אלבום שלישי להרכב מקליפורניה והראשון שאותו לא מפיק ג’ונתן וילסון. הפעם התפקיד שייך ל-Jacquire King, שהפיק בין השאר בשנים האחרונות אלבומים של Punch Brothers, Of Monsters of Men, נורה ג’ונס, טום וייטס ועוד. יש לו אחלה רזומה וגם האלבום הזה נשמע טוב, אבל קצת פחות התחבר אלי מהשניים הראשונים. או לפחות מהאחרון. Nothing Is Wrong, האלבום הקודם של Dawes, היה אחד האלבומים הכי אהובים עלי של 2011. הסיבה העיקרית היתה השילוב בין הכתיבה שלהם למוזיקה עצמה, המלודיות וההגשה. משהו שם עבד באופן מושלם והתחברתי אליו מכל כיוון אפשרי בצד של המאזין. פה משהו פחות זרם לי. חלק מהמילים אולי טיפה יותר בנאליות, השילוב הזה, לא יודע. אולי הוא פשוט פחות ריגש אותי. הוא עדיין טוב מאוד ו-Dawes עדיין אחלה להקה (וכן, יש פה גם אחלה שירים). פשוט הפעם חסר איזה פן אישי וגם מה לעשות, קשה להגיע אחרי אלבום מושלם כ”כ. זה גם קצת לא פייר לפעמים.
===============================================================================
25. North Mississippi Allstars – World Boogie Is Coming
עוד הרכב שהיה פה עם אלבום גם לפני שנתיים. הפעם ה-Allstars של האחים דיקינסון חוזרים ממש אחורה ומוציאים אלבום שורשי וכ”כ מגניב שמזכיר קצת את אלבום הבכורה המעולה שלהם מלפני עשור פלוס. “World Boogie” כרגיל מושפע המון מבלוז ופולק ישנים עם כל החשמל והטירוף שקודי ולות’ר דיקינסון מכניסים שם. וכבוד. המון כבוד למוזיקה עליה גדלו. האלבום הזה הוא אלבום האולפן שהכי מושפע מההופעות האדירות שלהם (מי שהיה בהופעה פה בבארבי לפני שנה וחצי יודע) ואפשר למצוא פה שירים שנמצאים בהוצאות לייב בדיסקוגרפיה של האולסטארס וגם הוא פועל קצת כמו הופעה. שיר אחרי שיר. במיוחד גם כשנמצאים כאן החברים הקרובים למשפחת Burnside ו-Otha Turner ואפילו רוברט פלאנט משמיע קולות במפוחית…
אחד האלבומים המדליקים של השנה שמזיז לי אוטומטית את כל הגוף כשאני שומע אותו. הוא גם נשמע נורא חופשי והוא פשוט כיף אחד גדול.
===============================================================================
24. Jim James – Regions of Light and Sound of God
הוא התארח שלוש פעמים פה כבר והגיע הזמן לקבל אותו לבד. כפי שקרה השנה. ג’ים ג’יימס לקח כיוון קצת שונה ועזב לרגע את מיי מורנינג ג’אקט (שסיימו בדיוק להקליט אלבום חדש בשביל 2014, לא לדאוג). אלבום סולו ראשון של ג’יימס שמדגיש באמת נורא את המילה “סולו”. הוא עושה פה ממש הכל כמעט לבד. המילים והכתיבה, המוזיקה, הנגינה ברוב הכלים, ההפקה והקטע האומנותי הכללי של האלבום.
המוזיקה והשירים של “Regions of Light” שונים מאוד מהאלבומים של MMJ. יש פה סאונד ואווירה שלא זרמו אלי באופן שוטף בשמיעה ראשונה. גם אפילו לא שניה. זה מה שדי מדהים עם אמן שאתה מכיר כ”כ טוב כל מה שעשה עד היום ואת הסגנונות שלו. שהוא מצליח להפתיע אותך והחיבור עם היצירה שלו פתאום מתעכל אחרת ואתה לא מקבל את מה שאתה רגיל אליו. האווירה באלבום מאוד “ספייסית” ומרחפת. אין פה את ג’ים ג’יימס האינטימי עם הגיטרה האקוסטית שרגילים לשמוע בקטעים המופשטים שלו. האינטימיות עדיין כאן, אבל היא מוקפת ומוגשת באווירה שונה עם צבעים שונים. חלק מהשירים הקפיצו לי קצת מהחומרים המוקדמים של MMJ, במיוחד משני האלבומים הראשונים שלהם. לא בגלל שהם דומים או מזכירים קצת שירים באלבום של ג’ים. משהו בפשטות שלהם, רק בהפקה חלקה ושונה והחלפה של הגיטרות האקוסטיות בסאונד אקלקטי יותר שפוזל לצדדים.
ג’ים ג’יימס תמיד מחפש מקומות חדשים לדרוך עליהם ומערב בכל אלבום את הרגשות העצומות, המחשבות והפנטזיות הלפעמים בלתי מובנות שעוברות לו בראש. האלבום הזה לא מתקרב לדעתי לדברים הכי טובים שג’ים חתום עליהם ואני עדיין מעדיף אותו יחד עם הלהקה ההיא אותה הוא מנהיג, אך שום דבר מזה לא פוגם בהנאה והעניין שהוצאת הסולו הזו מביאה, יחד עם היכולת של היוצר הגדול הזה להמשיך לחדש דברים למאזינים וותיקים.
===============================================================================
23. Devendra Banhart – Mala
עד שהאלבום הזה יצא בחודש מרץ האחרון לא הכנסתי אלבום של דבנדרה לשמיעה כמעט 3 שנים…היה לי קשה אחרי הביטול הכ”כ מפתיע של ההופעה שלו בארץ ביוני 2010, יומיים לפני שהיה צריך להיות פה. במיוחד אחרי האהבה הגדולה שתמיד רכש לישראל וההצהרות שהוא מגיע רק בשביל המוזיקה ולא שום דבר אחר. אז אלבום חדש שלו היווה סיבה לחזור. ב- “Mala” כבר קשה למצוא את הפריק-פולק המגניב והישן של דבנדרה בכמויות, כפי שהיה באלבומים כמו “Cripple Crow” ו-“Rejoicing In The Hands”. מצד שני אני מוצא את “Mala” שלם, אחיד ובהחלט טוב יותר מאלבומו האחרון. גם אין מה לעשות, אמנים מתקדמים הרבה פעמים ומשתנים.
יש פה קצת גיוון ויש גם שירים נורא רכים ויפים. לקח לי מספר שמיעות כדי להימשך יותר ולקלוט טוב את היופי הזה. מהאלבומים שאחרי החרישה הראשונית חזרתי אליהם לאחר מספר חודשים וגיליתי אותם בצורה אחרת. אני חושב שזה אחד הטובים של בנהארט והאלבום הכי שלם ואחיד שהוא הוציא מזה שמונה שנים.
===============================================================================
22. Bill Callahan – Dream River
עוד אחד מכותבי השירים המוכשרים של השנה, הפעם ביל קאלהן עם אלבום אינטימי ואישי שמלא במוזיקה ומילים נהדרות. זה אלבום שמככב בלא מעט רשימות סיכום ששוחררו החודש ובצדק רב. מעבר להגשה הנורא כנה שלו, הרבה דברים מאוד קטנים עשו לי את זה ב-Dream River. איזה כינור או חליל ברקע, סולו גיטרה קטן, בנייה ועליה של הסאונד, מעברים כאלה ופשוט כל הרקע או הבסיס שנמצא מתחת לקול של קאלהן. קול שנדמה לפעמים שלא שר, אלא פשוט מגיש או מדבר. אבל כשהכלים האלה מאחוריו מלווים אותו זה פשוט עובד מצויין.
שיר כמו Small Plane מראה את זה מעולה והוא גם אחד מהשירים האהובים עלי השנה. עם העצב, הכנות והדימויים שבמילים. בול הדוגמה שמתארת לי היטב את קאלהן ואת טיבו של כל האלבום הזה.
===============================================================================
21. Deer Tick – Negativity
אחד הדברים שאני הכי אוהב ב-Deer Tick זה שאי אפשר לדעת מה מקבלים באלבום חדש שלהם. בקודם היה קצת פאנק, רוקנ’רול של הסיקסטיזסבנטיז והרבה לכלוך, אחד לפניו היה אלבום אקוסטי יותר ומרגש. הפעם יש גם כן הרבה רגש, אך גם גיוון מאוד מושך במוזיקה. יש בו שירים כיפיים, עמוקים, קלילים ונורא יפים. הכל יחד. אבל בגדול הוא מהאלבומים היותר מורכבים ושלמים שלהם. לדעתי זה גם האלבום הכי טוב שהם הוציאו עד כה. הוא נהדר וההפך הגמור משמו. החבר’ה של דיר טיק יודעים להיות שטותיים קצת לפעמים, אבל פה הם ניגשים למוזיקה ברצינות רבה ונראה שהם הגיעו לפיסגה שלהם מבחינת יצירה. אני לפחות שומע זאת היטב בתריסר הרצועות באלבום הנוכחי.
===============================================================================
20. Blitzen Trapper – VII
עוד הרכב שיודע לעשות המון כיף בשילוב של תחכום ויופי הם Blitzen Trapper. הצטערתי נורא שרכשתי את האלבום הקודם שלהם – American Goldwing, קצת מאוחר, כי הוא לגמרי היה נכנס חזק ברשימה שלי של 2011. אבל הנה השנה הגיעה עוד הזדמנות להזכיר אותם בזמן אמת. זה השם הכי לא מקורי של אלבום השנה בהתחשב בזה שהוא פשוט באמת האלבום השביעי שלהם…אבל העטיפה שלו חמודה. והמוזיקה בתוכו הכניסה לי הרבה אושר וחום בשמיעות השונות. אני יכול לראות משהו קצת שובבי והומוריסטי אצלם מתחת לפני השטח, פשוט נשמע שהם עושים חיים לפעמים בהקלטות של האלבומים שלהם. ככה דמיינתי אותם קצת באולפן. משתעשעים ובאותו הזמן יודעים מה הם עושים, מודעים לאמת במוזיקה שלהם ויודעים לייצר שירים מצויינים. הוא לא ברמתו של האלבום הקודם. עדיין מספיק ברמה טובה בשביל לפתוח אצלי את עשרים האחרונים כרגע.
===============================================================================
19. The Cave Singers – Naomi
אלבומם הקודם של השלישייה מסיאטל היה אחת ההפתעות הנעימות ביותר שלי ב-2011. הפעם הגעתי מוכן אליהם ובציפיה. “Naomi” הוא אלבום שאני מרגיש איתו Follow-Up חיובי מאוד לקודמו, “No Witch”. להרכב הזה לגמרי יש את הסאונד שלו והוא כאילו המשיך לי את האלבום הקודם על אותה דרך. כמו איזה סרט המשך. שזה אחלה במקרה פה.
לקחו כמה רצועות עד שהאלבום התרומם לי, אך הקסם של ה-Cave Singers הגיע יחד עם הפולק-רוק המרומם שלהם ונשאר איתי עד הסוף. הם יכולים להוציא מבחינתי עוד אלבום בדיוק בסגנון ואני אהיה מאושר. מהלהקות האלה שמתאימות איכשהו להכל.
===============================================================================
18. Tedeschi Trucks Band – Made Up Mind
שנה שלישית ברציפות פה עם אלבום של TTB. אחרי הבכורה ואלבום ההופעה שנה שעברה הגיע הזמן שלהם להיכנס שוב לאולפן. מה שיצא להם משם זה עוד אלבום שהיה קשה לי להשאיר מחוץ לעשרים הגדולים. אין, דרק טראקס וסוזן טדסקי פשוט לא מסוגלים לעשות משהו לא טוב. במיוחד כשהם ביחד. אחד הזוגות המוזיקליים האהובים עלי, מוקפים שוב בלהקה הענקית שלהם, מזגזגים בין רוק דרומי, בלוז, Soul והרבה שורשים שונים שהחברים במשפחה המורחבת של Tedeschi Trucks Band מגיעים מהם.
גיטרת הסלייד של דרק היא עדיין אחד הדברים הכי מדהימים שיש כיום בעולם המוזיקה. לא משנה כמה פעמים, הוא עדיין יעשה לי את אפקט ה-WOW המטורף שלו בקטעים מסויימים כשהוא ממש נכנס לזה. סוזן עדיין זמרת ענקית עם לב וכוח ווקלי מיוחד. קשה פשוט לטעות איתם. זו מוזיקה שנשארת תמיד חזקה ומאוד “חיה”, גם אם החבר’ה פה לא על הבמה.
===============================================================================
17. White Denim – Corsicana Lemonade
איזה משב-רוח מרענן הם White Denim. רוק-פסיכדלי ואנרגטי ללא מעצורים. אין ספק שזה אחד האלבומים הכי מהנים של השנה. אבל גם מהקצת מבאסים, וזה בגלל השירים היחסית קצרים שלו. ההרכב הזה הוא מסוג הדברים שאתה רוצה שימשיכו הרבה יותר. כי השירים זורמים ונבנים ויש להם בסיס ופוטנציאל להתמתח לכיוון של 10 דקות סוחפות. אבל הם לא עושים את זה ונשארים על איזור ה-34 דקות וזה הדבר המבאס. בשבילי לפחות. כי זה יכל להית עוד יותר טוב בהרבה . במקום זה קיבלנו קצת פחות מ-40 דקות של אלבום בכולל. אלבום שיכל להיות עוד יותר מלהיב, אך נשאר כזה שמביא המון טעם לעוד. אולי זה בעצם הקסם שלו. הוא טיזרי, אבל עדיין שלם.
===============================================================================
16. The Wild Feathers – The Wild Feathers
אחת הלהקות החדשות שהכי אהבתי השנה הם ה-Wild Feathers. הבסיס וההתמחות של הבלוג הזה תמיד היו כל מה שאיכשהו קשור לרוק דרומי, אמריקנה, פולק, אלטרנטיב-קאנטרי, קאנטרי-רוק והסביבה שלהם. אני יכול להגיד שאלבום הבכורה הזה הוא הדבר החדש הכי טוב שיצא השנה על האדמה והפסיעות הדרומיות הללו. הם עושים את זה מעולה. זה אחד מאלבומי הרוקנ’רול הטובים של השנה. אם ללכת קצת על השפעות אז אפשר לדמיין את The Band פוגשים את סקינארד או משהו מודרני יותר של Wilco פוגשים את Blackberry Smoke. נגיד…אבל לא צריך ללכת לשם. יש ל-Wild Feathers את הסאונד המעט מוכר הזה. יש להם גם את הכוח שלהם וכששומעים את האלבום בלי לנסות להשוות או לחפש השפעות, יכולים להיסחף איתו נורא.
מאוד אהבתי כאן גם שורה של שירים בחצי השני של האלבום שממשיכים אחד את השני מוזיקלית ללא הפסקות במעבר ביניהם. כמו מיני-סיפור או דרך שנמשכת. וזה באמת גם אלבום דרכים מצויין. אולי פחות לחורף. או לפחות לימים עם שמש למעלה שאפשר לנסוע בהם עם חלון פתוח וחיוך על הפנים.
===============================================================================
15. Widowspeak – Almanac
הצמד מתחת לשם של Widowspeak עושים יחד מוזיקה עם אווירה נורא אחידה שמשלבת פולק-רוק ודרים-פופ מאוד זורמים ונעימים. האלבום החדש שלהם מאוד כזה. אלבום שוגייז אווירתי כזה לכל אורכו, בלי ירידה ברמה ושמירה ממש טובה על יחידה אחת שכאילו מחולקת לרצועות. הקולות צפים פה ברכות מעל המוזיקה וההגשה, שנראית קצת קלילה לעיתים, אבל מלאה בעומק רב.
זו גם אחת מעטיפות האלבומים האהובות עלי השנה. הרקע והצבעים בה הולכים טוב עם הצלילים שבפנים. זה למעשה היה האלבום שפתח לי את 2013. יצא בינואר והיה הראשון שקניתי מבין כה רבים שבאו אחריו בשנה מוזיקלית די מלאה ועמוסה. הוא שרד את כל השנה כדי לסיים במקום די מכובד אצלי עדיין. עוד משהו שהאלבום הזה יכול לזקוף לזכותו.
===============================================================================
14. Water Liars – Wyoming
אחת ההפתעות הכי עדינות ומשביעות רצון שלי בשנה הזו. ה-Water Liars הם בעיקרון צמד שמגובה פה בעוד קצת נגנים משלימים. הם הצליחו השנה לגרום לי לשקוע עמוק מאוד במה שטמון באלבום הזה. “Wyoming” היה אלבום לילה מובהק אצלי מאז שנקנה ומצא מקום על מדפי המוזיקה שלי. יש לו את האווירה הזו בגדול. הוא אחד האלבומים שהכי אהבתי לשמוע ולשים ברקע בלילות ארוכים השנה. בשעות האלה שאני כ”כ נכנע להן, כשאני שקוע במוזיקה ובמחשבות. הוא עושה את זה בדרך שאני מאוד אוהב.
===============================================================================
13. The Head And The Heart – Let’s Be Still
מהאלבומים שממש חיכיתי להם השנה. האלבום השני של The Head And The Heart, הרכב שזכיתי להכיר לפני שנתיים בדרך מאוד מיוחדת. הם היו מופע הפתיחה של My Morning Jacket שטסתי לראות דאז. פגשתי את חברי הלהקה לפני ההופעה ובמיוחד את ג’וסייה ג’ונסון, איתו ממש ישבתי לשיחה לא קצרה. דיברנו עליהם, על הבית שלהם בסיאטל, הוא סיפר לי עד כמה הם דוחפים את עצמם בהופעות ללא הפסקה, בדרכים ובלהיות מופע פותח לכ”כ הרבה אקטים אחרים. היתה שיחה ממש מעניינת בין מוזיקאי מתחיל למאזין שעוד לא מכיר אותם ובכלל הגיע לראות את הלהקה המרכזית של הערב…
ובאותו הערב הם פשוט שוו אותי. הנוכחות שלהם על הבמה, המוזיקה והחופש הגדול שם. נורא נהניתי מהם וכשהערב הסתיים אמרתי להם להתראות וגם רכשתי את אלבומם הראשון שבדיוק שוחרר מחדש (עם התוספת של השיר Rivers And Roads). מאז המלצתי על האלבום ודיברתי עליהם עם כל מיני אנשים. אחר כך לאורך 2012 הם קיבלו לא מעט חשיפה. לאט לאט פתאום עוד גילו אותם וזה היה ממש משמח. נורא רציתי שהם יצליחו. לפני חודשיים שוחרר אלבומם השני והוא בהחלט השווה את הציפיות ממנו אצלי. כל החופשיות, ערבוב הרגשות והאווירה מאותו ערב שצפיתי בהם לפני שנתיים נשארו והתקדמו גם בהקלטת אולפן. יש פה מספר שירים שמאוד נגעו בי בזמנים מסויימים. הם ללא ספק עלו על גל מסויים שלוקח אותם לכיוון טוב. ושוב – מגיע להם להצליח והם גם בהחלט צריכים כשהם מוציאים כאלה אלבומים. אני מחכה לרגע שבו אני אפגוש אותם שוב בהופעה, הפעם בתור האקט המרכזי במקום די גדול שכולם באו לראות, ואזכיר לג’וסייה את השיחה שלנו מסוף 2011.
===============================================================================
12. T. Hardy Morris – Audition Tapes
אז אחרי מלחמה לא קלה זה אלבום הבכורה של השנה שלי. הארדי היה למעשה חבר קודם בהרכב Dead Confederate וחווה כבר הקלטה והוצאה של אלבומים. אבל זה אלבום סולו בכורה ואחד שבאמת שם אותו בקדמת הבמה ויכול לדעתי להזניק את הקריירה שלו במהירות האור.
הארדי הושפע קודם לכן הרבה מגראנג’, פסיכדליה ואלטרנטיב-קאנטרי, אבל למעשה אף אחד מהם לא ממש מורגש פה באלבום. Audition Tapes הוא מהאלבומים הקודרים והמהפנטים האלה שקצת קשה להגדיר אותם. כאשר שמעתי אותו לראשונה קפצה לי לראש הכלאה מוזרה בין אליוט סמית’, קורט וייל ואלכס צ’ילטון מ”ביג סטאר”. בכל אופן, האלבום הזה עשה לי משהו די חזק. כל שמיעה שלו גם גיליתי איזה עוד משהו קטן לאהוב. אם זה קטע קטן של קלידים או פדל-סטיל, איזה משפט או שניים או פשוט איזה שיר שעבר קודם בלי לשים אליו ועכשיו פתאום נקלט אצלך בקטע אחר. אחלה של אלבום וכנראה פתיחה של קריירת סולו ממש מעניינת.
===============================================================================
11. Phosphorescent – Muchacho
לשם Phosphorescent והאמן שעומד מאחוריו, מת’יו האוק, נחשפתי לראשונה לפני שלוש שנים עם צאת האלבום “Here’s To Taking It Easy”. אלבום שכלל בין השאר את The Mermaid Parade ו-Los Angeles, שניים מהשירים שנשארו אצלי חזק מאוד בתודעה עד היום מאז אותה שנה (אל תפספסו גם את אלבום הקאברים שלו לשירי ווילי נלסון, הוא שונה ונהדר). מן הסתם היו לי ציפיות כבר מהאלבום החדש ו-Muchacho עמד בכולן.
כל האלבום הזה הוא סוג-של סיפור או שביל מוזיקלי עם שירים אישיים של התחלה וסוף. הוא נפתח עם קטע הקדמה (שמוביל אותנו לאחד השירים המקסימים של השנה) ויש בסופו גם רצועת סיום שחוזרת אליו. גם בשם של אותן רצועות. ובאמצע פשוט נמצאת שורה של שירים מענגים. האלבום מסוגנן בצורה שנראתה לי קצת כמו ספר. עם פרולוג, אפילוג ושמות של פרקים שאתה מחכה לראות לאן יקחו אותך. Song For Zula הוא השיר המעולה הראשון פה, עם המלודיות המדבקות בין הבתים שנשמעות איכשהו מוכרות ומשפט אחד שם שמהדהד אצלי הרבה אחרי שהשיר מסתיים –”I will not open myself up this way again”.
אבל “Zula” לגמרי לא לבד. השיר האהוב עלי פה הוא The Quotidian Beasts, שפשוט עטף אותי בצבעים וצלילים שבעיניים עצומות עם האוזניות עלי מעיפים אותי למקומות שאני לא מכיר, אבל רוצה להישאר שם. יש גם המון יופי ברצועה A New Anhedonia עם הקלידים המהפנטים ולא חסר קצב וכיף בשיר כמו A Charm/A Blade. כל האלבום די סחף אותי. הוא בלט לי נורא בתקופת האביב אחרי שיצא. הוק נמצא בשיא הקריירה שלו כנראה עכשיו ורק שימשיך ככה.
===============================================================================
10. Kurt Vile – Wakin On a Pretty Daze
גם לפני שנתיים קורט וייל נכנס אצלי לעשיריה הראשונה, עם האלבום Smoke Ring For My Halo. השנה שוב הוא הוציא אלבום מעולה. בדרך כלל אלבום כובש אותי גם די מהר כשיש לו שיר פתיחה של תשע וחצי דקות. במיוחד שהן ממש מעולות. וייל ידע פה על ההתחלה איך מספקים אותי מוזיקלית והגיש לי את זה הכי טוב שאפשר. וזו היתה רק המנה הראשונה.
אני חושב שהדבר הנורא יפה ב-Wakin On a Pretty Daze זה שהוא לא נופל מוזיקלית מקודמו, הם בערך באותה רמה, אבל יש להם אווירה שמתאימה לתקופות שונות. אם “Smoke Ring” היה בסאונד והשירים בו אלבום יותר חורפי ומלנכולי, אז החדש הוא אלבום יותר קייצי ומרומם. הוא באמת היה מאלבומי הקיץ הבולטים שלי. וזה נורא כיף שיש שני אלבומים של אותו אמן, ששניהם כמובן דומים בסגנון ומגיעים מאותו קול וכותב, אך עדיין מתאימים את עצמם אליך אחרת. לא רק אליך, גם לתקופה ולהרגשה הכללית. בכל אופן, שניהם מעולים ועשו לי את זה בדרך קצת שונה.
בנוסף העטיפה של האלבום החדש היא גם מהאהובות עלי השנה, במיוחד בדרך בה היא נעשתה ואני ממליץ מאוד לצפות בוידאו על ה-Making of שלה.
===============================================================================
9. Scud Mountain Boys – Do You Love The Sun
והנה מגיע אלבום הקמבאק הגדול של השנה. לא, את מיי בלאדי ולנטיין לא תמצאו אצלי, אבל אני כן מגיש לכם את ה-Scud Mountain Boys, להקה שאני נורא אוהב שחזרה השנה עם אלבום חדש לאחר 17 שנים(!!). ההרכב הפשוט מצויין הזה הוציא שני אלבומים ב-95 ומיד אחריהם ב-96 את אלבום הפריצה שלהם Massachusetts, שהוא ממכרות הזהב הכי גדולים של הניינטיז. פתאום אחר כך הם התפוגגו ונעלמו. עד השנה…וכמה שהקמבאק הזה מתוק. בדיוק לכזה אלבום קיוויתי כששמעתי על החזרה שלהם.
שיר אחר שיר החיוך לא ירד לי מהפנים. Do You Love The Sun הוא אלבום מרגש, מרומם, מכאיב ומספק נורא. מי שאיכשהו הגיע לאלבומים שלהם בניינטיז ואהב אותם, יקבל פה סאונד דומה, רק בוגר יותר ואף טוב יותר. אני חושב שהוא ו- Massachusetts עומדים יד ביד למעלה ברמתם המוזיקלית. כזו עם אווירה די דומה שלפעמים קשה להאמין שעברו 17 שנים ביניהם. כל מה שיש לקוות עכשיו זה שהחבר’ה האלה לא ייעלמו פתאום מיד שוב. הם עושים לי טוב על הלב.
===============================================================================
8. The Sadies – Internal Sounds
הכרתי את ההרכב הקנדי האדיר הזה לראשונה לפני שלוש שנים כשאלבומם Darker Circles נבחר להפתעת השנה שלי. שנה שעברה הם הוציאו אלבום עם אנדרה ויליאמס הישיש, אבל בתור להקת הגיבוי שלו. השנה הגיע ה-Follow Up הצפוי והמושלם שלהם לאותו אלבום שהכיר לי אותם. אני כ”כ אוהב את הסאונד שלהם, האלטרנטיב-קאנטרי עם קצת השפעה פסיכדלית, והם מביאים אותו פה בכל הכוח. Internal Sounds שומר על כל מה שהיה טוב בהוצאה שקדמה לו, רק שהפעם זה פחות מפתיע אותי אישית. זה הכל. כי אני כבר מכיר את ההרכב הרבה יותר לעומק (השלמתי עוד כמה אלבומים מוקדמים שלהם בשנים האחרונות). ציינתי פה כבר קודם אלבומים שממשיכים מצויין את קודמיהם, אז זה הבולט ביותר כנראה השנה. שניהם מעולים ושניהם גם כאלה שאפשר דרכם להידלק לראשונה על ההרכב הזה.
===============================================================================
7. Hiss Golden Messenger – Haw
יש אלבומי דרכים ואלבומי מסע וכל מיני אחרים שמכניסים לך את הדימויים והאווירה הזו לראש ולאוזניים. האלבום החדש של Hiss Golden Messenger הכניס אותי כל שמיעה השנה לאיזה יער או מקום מבודד שהלכתי עליו לבדי. אם זו הליכה יחפה, ריצה, בריחה ממשהו, הרגשת סיפוק ועוד. הוא מיני-מסע אישי שכזה עם השירים שבו, אחד אחרי השני. אלו שגורמים לך לדמיין גשם נופל עליך או השירים שמוציאים את הקרן אור הבוהקת הזו מהשמיים עם אופטימיות. נורא אהבתי ללכת עם האלבום הזה באוזניות השנה. פשוט ללכת.
הוא מכיל בין השאר את אחד משירי השנה שלי – “(Sufferer (Love My Conqueror”. הוא לגמרי אלבום של אווירה שמוביל אותך לאנשהו. כנראה זה תלוי במאזין לאן. שווה לבדוק כדי לדעת.
===============================================================================
6. Richard Buckner – Surrounded
היו כאן אלבומים שהם פשוט יפים וטובים ויש את אלו שקרה ונכנס בהם גם משהו אישי. זה מה שנהיה אצלי עם האלבום החדש של ריצ’רד בקנר. עוד אלבום סינגר-סונגרייטר יפהפה שיצא השנה. בלי קשר הוא היה נכנס אצלי יחסית גבוה, אבל יצא שהוא ליווה אותי גם באיזה שתי נסיעות אוטובוס מאוד משמעותיות ומלאות התרגשות השנה. מהרגעים האלה שאתה מלא עקצוצים ורגשות בדרך למקום שאתה מאוד רוצה כבר להיות בו, לפגוש את מי שאתה אמור לפגוש, ועדיין יש בך קצת פחד ומשהו שמציף אותך שהוא קצת לא מובן. או בעצם כן מובן לך אחר כך כשאתה מגלה מה אתה באמת מרגיש.
בכל אופן, האלבום הזה בדיוק יצא, קניתי אותו והוא הגיע אלי באותו הזמן, אז החלטתי שהוא יהיה הפסקול שלי בדרך הזו. מהנסיעות האלה שאתה מביט בחלון כל הדרך עם האוזניות עליך, המוזיקה מלווה אותך עם כל המחשבות והתקוות ואז פשוט זה קורה…הקליק הזה עם המוזיקה שאתה שומע לראשונה. מאז כל פעם שאני שומע שוב את “Surrounded” אני חוזר לאותה נסיעה. האלבום הזה “הוחתם” שם וכנראה הזיכרון הזה יישאר איתו בכל שמיעה. יש לי את זה עם הרבה אלבומים. זכרונות ספציפיים ממקרה מסויים או אנשים מסויימים שייכנסו לך לראש ויחזרו כל פעם שתלחץ Play. זה כמו זכרונות אחרים, רק שהם לא שמורים אצלך במוח, אלא על מדף בחדר.
זה היה קצת מיני-סיפור אישי, התכוונתי להגיד גם ש-Surrounded הוא יופי של אלבום. אם זה לא ברור בין השורות.
===============================================================================
5. Jonathan Wilson – Fanfare
יש טועים שמחשיבים את האלבום הזה בתור השני של וילסון שמצטרף ל-Gentle Spirit שכיכב פה גם כן ברשימה לפני שנתיים, אך למעשה הוא אלבומו השלישי, כי לא הרבה מודעים לאלבום הנדיר יותר שלו Frankie Ray שיצא ב-2007 (כבר OOP בימינו, אך שוכן אצלי עותק שלו שמצאתי בניו יורק לפני שלוש שנים). הידעתם ששלושתם מסתיימים בדיוק לאחר שעה ו-18 דקות? למה אני מציין את הדברים האלה? כי וילסון הוא מוזיקאי שתמיד אפשר למצוא אצלו משהו חדש. אם זה באלבומים שהוא מפיק, האמנים שהוא קשור אליהם ומכניס לחיי וכמובן המוזיקה שלו עצמו שתמיד אהבתי. בשנתיים האחרונות הוא גם מינף את עצמו נורא בתור מוזיקאי אחרי התשבוחות שקיבל בצדק Gentle Spirit ולא יכולתי להיות מאושר יותר. ג’ונתן הוא מהאמנים אצלי שאהבתי עוד לפני ששמעתי אלבום שלהם (או שהיתה אפשרות כזו בכלל אצלו), בגלל החברות ושיתופי הפעולה שלו עם הרבה אחרים שקרובים אלי. בולט בהם כריס רובינסון כמובן ועוד חבר’ה מאיזור לורל קניון וקליפורניה בכלל. מגיעה לו ההצלחה הזו והיא ממשיכה להיות מגיעה לו בענק גם ב-Fanfare, האלבום שיצא השנה ושוב מחדש לנו דברים.
היו פה כמה אלבומים עם אורחים קודם. ג’ונתן הביא לי פה שורה די מרשימה כזו להקלטת האלבום, כגון דיוויד קרוסבי וגרהאם נאש, רוי הארפר , ג’קסון בראון, מייק קמפבל ובנמונט טנץ’ מה-Heartbreakers, פטריק סנסון מ-WIlco וג’וש טילמן. חלקם גם השפיעו על המוזיקה של וילסון בעבר. השירים ב-Fanfare קצת יותר מגוונים לדעתי מאלבומו הקודם. אם זה בז’אנרים או ההשפעות עליו. ישנות או חדשות, מפינק פלויד עד Vetiver וכמובן אמנים שהיו יושבי לורל קניון בעצמם כמו ה-Byrds או באפלו ספרינגפילד. וניל יאנג כמובן שם בפנים. אני לגמרי שומע את Danger Bird של יאנג ב-Illumination כאן של וילסון. שימו לב.
אך עם כל האורחים וההשפעות, המוזיקה של ג’ונתן וילסון היא לגמרי שלו והוא יכול להיות נורא גאה באלבום הזה. אחד האלבומים המרתקים ביותר של 2013 של אמן אהוב שרק הולך ומשתפר.
===============================================================================
4. Israel Nash Gripka – Rain Plans
עכשיו אני חייב לציין שהיה לי ממש, אבל ממש קשה להכריע את מקומות 2 עד 4 ברשימה השנה. אני אוהב את שלושתם בערך באותה רמה כרגע. האמת שהיה לי קשה גם לראות את מי אני מכניס לעשירייה. בסוף שמעתי שוב את האלבומים האלה, נהניתי נורא מכולם כמו בפעם הראשונה השנה ודירגתי אותם. מחר זה יכול להשתנות כמובן, לרגע כתיבת שורות אלו זה המצב.
אז אנחנו עם האמן בעל השם הכי אקזוטי ברשימה השנה ועם האלבום שבתיקו עם המקום השלישי נבחר להפתעת השנה שלי. ישראל נאש גריפקה. זה השם. אין קשר אלינו וגם לא לגרהאם נאש מ-CSN כידוע לי…כן יש קשר לצלילים מהיותר מרהיבים שנכנסו לי לאוזניים בשנה החולפת. Rain Plans הוא אלבומו השלישי ויש מצב שאחרי שתשמעו אותו לראשונה תרוצו מיד לחפש את הקודמים. השירים פה פשוט אחד-אחד, נדבקים לך לאוזניים, מלטפים, לוקחים אותך שבוי איתם. זה אחד האלבומים הכי יפים ששמעתי השנה והוא יכול להיות תגלית השנה לכל מי שקורא את השורות האלה (שעל הרבה מהם אני יכול לחשוב לבד). פשוט לשמוע. זה יקרה.
===============================================================================
3. Futurebirds – Baba Yaga
ההפתעה הגדולה השניה שלי ב-2013 הגיעה מה-Futurebirds. עוד הרכב שמגיע מהבסיס והבית ספר המוזיקלי של את’נס, ג’ורג’יה. זו ההוצאה השניה שלהם. יש לי את האלבום הראשון בבית, אבל שום דבר לא הכין אותי לאגרוף בפנים של Baba Yaga. אלבום שמפוצץ בשירים סוחפים שמרגישים בהם את החופש, עשירים מוזיקלית ושילובים של גיטרות חשמליות ופדל-סטיל בלתי נגמרים בדיוק ברמה שאני אוהב.
הגיוני לחשוב שבגלל מוצאם יש פה עוד הרכב רוק-דרומי שמפציץ גיטרות וחוזר על שטיקים מהעבר. ב-Futurebirds יש משהו הרבה מעבר לזה. גם כל החברים בהרכב כותבים שירים ולכולם יש חלק גם בכתיבה וגם במוזיקה. אני מרגיש כאן עד כמה אדוקים הם באולפן עם כל הכלים המוזיקליים שבוקעים מהרצועות בהרמוניה וסנכרון מושלם. זה ממש אלבום שסחף אותי, במיוחד בנסיעות והליכות. מאלו ששאבו אותי פנימה וגרמו לי לשכוח מהזמן. יש לו את אפקט החלום הזה שאם יתפוס אותך אתה תיפול איתו להאזנה טריפית משגעת ונעימה.
