אתחיל בוידוי – בשלושת החודשים האחרונים לא כתבתי פה מילה. זה עדיין נחשב וידוי אם הדבר ידוע לכל ונמצא מעל פני השטח? זה לא שאני באמת מגלה משהו מפתיע או חדש…אבל לא משנה. אז לא כתבתי כאן כלום מסוף חודש מאי. אומנם לחודשיים הראשונים יש תירוץ (שהוא יותר בשביל עצמי מאשר הכלל) עם העבודה הרבה בשבוע הספר (בתור עובד בהוצאת ספרים) ואז מיד המונדיאל (בתור חולה כדורגל מגיל צעיר) שנמשך עד כמעט אמצע יולי. לחודש פלוס האחרון אין תירוץ. יכולתי להאשים את החום, אבל אני בן אדם של קיץ, זה לא מפריע לי.

אז אפשר להגיד שעברתי סוג של מחסום כתיבה, או מחסום יצירתי כלשהו (“Writer’s Block” למי שמעדיף. כמו הרבה דברים אחרים, באנגלית אצלי זה נשמע טוב יותר). עדיין כתבתי בפורומים הרגילים שלי ופה ושם, אבל משום מה לא התיישבתי לכתוב משהו רציני בביתי החדש, שהוא המקום הזה. אני משער שזה משהו שכל אחד מהדיירים שכותבים כאן עבר, או עובר בשלב כלשהו…לא חייבת להיות לזה גם סיבה. פשוט קורה.

הרבה דברים עברו בשלושת החודשים האחרונים שיכולתי לכתוב עליהם; שורה של אלבומים טובים חדשים שיצאו, סרטים מומלצים, ביטול הופעה שחיכיתי לה, הופעה אחרת שהתקיימה כן ונתנה לי רגע קסום של אהבה חזרה מאמן אהוב, ציפיה לטיול הופעות נוסף בסוף אוקטובר, שהולך להיות מאוד מיוחד (גם הארוך ביותר וה”מטורף” ביותר שעשיתי עד כה) ועוד דברים קטנים או ציונים מוזיקליים ראויים למאמר או מספר פסקאות.

אני מקווה לכתוב על כמה מהדברים האלה פה בעתיד הקרוב, כי אף פעם לא מאוחר מדי. אבל יותר מזה אני מקווה פשוט לכתוב שוב, ברצינות. אני לא יודע אם זה הזמן שעשה את שלו, או הסיבה שנשארתי בבית היום בגלל כאבי בטן מוזרים שפקדו אותי בבוקר (אולי גם הגוף אומר לי שהגיע הזמן), אבל רציתי לכתוב משהו וזה מה שיצא. אז ראו זאת כהודעת חזרה לתפקוד ואני מקווה שתוביל גם לחזרה מלאה והורדת הבלוק הזה מהגב (לא אמור להיות שם קוף?). אתם עוד תשמעו ממני! ראו הוזהרתם 🙂