לשאר חלקי הפרויקט:
חלק 2 – I Needed It Most
חלק 3 – Master Plan
חלק 4 – Off The Record
חלק 5 – Movin’ Away
חלק 6 – I Will Sing You Songs
חלק 7 – In It’s Infancy

I was born in east Kentucky, home of where the grass is dyed”
“Always down and always out, but my morals always seemed just fine

תמיד כשהייתי ממליץ על אלבומים של מיי מורנינג ג’אקט למאזינים טריים, או כשאנשים היו שואלים אותי מאיפה להתחיל איתם, אף פעם לא כיוונתי באמת להתחלה…תמיד זה היה לאלבומים המאוחרים יותר, ספציפית התקופה של 2003 עד 2008 (שאגיע אליה בהמשך הפרוייקט). כי יש משהו מאוד שונה בשני האלבומים הראשונים לעומת הרביעיה שהגיעו לאחר מכן. אם זו הפשטות, הסאונד, ההפקה הקטנה, שירים שנשמעים יותר כמו דמואים וכמובן לפני הפריצה האמיתית. יחד עם זאת, לשני האלבומים הראשונים יש את הקסם שלהם. כזה שלפעמים קולטים אותו קצת אחר כך. אולי עם היכרות מקיפה יותר של ההרכב או השמיעה שלהם בלייב. אצלי אישית השירים פה חלחלו בזמנו טיפה לאט. לפחות לעומת האלבומים המאוחרים יותר. אבל כשזה קרה, הבנתי את היופי שלהם ומאז הם לא עזבו אותי.

כיום כשאני מסתכל אחורה על כל הפנינים והשירים האדירים והיפהפיים שאני כ”כ אוהב מהאלבומים הללו, אני קצת לא מבין למה כולם לא תפסו אותי ישר בשמיעה הראשונה. אך עם זאת, אני תמיד מבין שיש שירים ואלבומים שצריכים את הזמן שלהם. שמעריכים אותם יותר בהמשך הדרך, כשעוברים איתם כמה קילומטרים או חוזרים אליהם אחורה אחרי מספר סיבובים במחוזות אחרים. ואז כשאתה בחזרה בבית אתה מבין מה יש לך בידיים.

Somewhere, someone thinks of me”
“I just wish it was somewhere I could find

הבית של הסיפור שלנו הוא לואיוויל, קנטקי. הזמן הוא סוף שנות התשעים והדמות המרכזית בו היא זו של James Olliges, או בשמו המוכר יותר ג’ים ג’יימס, שהיה חבר בכמה הרכבים קטנים באיזור קנטקי עד שהקים את My Morning Jacket בליין-אפ הראשוני שלה. זה שהקליט את שני האלבומים הראשונים של הלהקה, על סיום מילניום אחד והתחלה של אחר. לג’ים היה חלום וחזון עם ההרכב הזה. הוא לא השלים אותו פה, אבל יצא לדרך שהובילה לשם.

The Tennessee Fire
שנת יציאה: 1999

אז זו ההתחלה ואלבום הבכורה של MMJ. הרביעיה בהרכב דאז מעבר לקולות והגיטרה של ג’יימס כללה את טומי בלנקנשיפ (שמכונה גם עד היום Two Tone Tommy) על הבאס, ג’וני קווייד, בן דודו של ג’ים, על גיטרה, והמתופף ג’יי קלן. רק ג’ים ג’יימס וטומי הם חלק מההרכב כיום. החברים הותיקים ביותר של הלהקה, שהיו היחידים שם מנקודת הזינוק. בשבילי שני האלבומים הראשונים, ובמיוחד The Tennessee Fire, מאופיינים בסאונד והפקה מאוד פשוטים. יש כאן הרבה השפעות ואווירה של פולק ואלט-קאנטרי, משהו הרבה יותר מופשט ורך מהאלבומים המאוחרים והמוכרים יותר. וכן…סאונד מאוד התחלתי.