===============================================================================
2. The Moondoggies – Adios I’m A Ghost
זה נורא כיף לצפות בלהקה משתדרגת וגודלת מול העיניים שלך. זה בדיוק מה שקרה לי עם ה-Moondoggies, מההרכבים הכי טובים מהדור החדש והמצויין של המוזיקה שיוצאת מסיאטל כיום. לפני 4-5 שנים הייתי בהופעה ובתוך האולם בהמתנה הגיע ממוזיקת הרקע משהו שתפס את סקרנותי. אחרי בירורים גיליתי שזה היה שיר מאלבום בכורה של הרכב ששמו The Moondoggies. הוא בדיוק שוחרר והזמנתי אותו כשחזרתי הביתה. שנה לאחר מכן קניתי גם את אלבומם השני בזמן אמת. עוד שלוש שנים לאחר מכן, בקיץ השנה, יצא אלבומם השלישי. האלבום הכי בוגר והכי שלם שלהם עד כה.
בכל אחד מהאלבומים האלה מצאתי דברים שאהבתי וגם ראיתי את ההתקדמות. השנה הגיעה קפיצת המדרגה הכי גבוהה שלהם מבחינתי. Adios I’m A Ghost עשה לי המון טוב על הלב כשיצא. האמת שלא חשבתי שכל פעם כשאחזור אליו הוא יתחבר אלי יותר. כמו חלק נוסף בפאזל עד שהגיעה השמיעה הרביעית-חמישית שבה כבר ידעתי שאין בו שום חולשה. גם בו יש כמה מועמדים לשירי השנה שלי, במיוחד Back To The Beginning. לדעתי זה אחד האלבומים הכי פחות-מוערכים של 2013, או אולי לא מספיק מיוחצנים. כי בניגוד לשניים הראשונים, פה יש אלבום שבכיף הייתי רואה אותו בכל מיני רשימות אלטרנטיביות אחרות למיניהן. אבל לא נתקלתי (עדיין) באף אחת כזו. מצד אחד חבל, כי זה *ה*אלבום שאמור לעשות להם את זה. מצד שני תמיד יש את ההרגשה החמימה הזו של הרכב שנשאר “שלי”. לפני שכל העולם מגלה אותו ואוסף אותו גם כן לזרועותיו. ויכול להיות שעכשיו עם המיקום שלו פה, דווקא אני אהיה הבן-אדם שמעיף את ההרכב הזה מחוץ לחלון הפרטי שלו. אך אם כן אני מברך את זה. הם תמיד יהיו בשבילי הלהקה ההיא ששמעתי ברמקולים לפני הופעה, מעל הדיבורים וההכנות של 2000 צופים לידי. איך המקרה הקטן הזה הוביל אותי לעקוב בסקרנות אחרי להקה בתהליך גדילה מתחילת הקריירה שלה עד לתחנת הביניים השנה שהיא גם פסגת היצירה שלהם עד כה. Adios!
===============================================================================
1. Jason Isbell – Southeastern
ואז הגיע איזבל…או איך לעזאזל מתחילים לכתוב לא רק על האלבום שהכי אהבת השנה, אלא גם כשהוא מגיע ממוזיקאי שאתה מכיר כ”כ טוב ולעומק שנים, ובנוסף איך מסבירים את האהבה הזו והחיבור והטיימינג המטורפים איתו ועד כמה חתיכות של אלבום ושירים ומילים השפיעו עליך וליוו אותך השנה באופן הכי אישי וקרוב שאפשר? החיבורים האלה לא תמיד קלים להסברה. אבל אני אנסה.
לא סיפרתי לאף אחד השנה על החיבור העצום שלי עם השירים באלבום הזה. כלומר, כן המלצתי, התלהבתי, שמתי לינקים, ציטטתי המון ומי שקצת מכיר אותי כנראה די הבין שאני ממש אוהב את האלבום החדש של איזבל. אבל אף אחד מהם לא כזה יודע עד כמה עמוק זה נכנס. על הלילות איתם לבד, המילים שהרגשת כמו הבן-אדם היחיד בעולם שבאמת באמת מבין אותן באותו הזמן, ועל כל הרגעים המדוייקים האלה שאתה זוכר עם כל שיר פה שהוריד לך דמעות בפעם הראשונה, העלה איזה חיוך מריר או חדר לך ישירות ללב. כי אני כזה עם מוזיקה. אני לא דוחף אותה לאנשים בפנים בדרך כלל או חולק הכל, כי ברוב המקרים אני מרגיש שזה משהו שלי. זה מאוד אישי אצלי ומשהו שבקטעים הכי עמוקים איתו, תמיד אני לבד. זה מגיע או נשאר מהשנים הראשונות שלי בחיבור האמיתי העמוק עם מוזיקה, מגיל 15 עד 20 וקצת, כשהדיסקים, העטיפות והשירים היו באמת החברים היחידים שלי. השנים ההן כשהייתי לבד, מבודד מהחברה ומוזיקה היתה הדבר הכי קרוב אלי. משהו משם נשאר בחיבור הזה שלי. איך תמיד הציטוט מהסרט האהוב עלי –
“And if you ever get lonely, you can just go to the record store and visit your friends”
יחזיר אותי לשם ויישאר כ”כ נכון. רק שהיום יש לי גם אנשים קרובים וחברים בשר ודם לחלוק איתם את זה.
היתה לי שנה לא קלה. או יותר נכון החצי השני שלה. בדיוק אותו חצי ואותם שישה חודשים שעברו מאז ש-Southeastern שוחרר בחודש יוני. עברו עלי דברים בתקופת הזמן הזו שהיו מלאים בהתרגשות, בתקווה גדולה, באהבה שלא חשתי כמותה קודם, באושר עצום שנגמר מהר מדי ובהרבה כאב לב. ובאובדן. הכי גדול וקשה שהיה לי. לא אהפוך את זה לעוד יותר מדי אישי, אבל בגדול עברתי את המקרה הכי כואב וקשה באמת בחיים שלי. למעשה אני עדיין חי אותו. השירים ב-Southeastern ליוו אותי בכל רגע נתון לפני, אחרי ובאמצע כל הדברים האלה.
ג’ייסון איזבל תמיד היה אחד מכותבי השירים ומספרי הסיפורים הכי טובים שיש מבחינתי. עוד מהזמן שלו עם הטראקרס ושירים כמו Decoration Day, Outfit ו-Danko/Manuel. לפני שש שנים הוא פצח בקריירת סולו והתחיל לשחרר את הארסנל המוזיקלי שלו בגדול. אם זה לבד, מינימליסטי ואקוסטי או עם הרבה חשמל יחד עם ההרכב שלו ה-400 Unit. השנה איזבל הוציא את האלבום הכי טוב שלו בקריירה, נקודה. זה האלבום הכי אישי שלו וגם אפשר להגיד ה- Sobriety Album שלו, אחרי שיצא מגמילה וויתר על אלכוהול בדם. כל זה בעזרת הדחיפה של אשתו אמנדה שיירס והחבר והמוזיקאי ראיין אדאמס (שגם לקח אותו שנה שעברה להופיע יחד מיד מהיציאה ממכון הגמילה).
האווירה והרוב הגדול של השירים ב-Southeastern היא יותר אקוסטית ומופשטת, בתוספת כמה קטעים עם יותר חשמל עם החברים מה-400 Unit. אבל זה לגמרי אלבום מופשט בגדול. ציינתי קודם את אלבומי ה-Singer/Songwriter הטובים שהגיעו השנה. האלבום הזה של איזבל הוא המושלם והיפה מכולם. הכתיבה שלו פה ברמה אחרת והמלודיות שהוא מוציא בדרך הכי פשוטה משתלבות עם המילים בקטעים מהפנטים ממש. זה השילוב של קול, הגשה, מילים ומוזיקה שבהרבה שירים נשמע פשוט מושלם. או מצמרר לעיתים. יש פה לא מעט שירים כואבים וטובים, אם זה הסיפור ב- Elephant על חבר וחברה קרובים ויחסיהם אחרי שהיא חלתה בסרטן (באחד השירים הכי קודרים ויפים של 2013), המבט מהצד של נער על התעללות מינית ב-Yvette, ודרך שורה של שירי געגוע, אהבה ואובדן בדמות Cover Me Up, Different Days ו-Songs That She Sings In The Shower. ויש עוד כאלו.
הרבה מהשירים עם האהבה והגעגוע האלה הלכו איתי יד ביד ברגעים האישיים בחודשים האחרונים והיו ממש פס-הקול שלי כל התקופה הזו. איך Relatively Easy ניחם קצת בימים טובים יותר. איך Traveling Alone היה איתי לבד בחו”ל עם המחשבות ואיך לעזאזל משפט רגיל אחד ב- Flying Over Water** יכול לגמור אותי בזמנים מסויימים כשהוא מגיע. אני יכול להתחיל לצטט פה שורות וקטעים אהובים עלי מהשירים, אבל אני פשוט לא אהיה מסוגל לעצור. יש יותר מדי.
בנובמבר גם טסתי סוף סוף במיוחד לראות את איזבל בלייב, אחרי כל השנים האלה בהן הוא מתפקד כאמן מאוד אהוב עלי. זה קרה אחרי שברון די טרי וככה יצא הטיול הכי טעון רגשית שלי. כשאני מטייל לבד, עובר מעיר לעיר, מעביר את המחשבות בכל רכבת וכמובן כשחוויתי את כל השירים האלה בלייב מול הפנים שלי. להופעות הללו איזבל הגיע עם אמנדה וכל ערב זה היה הוא על האקוסטית והיא מלווה אותו בכינור. זה נתן פרספקטיבה חדשה ללא מעט שירים ואף העצים את רובם כשהם מוגשים בדרך המופשטת וכ”כ אמיתית הזו. היה מקסים בצירוף של Bitter-Sweet לפרקים עם כל העומס הרגשי שהגעתי איתו לטיול. פגשתי גם את שניהם וג’ייסון אפילו הקדיש לי על הבמה בערב האחרון את Danko/Manuel שנורא רציתי לראות. בין השאר ראיתי בערבים האלה את הרוב המוחלט גם של Southeastern בלייב.
אז עם כל השירים, המילים, המצב של איזבל, החיבור האישי שלי, הרגשות, ההופעות והמסעות הפיזיים והנפשיים יותר אצלי – לא היה לי ספק שאלבום השנה שלי הולך להיות Southeastern. גם בלי החיבור שלי לבד איתו, זה אלבום שלם, עמוק ועם המון משקל של אחד הכותבים הכי מבריקים כיום. לא חושב שתהיה בעיה לשמוע את זה גם למישהו שלא הכיר את השם ג’ייסון איזבל קודם. היה לי קשה נורא לדרג את רוב האלבומים השנה מהמקום השני אחורה. רק על מקום אחד הייתי נעול ללא עוררין. הרגשתי את זה בשמיעות הראשונות אז ביוני וזה רק התגבר עם הזמן ועם מה שעבר עלי מאז. והנה הוא באמת נועל לי את השנה הזו במקום שהכי מתאים לו. עדיין מלווה אותי ברקע וימשיך לעשות זאת גם בפתיחת השנה הבאה. תודה, ג’ייסון.
** “Did we leave our love behind?”
===============================================================================
הופעות השנהתמונותלינקים:
הייתי כרגיל די פעיל השנה עם עוד הגשמת חלומות בדמות הופעות בחו”ל. זה התחיל בחודש מרץ בו טסתי לבריטניה להופעות החזרה של הקרואוז אחרי שהיו בשנתיים הפסקה. היה כ”כ כיף לראות אותם שוב, התגעגעתי. אותם ואת כל המשפחה הענקית של חברים שיש לי בזכותם, מכל רחבי הגלובוס. זה כמו לחזור הביתה למשפחה שלך. עם המוזיקה שאתה מכיר כ”כ טוב ושעושה לך את הכי טוב בעולם.
– לאלבום התמונות בפייסבוק של המסעות שלי עם הקרואוז מ-2006 עד 2013
בחודש יוני סימנתי V גדול על שלוש שמות שאני שנים מחכה לראות בלייב. יום אחרי יום בלונדון ראיתי את The Who, ניל יאנג וקרייזי הורס ופטי סמית’. ההופעה של The Who היתה ב-O2 הגדול של לונדון. ולא רק שזכיתי לראותם, אלא גם בסיבוב ההופעות של Quadrophenia & More. שם הם ביצעו את כל האלבום האהוב עלי שלהם לפי הסדר בנוסף ללהיטים הגדולים בהדרן. למחרת שוב ב-O2, הפעם בשביל יאנג וקרייזי הורס. מי שמכיר אותי יודע שאני חובב יאנג ממש גדול ושנים חיכיתי להזדמנות לראותו, ועוד עם קרייזי הורס! היה ערב אדיר לחלוטין. שברתי גם שיא בהגעה להופעה. בתשע וחצי בבוקר הייתי הבן-אדם הראשון במקום. זה נתן לי את ה-Spot הכי טוב ב-O2 באותו הערב, שורה ראשונה בדיוק באמצע. חוויה גדולה. למחרת חזרתי ל-Shepherd’s Bus Empire שאני מכיר כ”כ טוב, עם ההופעה של פטי סמית’, עוד אחת מבין רבים שאני מחזיק בבית כל אלבום שאי פעם הוציאו. ההופעה שלה עלתה על הציפיות, היא פשוט מדהימה. פגשתי גם אותה ואת לני קיי לפני כן (לחצה לי את היד והשאירה לי בתוכה את המפרט שלה. חמודה.
– לאלבום התמונות שלי בפייסבוק של The Who בלונדון
– לאלבום התמונות שלי בפייסבוק של ניל יאנג וקרייזי הורס בלונדון
– לאלבום התמונות שלי בפייסבוק של פטי סמית’ בלונדון
ובנובמבר, ממש לפני חודש, ראיתי סוף סוף את ג’ייסון איזבל (ואמנדה שיירס). ציינתי קצת מקודם, אבל באמת שהיתה חוויה גדולה מהחיים. מההופעות הכ”כ אינטימיות האלה שהרבה מהמוזיקה מקבלת שם חיים חדשים. זכורה לי רק פעם אחת שחוויתי משהו דומה שהיה מופשט ברמה הכי בסיסית וכלל קסם כה גדול. זה היה בהופעה של גיליאן וולש ודייב רולינגס ב-Paradiso באמסטרדם לפני שנתיים. הפעם איזבל הופיע במקומות הרבה יותר קטנים…היה מדהים ובמיוחד גם ההקדשה של Danko/Manuel בהופעה האחרונה שלי איתו ועם אמנדה.
