ה-17 ביולי הביא איתו שלושה אלבומים נהדרים. על אחד כבר כתבתי בהרחבה, הנה השניים האחרים:
Samantha Crain – Under Branch and Thorn and Tree
באותו היום בו שוחרר האלבום החדש של ג’ייסון איזבל, יצא גם החדש של סמנת’ה קריין. אלבום שאני חייב לכתוב עליו קצת, כי היה לי פספוס גדול עם אלבומה הקודם – Kid Face. אלבום שיצא במהלך 2013 והגיע אלי קצת מאוחר ולכן לא היה בסיכום שלי דאז. הוא לגמרי היה נכנס לשם, במקום אפילו יחסית גבוה. אז שנתיים אחרי אני מכפה על זה עכשיו עם אלבומה הרביעי והטרי – Under Branch and Thorn and Tree.
מכירים את הקטע שהשם של האלבום מופיע בתוך אחד השירים בפנים? אני מת על זה. בלי שיש שיר נושא בעל אותו השם. פשוט נתקלים בזה בשורה באמצע השמיעה ומבינים יותר טוב את המשמעות מאחורי השם של האלבום. משהו שלפעמים מקבל נפח גדול יותר. אז אין את זה באלבום החדש של סמנת’ה קריין. סתם, ברור שיש. וזה מגיע באחד השירים האהובים עלי פה. מאוד מתאים לי גם שזה יקרה, כי האלבום מאוד נשען על הליריקה של קריין, מהיוצרות היותר מומלצות מבחינתי כיום. יש לה את הפולקיות של גיליאן וולש, האינטימיות הלירית של שרון ואן אטן והמתיקות-מרירות של ג’ואנה ניוסום. קריין איכשהו משלבת את הכל באופן די מופשט ונורא יפה.
האלבום החדש קצת יותר “עצוב” לדעתי מקודמו. יש לאורכו מן המלנכוליות שיוצאת החוצה בכמה וכמה שירי פרידה טובים כאלו. זה ממש לא “אלבום קיץ”. היה מתאים יותר אם היה יוצא בתקופה קרירה. אבל זה לא מוריד מאיכותו. מבחינה מוזיקלית הייתי אומר ש-“Under Branch” נשאר בערך כמו קודמו, אך מבחינת כתיבה הוא עולה שלב. בכל מקרה, שני הדברים שוב משתלבים היטב יחד.
הסגנון של קריין ושל האלבום הקודם נשמע בשירים נהדרים כמו Kathleen או Outside The Pale הנפלא. אלו שבולטים אצלי אף יותר הם שירי הפרידה\געגוע. במיוחד בחלק השני פה. הטובים ביותר הם When You Come Back השברירי, If I Had a Dollar והשיא אולי בסיום של Moving Day. שיר פרידה פשוט מעולה שמסיים את האלבום בפן עגמומי מעט, ועם זאת כ”כ מהפנט, אמיתי וחודר. אהבתי את זה.
בקיץ שעבר כמעט ותפסתי את סמנת’ה בהופעה. זה היה ב-Gateshead ליד ניוקאסל באנגליה. היא הופיעה באותו מתחם בו הייתי בשביל ה-Jayhawks, רק באולם אחר ובאותו הזמן. אז לא יכולתי לראות גם אותה. אין ספק שאם היינו נפגשים שם, הייתי אומר לה עד כמה אהבתי את Kid Face. עכשיו אני יכול להוסיף עוד אלבום לשבח בפניה אם יום אחד אתקל בה, או בתקווה אראה אותה בלייב. אלבום קצת עצוב עם הרבה יופי של אחת היוצרות העולות והמוכשרות בסביבה כיום. לפחות אצלי.
“?When you come back could you bring my heart”
——————————————————————————————————————
Wilco – Star Wars
יום לפני האלבום של סמנת’ה קריין, קיבלנו בהפתעה גמורה את האלבום החדש של Wilco. בעצם בזמן ישראל זה קרה ממש באותו היום, בסביבות 3 בלילה…וזה גרם לי ללילה לבן וסופ”ש שלם של חרישות עליו. וילקו מאוד בלטו אצלי בשנה החולפת, עם ההופעות האדירות שראיתי בארה”ב לחגיגות ה-20 שלהם + הופעה של טווידי וההוצאות של 2014. לא חשבתי שעם החגיגות פתאום נקבל אלבום חדש ללא התראה מוקדמת, מה גם שהוא יהיה זמין חינם באותו הרגע. מהלך גדול של הלהקה כלפי המעריצים שלה.
Star Wars הוא כבר אלבום האולפן התשיעי של וילקו והוא מגיע ארבע שנים אחרי The Whole Love. הוא גם אלבום די שונה ממה שהתרגלנו מהלהקה, וממש אהבתי את זה. הוא נורא מתאים לסגנון הספונטני שלו. קצת מעל חצי שעה של מוזיקה, קצת יותר נסיוני ועם סאונד יותר מלוכלך מהרגיל. הוא הזכיר לי הרבה באווירה את הסגנון או הסאונד של Loose Fur, הפרויקט הצדדי של חברי הלהקה טווידי וגלן קוטץ’ יחד עם ג’ים אורורק. הם הוציאו תחת השם הזה שני אלבומים בעשור הקודם. שווה להגיע אליהם. הייתי מתאר את Star Wars בתור הצד המלוכלך יותר של וילקו פוגש את Loose Fur. אנחנו פוגשים פה באמת את וילקו ללא מעצורים. עם דלת לתוך חדר קטן ומסקרן שנטרקת בקול רם מאחוריך ומשאירה אותך לבחון את החלל החדש. בתוך אלבום ואווירה שהיו אצל להקה כה מוכרת באותו רגע והם החליטו לשתף אותם לנחלת הכלל, בין אם אתם מתחבר לזה או לא. בלי שום מחשבה על סינגלים או הצלחה מסחרית וכדומה.
זה אלבום קצת יותר מבולגן ושונה ויציאה קטנה מה-Comfort Zone הכללי שלהם. פלוס הוא עדיין כולל כמה וכמה שירים ממש טובים. You Satellite נשמע כמו קטע וילקו קלאסי לעתיד. נורא אוהב את כל ה-Outro שלו. השירים The Joke Explained ו-Taste The Ceiling יכלו להיות שאריות מהאלבום של Tweedy בשנה שעברה, רק עם יותר נפח. באותו הזמן הם גם קצת החזירו אותי לאווירה של Sky Blue Sky. שירים עם הרבה יופי, כזה שאפשר למצוא בכמות אף גדולה יותר ב-Where Do I Begin, שיר אהבה\פרידה קטן שממשיך את הדרך של שירים מוקדמים יותר של הלהקה כמו Hell Is Chrome או In A Future Age. השקט החודר הזה…שלפעמים מתפרץ. כמו שרק וילקו יודעים לעשות. גם לסיום האלבום לא חסר קסם מושך שכזה, עם Magnetized. לדעתי מסיומי האלבומים הטובים ביותר שלהם.
בצד היותר ניסיוני ומחוספס של האלבום יש את קטע הפתיחה EKG, את Pickled Ginger המגניב, או Cold Slope, שנשמע לי כמו הבן-דוד של Kingpin מתוך Being There. אני גם מאוד אוהב את החיבור בינו לשיר הבא King of You. הם נשמעים כמו שיר מלא שחתכו אותו לשני חלקים. אבל המוביל שלי כרגע בצד האווירתי הזה של האלבום הוא Random Name Generator. הרבה ממה שעושה את השיר זו הגיטרה של נלס קליין, שהוא בעצם מככב באלבום הזה על אש קטנה, מה שנורא מתאים לו מבחינת הסאונד הכללי.
בגדול זה כנראה לא אלבום שייזכר או יבלוט כ”כ בדיסקוגרפיה של וילקו. הוא לא מתייפייף או מתיימר גם למשהו ענק. זה אלבום מפתיע, לא רק בשחרור בלי הכנה שלו, אלא גם בסגנונו. הוא קטן, קצר, יותר אקספרימנטלי, וכרגע מבחינתי הוא תחנה נהדרת בקריירה של וילקו. יש לו ניחוח מקורי וטיפה אחר, אך עדיין שומר בתוך הצלילים הפחות קלילים יחסים על הנעימות הזו של טווידי והחברים. אצלי, לפחות לרגע זה, הוא הדבר הכי טוב שלהם מאז Sky Blue Sky. אחלה של מתנה לקיץ שממשיכה את חגיגות שני העשורים ללהקה הנפלאה הזו.