מה שנפלא פה מבחינתי באלבום הבכורה, זה שמאחורי כל הפשטות הזו מסתתרים שירים די עוצמתיים. רובם כאן מבוצעים ממש אקוסטי לגמרי או כמעט, והם מכילים המון רגש ועומק. בכלל, איזה חצי מהשירים באלבום יכלו להיות להיטים מטורפים אם שואלים אותי. פשוט המעטפת שלהם לא מספיק מושחזת והם גם שוחררו בתקופה של להקה לא הכי מוכרת. למעשה הייתי אומר שהצלילים פה עדיין לא מוכרים, אך השירים כן…למי שמכיר את הקטלוג של MMJ  והכתיבה של ג’ים. אם שירים כמו Heartbreakin’ Man ו- Evelyn Is Not Real, או אפילו הבלאדות הקטנות Nashville To Kentucky ו- Old September Blues, היו יוצאים באלבומים It Still Moves או Z , הם היו נשמעים ונתפסים כנראה אחרת. היו מקבלים יותר נפח והפקה יותר צלולה שתבליט את כל היופי שלהם. אבל חלק מהקסם באמת של האלבום הזה הוא הסאונד הפשוט. שירים גדולים בהגשה קטנה. כאלו בדמות של They Ran או היופי של שיר כמו The Bear.

איפה שכן אפשר לשמוע את השירים הללו בצורה הטובה ביותר זה בהופעות. במיוחד בהרכב של העשור האחרון. לא מעט שירים משני האלבומים הראשונים הפכו אצלי לגדולים רק אחרי ששמעתי אותם בגרסאות לייב. דוגמה מובהקת מכאן זה שיר כמו War Begun שמגיעה בהופעה לכמעט 10 דקות וכולל קטעים מורחבים פשוט נפלאים. למקומות שהכי מומלץ לשמוע בהם את השירים הללו אני עוד אגיע בחלק מאוחר יותר בפרוייקט.

MMJ – הליין-אפ הראשון.

אפשר להגיד שהרבה מהשירים בבכורה של MMJ  הקדימו את זמנם. אך הם גם מתקבלים נהדר בדרך שבה הוקלטו ונכתבו לראשונה, ב-אסמים ריקים, אולפנים מאולתרים ועוד כמה מקומות מוזרים קטנים בקנטקי. המקומות בהם ג’ים ג’יימס קיבל את ההשראה לפתיחת הקטלוג עם הלהקה הזו שעוד תגיע רחוק. כמו המילים שלו והכתיבה. כמה מהמילים האלה נמצאות בשיר שתמיד יישאר מהכי אהובים עלי באלבום – I Will Be There When You Die. אחד השירים היותר מלאי רגש של ג’ים ואחד שמרגש אותי תמיד, לא משנה באיזה פורמט מושמע ובאיזו הפקה.

There will be bigotry and there will be open minds”
There will be days of peace you’ll never have the time
As long as you keep a straight face
“I will be there when you die

הפריצה הראשונה הקטנה של My Morning Jacket הגיעה ממקום די רחוק מהבית, כאשר מגזין הולנדי עשה עליהם כתבה והם הוזמנו למיני-טור. ממש בתחילת המילניום הם הגיעו להולנד ובלגיה וביצעו שם מספר הופעות בינואר 2000. יש לציין שהיה אפשר לספור על שתי ידיים בלבד (עם עודף של כמה אצבעות) את מספר ההופעות שלהם בכולל יחד לפני כן, כולן באיזור קנטקי. מומלץ בחום לצפות בדוקו בן 40 הדקות “This Is Not America” שסיקר את אותה גיחה היסטורית קטנה להולנד בתחילת הדרך. בהמשך השנה הם זגזגו עוד בין הופעות ביתיות לשתי הארצות השכנות האלו באירופה. באמצע השנה הם החלו לעבוד על חומרים לאלבום הבא ובינתיים שוחרר ה-EP של Heartbreakin’ Man.

כששנת 2001 יצאה לדרך הם בנו עוד קהל בארה”ב, במיוחד בחוף המזרחי, והמשיכו לבסס ולהגדיל גם את ה-Fan base שלהם באירופה, כל זה עם גיבוי לאלבומם השני הטרי. אלבום שעוד יותר קידם אותם, גם מסחרית, גם עם השם שלהם וגם במוזיקה עצמה. אומנם לאט לאט, אבל בדרך סלולה למקום נכון.