ומה בשנה הבאה? נראה. כבר יש מספר אלבומים שאני מחכה להם בחודשים הראשונים של 2014, בנוסף כבר יש כרטיסים לחזרה של ה-Drive By Truckers לאירופה בחודש מאי (מוציאים אלבום חדש במרץ). פרל ג’אם באירופה ביוני-יולי, אז אולי גם זה יקרה. בנוסף מחכה מאוד לראות אם יהיו ביקורים באירופה גם של ה-Chris Robinson Brotherhood, מיי מורנינג ג’אקט, ג’ני לואיס ועוד כל מיני אמנים שאמורים להוציא אלבום חדש בשנה הקרובה.
בשבילי אישית אני מקווה לאיזו שנה קצת טובה יותר. לא משנה מה, המוזיקה תהיה שם שוב ללוות אותי כל הדרך.
נתראה ב-2014!
(“Give me back something that I never knew I had”)
א ד י ר !!!!
הולכת לבדוק כל אלבום ואלבום, את חלקם הגדול כבר מכירה…
תודה על סיכום מעולה !
בהזדמנות זו אתה מוזמן לבדוק את תוכנית הרדיו שלי ושל שותפי, זמיר סיון, ברדיו הבינתחומי הנקראת- חלון פנורמי…
חורף נעים ושנה טובה !
סיכום מעניין ומעורר תאבון. תודה!
תודה לכן רונה וגלי!
ורונה – אבדוק, בכיף.
רשימה נהדרת!
היה תענוג גדול לקרוא וכתבת ממש יפה, בעיקר בעשירייה.
אני כבר יודע שאני לוקח מפה יותר מכמה אלבומים לבדיקה. רק מבאס אותי שלא ידעתי עליהם במהלך השנה למרות שממש ניסיתי לגלות מה אתה שומע מלבד המעטים שדיברת עליהם לכן נברתי לך בדיסקים שפזורים על השולחן כל פעם שבאתי ועדיין ממש מעטים מוכרים לי בעטיפה שלא לדבר על כאלה שהזכרת – אתה ממש מצמיד את הקלפים שלך קרוב מאוד לחזה… נוט קול, אבל אני סולח כי יצאה רשימה מעניינת ביותר.
בחיי מה שאני לא מכיר מהעשירייה ממש מסקרן אותי.
תודה ארז. זה פחות לשמור קלפים קרוב לחזה ויותר זה שאני לא ממש רץ לשתף כל דבר עם אנשים. כפי שכתבתי גם בטקסט על המקום הראשון. תמיד הייתי ככה עם מוזיקה. אם שואלים אבל על דברים חדשים טובים שקניתי אני בדרך כלל אשתף בשמחה בזמן אמת 🙂
האמת ששיתפתי בפייסבוק במהלך השנה שירים מכל האלבומים פה נראה לי מלבד זה של ישראל נאש גריפקה. זה היה היחיד ששמרתי בתור הפתעה ממש. ואתה גם מהחברים שלדעתי יכולים לאהוב אותו גם.
איזה סיכום מרשים ומושקע. פגשתי כאן כמה אלבומים ששמעתי השנה, אבל לא נשארתי איתם, כמו North Mississipi Allstars, Sadies, Mavis Staples ו- His Golden Messenger – כולם זכורים לי כטובים, רק שאין סוף לדברים הטובים, אבל זמן לשמוע הכל לצערי מוגבל…
האם שמעת את האלבום של Over the Rhine? יצא להם אלבום מאוד יפה השנה, אמנם כפול שאפשר היה לקצץ, ובכל זאת מוצלח מאוד, עם כמה שירים ממש מעולים
היי דוד. תודה על התגובה. ושמעתי על Over The Rhine אבל לא יצא לי להגיע אליהם. האלבום אצלי בוויש-ליסט. יש מצב באמת שאשלים אותו בקרוב, מטיזרים ששמעתי הם די לרוחי. תודה.
היי תומר,
אני כותב את התגובה לפני ששמעתי משהו ממה שכאן. אני פשוט יודע שהסיכום שלך הולך ללוות אותי בצמידות בזמן הקרוב ושאמצא בו דברים נהדרים כבכל שנה. תודה.
הי תומר,
(עוד) סיכום שנה ארוך , מפורט, ומעלה תיאבון. אני מתכוון לנבור בו בזמן הקרוב, ובטוח שמשהו ממנו ישאר אצלי, ואפילו יותר ממשהו.
מתוך הרגל (מגונה) קפצתי ישר לסוף, והתרגשתי לקרוא את הטקסט שלך על המקום הראשון. לא קל להיחשף, קצת או הרבה, ואני רק יכול לקוות שהזמן, כל זמן, ידע להקהות את הכאב, כל כאב.
ובקשה קטנה לסיום: יש פורום מוזיקה נידח, אי שם בקצה האינטרנט הישראלי, שיותר מישמח לארח את הרשימה שלך, בנוהל הרגיל. אין צורך לדפוק בדלת, השארתי אותה פתוחה 🙂
תודה גדי. כיף לשמוע ומקווה שתהנה באמת ממה (ששוב) שתמצא. מוזמן לחזור להגיד לי מה אהבת 🙂
ותודה, אורן. נחמד לראות אותך כאן. נבירה מהנה! מוזמן הישאר בסביבה.
כיף חיים, תודה רבה.
קח קצת (הרבה) כריס רובינסון:
http://exystence.net/blog/2013/12/22/chris-robinson-brotherhood-bettys-blends-live-at-great-american-music-hall-san-francisco-2013/
תודה Kotz. וכן, כבר אמרתי לעצמי שחמש ההופעות המלאות יהיו מתנת סוף השנה לעצמי 🙂 אין על CRB בלייב. ממש מקווה שיגיעו לאירופה ב-2014 (אלבום חדש באפריל!).
תשמע תומר,
למרות שכבר הגבתי אני חייב לומר לך שכמוות המוזיקה המעולה שיש פה פשוט פנטסטית. חכה ,חכה, עוד תשמע ממני (ונראה לי שכבר אתה חייב לי כמה שעות שינה). תבורך.
רשימה מצויינת, לא הכרתי חלקים גדולים ממנה. אני הולך להכיר לפחות 8-10 שנראו לי מעניינים. תודה רבה!
Thanks!
קצת באיחור ובכל זאת.. אדיר. פשוט אין מילים.
את האלבום הזה של ג’ייסון איזבל גיליתי לפני כמה חודשים (ובאיחור של כמה חודשים אחרי שיצא) ופשוט שמעתי אותו בלופים כמה שבועות ברצף. מכיר את הטראקרז ואוהב מאוד (דווקא את האחרון קצת פחות..) אבל לא ממש הייתי מוכן לישירות הזו הנפלאה ולדברים שיקרו לי כשאקשיב לו בנסיעות.. ל-Traveling Alone בשבוע היחידי של החורף שהיה כאן וגם אחר-כך.. לישירות הנהדרת של Elephant.. ולכל האלבום הבאמת לא פחות מאדיר הזה. וואוו.. ויש כאן עוד כמה וכמה (וכמה) שנשמעים נהדר ושאבדוק לעומק..
תודה תומר! על העומק, על העושר, על ההשקעה האדירה — בקיצור – על הכל. וגם על השיתוף שמעביר יותר מהכל מה מוסיקה טובה באמת יכולה לעשות.
וחג שמח!
זמיר
תודה רבה, זמיר. עדיף מאוחר מאף פעם לא 🙂