שנה שלמה ללא טום פטי. כל כך מוזר. אוקטובר 2017 נחקק ונצרב אצלי בשנה החולפת נורא חזק, עם התחושות של האבדן המוזיקלי הכי גדול שחוויתי כלפי אמן שליווה אותי כל השנים, מאז תחילת החיבור האמיתי והעמוק שלי עם מוזיקה. הרגשתי כאילו משהו מההיסטוריה והבניה שלי נעלם, או נסדק.

כתבתי כבר על הסדק המוזיקלי האישי הזה רבות לפני שנה ועוד רגע אכתוב פה בהרחבה למטה על הוצאת פוסט-המוות החדשה. אבל לפני כן הנה תזכורת לשני הדברים הכי בולטים שיצאו ממני שנה שעברה בעקבות מותו הפתאומי של פטי:

1. פוסט הפרידה שלי מטום. זה שהתחלתי לכתוב ספונטנית באמצע הלילה של הידיעה, אחרי שהורדתי מהמדפים את כל הדברים שלו אצלי בדירה, בהיתי בהם, הזלתי דמעה והמילים יצאו לבד.

2. ספיישל הפרידה מטום שערכתי ושידרתי בתכנית הרדיו שלי בבינתחומי. ללא ספק הספיישל הכי גדול ויקר לליבי עד היום. עם 3 שעות של המוזיקה של טום שבחרתי לייצג, מכל התחנות בקריירה ועם כמה וכמה סיפורים וחיבורים אישיים כמובן בין לבין. זה מתפקד היום גם כחגיגה של המוזיקה שלו, רלוונטי להאזנה בכל זמן.

ביום שישי האחרון, ממש מספר ימים לפני ציון השנה למותו, שוחררה הוצאת פוסט-המוות הראשונה של טום פטי. המארז העונה לשם An American Treasure. עם ארבעה דיסקים שכוללים 60 שירים שעוברים על כל הקריירה של פטי וה-Heartbreakers. יש לא מעט רצועות פה שהופכות את ההוצאה הזו למאוד שווה, במיוחד למאזינים המעמיקים. בימים האחרונים אני עם ההוצאה הזו באוזניים ולמרות שהרוב המוחלט פה היו כבר שמות מוכרים של שירים, נהניתי ממנה מאוד. עוד מעט אסביר גם למה.

אני רואה במארז הזה סוג-של סגירת טרילוגיה עם שני מארזים אחרים של פטי שיצאו בשני העשורים הקודמים; הקופסא של Playback עם ששת הדיסקים מ-1995 ואיתה מהדורת הדלוקס המחומשת של The Live Anthology ששוחררה ב-2009. הראשונה התמקדה בזמנו בהרבה חומרי אולפן שלא שוחררו קודם באלבומים, בעוד השניה התמקדה בקטעי הופעות משובחים בין השנים. המארז החדש של An American Treasure משלב את שני הדברים הללו יחד, דרך התמקדות בקריירה וזיכרונות. ועושה זאת באופן נהדר. להבדיל מהקופסאות הנ”ל הוא כולל אך ורק שירים מקוריים של טום.

המארזים המשמעותיים הקודמים.

נכון, רוב השירים פה הופיעו כבר במקומות אחרים וחלקם לא ממש שונים מהמקור והגרסאות המוכרות שלהם. אך הדרך בה הם מוגשים מלאה בכיף גדול גם למי ששוחה עמוק-עמוק בבריכת היצירה הענקית של פטי. זה בגלל שמעבר לשירים הנדירים שמשוחררים פה לראשונה, כל האחרים עדיין לא כפי שנשמעים במקור. עם הרבה גרסאות אלטרנטיביות, קטעי לייב, רימסטרים חדשים ונקיים של 2018 וכמובן ה-Outtakes. אתחיל איתם, כי הם הדבר שהכי משך אותי בהתחלה להאזין.

בין הקטעים המיוחדים פה אפשר למצוא את Lost In Your Eyes, השיר המוקדם של Mudcrutch מ-1974. את הצמד הנהדר של Keep A Little Soul ו-Keeping Me Alive מהסשנים של Long After Dark. הבי-סייד של Don’t Treat Me Like a Stranger שהיה בסינגל של I Won’t Back Down ב-89. את Walkin’ From The Fire מההקלטות של Southern Accents שלטעמי האישי הוא מהשירים שהיו צריכים להיכנס לאלבום במקום השלישיה שפטי כתב עם דייב סטיוארט, בשביל הקונספט והסאונד הביתי\דרומי המלא שלו (יחד עם Trailer ו-Image of Me שגם כן נשארו בחוץ).

איזה עוד פנינים נמצאות פה? יש את Gainesville, השיר על הבית של טום שגם כן מאלו שמשוחררים לראשונה. הוא וגם I Don’t Belong פה מגיעים מההקלטות של Echo המושלם שאני אשמח לשמוע כל דבר שקשור אליו. ואיתם Lonesome Dave שחיכיתי ממש לשמוע, כי הוא מה-Outtakes של Wildflowers. רצועה סבבה, אבל עדיין רוצה כבר לשמוע אותה כחלק מההוצאה הכפולה, המקורית והמלאה של הסשנים של האלבום הזה, שהיתה מתוכננת לצאת לפני מותו של טום ומתישהו בטח תגיע.

ויש גם שני Outtakes מתוך Hypnotic Eye, האלבום האחרון של ה-Heartbreakers. אחד מהם הוא Bus To Tampa Bay הקצר והחביב והשני הוא מהקטעים הכי שווים במארז הזה – כמעט 7 הדקות של Two Men Talking. כאלו שכוללות לא מעט ממפגש הגיטרות של טום ומייק, קטע אמצעי קצת מרחף מעולה, כניסה יפה וקלאסית של הקלידים של בנמונט ובגדול שיר פשוט נפלא. כזה שמצד אחד אני אולי יכול להבין למה לא נכנס לאלבום, כי בחלקו הוא קצת כמו איזה ג’אם ומשחק באולפן, אך מצד שני זה בדיוק הדבר שאני הכי אוהב עם ה-Heartbreakers וזה אדיר. הוא נשמע מצוין והתגלית שהכי אהבתי לשמוע לראשונה. אז חבל שלא זכה להיכנס לאלבום האחרון של הלהקה, אבל טוב שהוא נמצא פה.

כאמור יש כאן גם לא מעט קטעים אלטרנטיביים לשירים ידועים. לחלקם זה מוסיף חיים חדשים ואיזה צד מעניין ויפה. למשל הגרסה פה של You And Me, במקור מ-The Last DJ. עם טייק שכולו מבוסס קלידים והכניס לשיר איזה יופי חדש. גם יש דברים מעניינים בהקלטות האלטרנטיביות של Wake Up Time ורבים אחרים, הגרסה המוקדמת של King of the Hill, הדואט של פטי ורוג’ר מקגווין שלא שוחרר קודם בהוצאה של טום ועוד ועוד…

בגזרת קטעי הלייב, כמה מהם שוחררו כבר ב-Live Anthology, האחרים לא מחדשים, אבל תמיד נעים לשמוע. כן היו לי במארז קטעים בולטים שהוקלטו על הבמה, במיוחד שניים ספציפיים; הרצועה האחרונה כאן, ביצוע הלייב של Hungry No More, מה שסיים גם את האלבום השני של Mudcrutch מלפני שנתיים, שנשאר האלבום האחרון שטום פטי הקליט בחייו. ואיתו הביצוע הלייב-אקוסטי של Two Gunslingers, מה שתמיד היה מהפייבוריטיים שלי מתוך Into The Great Wide Open. הגרסה פה פשוט מקסימה ומכניסה לשיר הרבה יופי מופשט. למילים ולטום. במיוחד כשמגיע המשפט החוזר של:
“…I’m taking control of my life, now. Right now”

הביצוע הספציפי הזה לקוח מריצת ההופעות האדירה של ה-Heartbreakers ב-Beacon Theater האגדי של ניו-יורק ב-2013. טום והחברים ביצעו אותו אז לראשונה אחרי עשר שנים. בכלל, זו היתה ריצה של חמישה ערבים רצופים ב-Beacon שכללה לא מעט חזרות מפתיעות של שירים, גיוון בסט-ליסטים וביצועים מפתיעים ונדירים. גרם לי לחשוב עד כמה אשמח לשמוע את ההקלטה של כל ההופעות הללו גם כן בתור הוצאת ארכיון. מה שאולי עוד יקרה בעתיד, יחד עם ההוצאה האבודה ההיא של Wildflowers ועוד הקלטות שיתחילו אולי לצוץ כדי לכבד ולהרחיב את ההילה המוזיקלית הענקית שטום השאיר אחריו.

המארז של An American Treasure הוא לא סתם אסופה של שירים. הוא גם לא מוצר חובה בכל בית. הוא כן הוצאת פוסט-המוות הראשונה של טום פטי והוא חוגג את הקריירה שלו בצורה מצוינת, כרונולוגית ויפה. כזו שכוללת אוצרות חדשים ושמות מוכרים שמוגשים בדרך קצת שונה. על אותה דרך הוא גם יכול להתאים לכל סוג של מאזין. כזה שיגלה דרכה את המוזיקה של טום יותר לעומק וכזה שיחגוג איתה את המוזיקה והגעגוע שהשאיר אחריו.