At Dawn
שנת יציאה: 2001

האלבום השני של MMJ  הוא Follow-up מאוד ברור לאלבום הבכורה מבחינת הסאונד, ההפקה והסגנון. גם פה שלל שירים מצויינים שהם מבחינתי הרבה יותר גדולים מהמקום שלהם כאן באלבום. מה ששונה אבל ב-At Dawn וזה צד נורא מובהק בו – הוא האורך שלו. בנוסף להשקעה יותר בשירים. קודם כל הם הוסיפו להרכב קלידן – דני קאש. בנוסף הבניה של הרצועות הרבה יותר מושקעת לדעתי. ניסיון אולי להפוך שירים ליותר “מלאים”. לא אומר שהם טובים יותר, אבל הכיוון הזה תמיד בלט לי. יש באלבום שמונה שירים שנמשכים מעל 5 דקות (שלושה מהם גם חוצים את ה-7). ב-Tennessee Fire לדוגמה יש רק אחד כזה. רוב השירים בו היו יחסית קצרים. בכלל, At Dawn הוא האלבום הכי ארוך בקטלוג של מיי מורניג ג’אקט כשהוא מסתיים אחרי שעה ורבע. הוא ו-It Still Moves קצת יוצאי דופן בעניין הזה. הם By far הרבה יותר ארוכים מהאחרים.

דוגמאות בולטות אצלי לניסיון הבניה הזה של מספר שירים הן Honest Man ו-Strangulation. ללהקה יש הרבה מרחב שם, ליותר התנסויות, למתוח שיר, להכניס שינויים וקטעים “מרחפים”. אני אוהב את זה. בהמשך הקריירה ג’ים והחבר’ה יהפכו לדי מומחים בעניין. שם היו הניצנים הראשונים, באלבום אולפן מוקדם. בנוסף אליהם יש מספר שירים של At Dawn שהפכו לסוג-של War Horses בסטים של הלהקה על הבמה. אצל Tennessee Fire יש יותר פנינים ושירים נדירים כיום. פה יש כבר שירים שגם קהל רחב של הלהקה שלא הכי מתעמק בהם, יתלהב כשהם יבוצעו מולו. Lowdown ו- The Way That He Sings הם כאלו. אפשר אולי להוסיף אליהם את Phone Went West, שהוא גם Highlight אישי שלי עם הפזמון שתמיד סוחף אותי וכמו הרבה אחרים, גם הוא גדול הרבה יותר בהופעות. ויש עוד שירים קטנים-גדולים כמו Hopefully למשל, שפשוט מחכים שיגלו אותם.

?Why does my mind blow to bits every time they play that song”
It’s just the way that he sings
Not the words that he says, or the band
I’m in love with this soul
“It’s a meaning that I understand

השיר המקסים ביותר באלבום מבחינתי ואחד היותר אהובים עלי של הלהקה וג’ים ג’יימס בפרט, הוא Bermuda Highway. בניגוד לאורך הבולט פה של הרצועות הוא דווקא שיר קטן וקצר. מהשירים האלה שבשלוש דקות בלבד יכולים לעשות לך כך-כך הרבה בפנים. או רק ציטוט אחד ממנו. יש בו משפט שליווה אותי בהמון הזדמנויות בחיים, קטנות וגדולות –
“Don’t let your silly dreams fall in between the crack of the bed and the wall”.
אני איכשהו תמיד חוזר אליו בתקופות מסוימות. הוא תמיד דוחף אותי קדימה ומוכיח לי שאין כזה דבר חלומות מטופשים. אם הם שלך, זה מספיק. ואם יש לך אחד כזה, תנסה להגשים אותו. זו גישה שאני דוגל בה. מקסימום לא מצליחים, אבל אני תמיד אדע שלפחות ניסיתי והוא לא הלך לאיבוד או נפל בין הכיסאות. It gets me every time…במיוחד עם הקול של ג’ים.

על העטיפה של At Dawn יש תמונה ישנה של ה-Hollywood Bowl. האולם הוותיק ששוכן בהוליווד, קליפורניה. מקום באמת שבאים אליו להגשים חלומות. כאלו שהרכב קטן מעיירה בקנטקי למשל מתמקדים בהם. שני האלבומים המוקדמים הללו היו הקפיצה שלהם לשם. שני אלבומים קצת חריגים, עם צליל פשוט ואינטימי, שהיוו נקודת זינוק לעבר קריירה מרשימה ושורה של אלבומים גם מוצלחים מסחרית וקהל מאזינים אדוק וגדול.

המשך יבוא…