אפשר לכתוב רבות על העשייה, ההשפעה והקלטת השירים שמרכיבים את Tapestry של קרול קינג שמציין היום 50 שנה ליציאתו. אבל כמו הרבה מהקלאסיקות של סוף שנות השישים ותחילת השבעים שעברו אצלי באוזניים (רבים באובססיביות) בתחילת החיבור העמוק עם מוזיקה בזמנו, זה כבר מעלה אבק הרבה זמן ואני פחות מתעניין בלכתוב עליו אותם הדברים.

כיום מעניין אותי לקרוא על האלבומים האלה את הסיפורים והחיבורים האישיים. את הדברים שאי אפשר לקרוא בספרים או ברחבי האינטרנט (תכלס, אני ככה עם קריאה על מוזיקה בכלליות, אבל במיוחד עם אלו שכבר התעסקו בהם בלי סוף). ואחד הדברים הכי יפים במוזיקה בשבילי, הוא מה שקורה לפעמים בחיים שמחזיר לך פיסת יצירה, אלבום או שיר, ישר ללב, ואתה מתרגש מהם מחדש מכיוון אחר. אפילו אם היו כבר מאוסים עליך. וזה מדהים.

הדבר הזה קרה לי עם Tapestry לפני ארבע שנים בדיוק. כשישבתי בפברואר 2017 אצל המקעקע שלי שבדיוק סיים לעבוד על אחד משני הקעקועים הכי אישיים שיש עליי (וכולם כאלו), זה שכולל מעליו את הציטוט “…It would be so fine to see your face at my door”. שלושה חודשים לפני כן איבדתי חברה קרובה ששמה לימור למחלה הכי מאוסה ומעצבנת כנראה בעולם. חברה שהכרתי בגלל אותה אהבה וכתיבה על מוזיקה בין השנים, זאת לאחר שגילתה את הבלוג והתחלנו לדבר ולהחליף חיבורים וסיפורים בהתלהבות.

כמו שקורה לפעמים, ניצתה שם איזו להבה מטורפת של חיבור שהוביל להיכרות וקירבה מחוץ לכותלי האינטרנט שקשה להסביר. זו שמגיעה מבסיס של אהבה וסקרנות משותפת לצלילים, אמנים, שירים ואלבומים. סוג ההיכרות והחיבור עם האנשים הכי אהובים עליי בעולם. היא תמיד אהבה את קרול קינג וכמוני וכמו אחרים, לטוס להופעות בחו”ל היה לה חוויה שמנקה את הנשמה.

בקיץ של 2016, מה שהיה הקיץ האחרון שלה, היא טסה לראות את קרול בהופעה החד-פעמית שלה בהייד פארק, שם היא ביצעה את כל Tapestry במלואו, לפי הסדר. כמו כל גיחה או חוויה מוזיקלית כזו, דיברנו על זה הרבה לפני ואחרי. בזמן שההופעה התרחשה דמיינתי אותה שם ואפילו חזרתי קצת לכמה שירים מהאלבום אחרי מלא זמן. ולאחר שובה והסיפורים מהחוויות מלהיות שם, כבר חזרתי לכולו. מה שזה עשה לה, במיוחד בתקופה ההיא, הצית בי שוב איזה דחף לחזור לצלילים מוכרים.

אז חזרתי לקלידים והפתיחה המקפיצה ההיא של “I Feel The Earth Move“, להעצמה של “Beautiful”, לקסם של “It’s Too Late”, היופי של “Will You Love Me Tomorrow” ואפילו לשיר ההוא שבעבר הפך מאוס כבר מהפתיחות של “בנות גילמור” (סדרה שדווקא לא נמאסה עליי אף פעם). וגם לסיום הקסום של ה-Natural Woman ועוד כמה. במיוחד שניים ספציפיים שאציין בהמשך. כשההופעה המיוחדת הזו של קינג שוחררה רשמית שנה לאחר מכן תחת השם Tapestry: Live in Hyde Park, לימור כבר לא הייתה פה כדי ליהנות ממנה ולחזור לאותם רגעים שחוותה.

כשהאזנתי לאלבום הלייב הזה לראשונה, זו הייתה חוויה כמו להאזין לראשונה ל-Tapestry המקורי. אולי אפילו עצומה יותר. מבלי לגלות שורה של שירים קלאסים לראשונה, אבל משהו כמו לגלות אותם מחדש. אלבום ההופעה הזה החזיר לי סופית את Tapestry לחיים. מאז שההופעה הזו קיימת, כשהיה בא לי לחזור לאיזה שיר מהאלבום, עשיתי את זה ממנה. עם שירים שלא הזדקנו מעולם ורק מבוצעים ע”י קרול קינג המבוגרת, שנשמעת שם נהדר מתמיד.

מעבר לחיבור והסיפור האישי, אני גם רואה בהופעה הזו את החצי השני של Tapestry. או בעצם, הצד השני, בו קינג פגשה שוב את השירים הללו במקום שונה לגמרי בחייה. כפי שהם פגשו באותו זמן אותי, בצד האחר של החיבור איתם. בכל האזנה היום אני מדמיין אותה שם בקהל, שוכחת לאיזה שעתיים את הכאבים ואת המחלה והקרבה לסוף שבדיעבד אני יודע שהיא חשה דאז. כל זאת עם העזרה של קרול קינג והשירים הללו בני ה-50 בדיוק היום והכוח המשוגע שיש למוזיקה עלינו.

כמו בהאזנה ל-“You’ve Got A Friend” שבעבר לא עשה לי כלום והיום גורם לי לחשוב רק עליה. וכמו השיר שהכי השתנה אצלי ומאז 2016 נשמע בשבילי אחרת לגמרי מאשר כל השנים של האזנות והאבק שהצטברו עליו לפני. השיר עם הציטוט מתוכו שחרוט גם עליי, זה שנעשה בשבילה. שיר של געגוע, פרידה או ריחוק מאדם אהוב. שיר שלפני יובל שנים היה שייך לתקופה וסיפור אחרים לגמרי של קרול קינג, אבל פתאום הפך מספר עשורים אחר כך לסיפור שלי ושל חברה שהשפיעה עליי המון. קוראים לו “So Far Away” ותמיד מדהים אותי שבשנים האחרונות הוא השתנה אצלי לחלוטין. הוא נשמע נקי שוב ומעורר בי דברים שלא היו שם בעבר.

יש הרבה יופי בשירים של איזו קלאסיקה שחרשו כבר מכל כיוון, אבל החיים איכשהו משנים אותם ועכשיו הם נשמעים לך אחרת. יופי שלא נעלם, אבל כן הפך לך עם השנים מאוס או רגיל. יופי שהתרחק ואז שנים אחר כך, בשבילים שונים לגמרי בחיים, פוגש אותך פתאום שוב באיזו תחנה רחוקה על דרך שלא ידעת שהיא בכלל קיימת. ולפעמים זה קצת עצוב, אבל מאוד מרגש. ואתה מאזין להם עם חיוך מחודש או דמעות שלא היו שם קודם. אבל זה עושה לך משהו, וזה מבחינתי כל היופי במוזיקה.

יובל שמח Tapestry ומזל טוב קרול קינג (אתמול בת 79).

לאלבומים המלאים בספוטיפיי: