עוד חודש עבר, עוד אלבומים חדשים. מתוך ים ההוצאות שנוחתות בימים אלו, ובכלל, יש הרבה אלבומים שאני מצפה להם בחודש-חודשיים הקרובים. בינתיים הנה כמה מהיותר טריים שמנעימים את זמני בימים אלו.
Heron Oblivion – Heron Oblivion
נתחיל עם האלבום הכי בולט אצלי בימים אלו, שייתכן וגם יישאר ככה עד שהשנה הזו תסתיים. ההרכב החדש Heron Oblivion כולל את מג ביירד מה-Espers, הגיטריסט צ’רלי סאופלי והצמד שממש משך אותי לפרויקט – אית’ן מילר הענק, הסולן של Comets On Fire וכמובן Howlin’ Rain, ואיתו נואל וון הרמונסון, מי שהיה המתופף של Comets On Fire יחד עם מילר, בלהקה הפסיכדלית המעולה ההיא. בפורמט הנוכחי יש שינויים בתפקידים, כאשר הרמונסון עובר לגיטרה ומילר זז לעמדת הבאסיסט וקולות הרקע. מה שנותן את הבמה לקול הרך של מג ביירד, שהופך את כל האלבום הזה לפיצוץ נעים לאוזניים שהוא תענוג אחד גדול.
יש כאן פולק-רוק במפגש עם פסיכדליה ורעש שיוצר קטעים די מרהיבים מבחינתי. המפגש הזה עם הרקע של ביירד והסאונד בהרכבים של החברים האחרים מזכיר לפרקים משהו כמו גרייס סליק או סנדי דני פוגשות את הצד הכי נסיוני ורועש של ה-Jimi Hendrix Experience. או אם משהו מימינו, פשוט הצד הפולקי יותר של ה-Espers פוגש את Comets On Fire…כי למה לסבך דברים? בכל מקרה, האלבום הזה העיף לי את השכל על השמיעה הראשונה ובינתיים הוא האלבום הכי טוב אצלי של 2016, לפחות בשליש הראשון הזה של השנה. שבעת הקטעים באלבום כוללים גם שלושה ארוכים שאני אוהב במיוחד, עם כל הבניה שלהם, החופש, היופי והחשמל. זה אלבום מכשף שנוגע בך ברכות ואז הופך עגמומי, קודר ומלוכלך, בדיוק במקום בו רציתי אותו. הוא מהפנט לפרקים ונותן בראש כשצריך. ובתקופה הזו אני מוצא את עצמי צריך את Heron Oblivion די הרבה בראש. כל פעם אחרי שהוא מסתיים.
——————————————————————————————————————
Mount Moriah – How To Dance
אלבום שלישי לטריו מצפון קרוליינה שבמרכזו עומדת הסולנית הת’ר מקנטייר. מאוד אהבתי את שני האלבומים הקודמים שלהם. במיוחד Miracle Temple האחרון מ-2013 שהיה אצלי גם בסיכום אותה שנה. עכשיו הם חוזרים עם How To Dance וממשיכים את הקו האהוב והסאונד הקליט שאני רואה אצלם. הקול והכתיבה של מקנטייר נהדרים, גם אם יש המון תהיות על אמונה. האינדי-רוק\אמריקנה שלהם נשמע לעיתים ממש נחמד, אך מתעלה על עצמו בזמנים אחרים ויכול גם להיות חודרני, עמוק ונוגע הרבה יותר.
למי שמכיר כבר את האלבומים הקודמים, אין פה הבדל גדול בסאונד הכללי, אבל עוד צעד קדימה ביציבות המוזיקלית ואסופה של שירים יפים ומאוד נעימים לאוזן. בכיף הייתי ממליץ עליו גם להתחלה עם ההרכב. הוא מצוין בתור משהו טרי לצפות לו וגם משהו חדש לגמרי. בנוסף יש בו הקדשה מקסימה בתוך האלבום, שנובעת גם מה-Vibe הכללי שלו והמוזיקה של ההרכב, בכלל.
