בטקס האוסקר שבוע שעבר, בין הסרטים, השחקנים, התסריטים ושלל קטגוריות אחרות, היתה אחת שהעלתה חיוך בזוית הפה שלי. חיוך כזה של הבנה וגאווה קטנה על שם שלא הרבה מכירים. לפחות כאן.

הקטגוריה הייתה “השיר הטוב ביותר מתוך סרט” והשם היה ראיין בינגהם.

ראיין בינגהם (Ryan Bingham), יליד ניו-מקסיקו, קטף את הפרס על הביצוע לשיר הנושא מתוך הסרט “Crazy Heart”, שמבוסס על ספרו של תומאס קוב, ועליו גם זכה ג’ף ברידג’ס בפרס השחקן הראשי (וחבל שאף אחד בינתיים לא מביא את הסרט הזה להקרנות בישראל). את השיר הזוכה The Weary Kind הוא כתב עם המפיק טי.בון בורנט. דווקא השנה החליטו להוריד בטקס את ביצועים החיים של האמנים לשירים המועמדים ולא כולם זכו לשמוע את השיר היפהפה הזה.

אני התוודעתי לבינגהם ולמוזיקה שלו במהלך 2007, בעיקרון שנת הפריצה שלו. לפני כן בינגהם היה נער שעזב בית ספר, התפרנס קצת מרודאו, ובין רכיבות על פרים ונדודים בטקסס החל לכתוב מוזיקה. הוא הוציא כמה הקלטות בהוצאה עצמית, עד שחתם בלייבל של Lost Highway Records, הידועים  בתור בית לאמני קאנטרי-רוק, אמריקנה והסביבה (ראיין אדאמס, ג’וני קאש, ווילי נלסון, ואן מוריסון ועוד).

אלבום הבכורה – Mescalito

את תשומת הלב שלי הוא משך בזכות המפיק של אלבומו הראשון – הגיטריסט מארק פורד (לשעבר חבר בלהקת הבלאק קרואוז). פורד הפיק וניגן באלבומו וכך ב-2007 יצא לאוויר העולם Mescalito, אלבום הבכורה של בינגהם.

כשהוא חמוש בקול הצרוד הכי יפה ששמעתם, עם גיטרה ביד וחול בנעליים, כתב ויצר אלבום בכורה שהוא לגמרי אלבום דרכים. מסוג האלבומים האלה שמקבלים נפח גדול יותר כשהם איתכם במכונית כשהשמש מעל, או מגיעים בתזמון המושלם באוזניות בהתבוננות החוצה מהחלון (למשתמשי התחבורה הציבורית בינינו). אבל יותר מזה – זו ההרגשה והמשקל שעומדים מאחורי סוג אלבום כזה. מאיפה מגיעים השירים, מה הרקע הגיאוגרפי וההיסטוריה שלהם. Mescalito היה מהאלבומים שהכי הפתיעו אותי בשנים האחרונות. מספיק להאזין לשיר הפתיחה שלו, Southside of Heaven, כדי להתאהב משמיעה ראשונה, ואז לגלות את שאר הרצועות ולסיים את האלבום עם חשיפה לאמן ואלבום בכורה עם המון טעם של עוד.

אז כן, יש עוד…באמצע השנה שעברה בינגהם הוציא את אלבומו השני – Roadhouse Sun. שוב בהפקתו של מארק פורד והפעם עם השם המלא על האלבום של ההרכב שאיתו בדרכים – The Dead Horses. הפעם גם זה היה בין האלבומים שחיכיתי להם מראש ורכשתי אותו מיד כשהגיע לחנויות (או אמזון במקרה שלי). הניסיון השני ממש לא איכזב, להפך. היה זה המשך מצויין לאלבום הבכורה, עם יותר גיטרות וחשמל והמשך כתיבה טובה. שירים כמו Dylan’s Hard Rain או שיר הסיום – Wishing Well הם רק דוגמאות קטנות למה Roadhouse Sun היה אחד האלבומים שיותר נהניתי מהם במהלך 2009.

כל זה מוביל אותנו לכאן ועכשיו. בינגהם כרגע בדרכים, ממשיך לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב, יחד עם הבאז הקטן שיצרה הזכיה באוסקר שבטוח הוסיפה מאזינים חדשים שמכירים פתאום את שמו.

הסרט Crazy Heart והשיר של בינגהם The Weary Kind מספרים על כותב ואמן קאנטרי מזדקן שמנסה לחזור לתהילת העבר שלו. מקום שאין ספק שבינגהם עצמו לא ירצה, שנים מהיום, לראות עצמו בתוכו. אבל בינתיים, עם שני אלבומים מצויינים מאחוריו ופסלון מוזהב אחד בידיו, כשהוא עוד לא בן 30, מצפות לנו ככל הנראה עוד שנים רבות ליהנות ממנו. ואף פעם לא מאוחר להכיר…

עוד טעימות משני האלבומים:

Sunshine

Country Roads