——————————————————————————————————————
‘The Skiffle Players – Skifflin
אני כ”כ נהנה מכל ההרכבים השונים והפרויקטים של ניל קאסל בשנים האחרונות, במיוחד עם עוד חברי Beachwood Sparks האדירים בהווה ובעבר. שנה שעברה היו שלושה מהם בהרכב המגניב GospelbeacH ועכשיו זה ממשיך, שוב עם קאסל, רק בנוסף לשני חברים אחרים הפעם מ-Beachwood, שמתחברים גם למוזיקאי קאס מק’ומבס. יחד הם מציגים את ה-Skiffle Players. משתמע מהשם וגם נשמע באלבום שיש הרבה בסיס של נגינת ה-Skiffle השורשית והעליזה, אך תהיו בטוחים שיש תוספות מודרניות ואחרות שהחברים בנו כאן. כבר בשיר הפתיחה הם מכניסים את הסאונד האישי שלהם לשיר Coo Coo Bird, שעבר בין השנים תחת המון אמנים וגרסאות (אחת המוכרות שבהן היא זו של ג’ניס ג’ופלין ו-Big Brother). הם לגמרי הפכו את השיר למשהו סוחף לחלוטין. זה קורה גם לאורך האלבום בשירים מקוריים לגמרי, שנעים בין קצב שורשי מהנה לבלדות מהדרכים עם טעם של פעם וטוויסט מודרני.
הגרסה שלהם ל-Coo Coo ועוד כמה קטעים באלבום הכניסו לי לראש את Shady Grove של Mudcrutch (שגם כן מוציאים השנה אלבום חדש, יאי!). סאונד כיפי שנורא הזכיר לי. ‘Skifflin מצטייר כרגע כאחד האלבומים היותר צבעוניים שיצאו השנה והוא ממש מהנה. כמו כן נראה שניל קאסל הולך שוב לבלוט ממש השנה, עם עוד אלבומים קרבים של להקות נוספות שלו; ה-Chris Robinson Brotherhood ו-Hard Working Americans. בקרוב גם ספיישל רדיו מיוחד עליו בהשתתפותי. Stay tuned.
——————————————————————————————————————
The Cave Singers – Banshee
אסיים כרגע עם ה-Cave Singers. אחלה להקה שביקרה אצלי פה בעבר יותר מפעם אחת. לראשונה ב-2011 עם האלבום No Witch. הם חזרו עכשיו עם אלבום חדש אחרי 3 שנים. זה גם כן הרכב עם בסיס פולקי-אקוסטי, מאוד חם ו-Down To Earth. נשמע שבאלבום החדש הם מכניסים קצת יותר חשמל לעניינים. תמיד ראיתי אותם כלהקה של אווירה. כזו מאוד ברורה לאורך רצף של שירים בכל אלבום. בערך כמו Vetiver. הם כבר די ביססו את הסאונד שלהם, לפחות אצלי. מזהים אותם די מהר באלבום חדש. אחרי שמיעות לא רבות יש פה אחלה של צלילים, במיוחד בהתחלה. יש מצב לירידה מסוימת בחצי השני, או משהו יותר “רגיל”. הוא עדיין פועל אחלה כמקשה אחת. צריך אבל לשקוע איתו עם עוד האזנות.
חוץ מה-Skiffle Players, האלבומים כאן מאוד-מאוד טריים. אך לזכותם ייאמר שהרושם הראשוני שלהם הרגיש שהם כאן כדי להישאר. במיוחד עם האלבום הראשון פה למעלה. יהיה מעניין לראות איך הם ייקלטו אצלי בהמשך השנה, עם כל האלבומים הרבים שנוחתים בחודשים הקרובים, ביניהם כמה עם המון ציפיות. זה כיף גדול בכל מקרה. עד לסיקור אלבומים חדשים הבא, שלא יגיע עוד הרבה זמן בטח עם כל השפע החדש שנכנס לאוזניים.