איזו שנה נוראית של אבידות. גם רובי רוברטסון עכשיו הלך מאיתנו, בגיל 80. אחד הקנדים שהיו דווקא הכי אמריקנה שיש. רובי פסע על המון דרכים. עם רוני הוקינס, עם בוב דילן, וכמובן עם החברים שהיו איתו שם והפכו איתו ל-The Band. והיה גם את הליין-אפ המאוחר של הלהקה ואחר כך גם קריירת הסולו.
רוברטסון ידע אולי הכי טוב מכולם לקחת את הדרכים ולהפוך אותן לסיפור, לשיר ולמילים. הדרכים שהוא ראה בעצמו וגם כאלו שלקח מההיסטוריה. הגיטרה והמילים שלו קישטו את כל הדיסקוגרפיה של The Band. הוא היה הכותב והיוצר המרכזי, וגם עם חתיכת אגו לא קטן. באוטוביוגרפיה שלו, ליבון הלם ז”ל סיפר עליו לא מעט סיפורים שפחות מחמיאים לאישיות שלו. אבל כישרון ענק היה לו תמיד.
את הקולות בשירים שכתב הוא תמיד השאיר לאחרים. בודדים מאוד הקטעים שהוא גם שר בעצמו לפני קריירת הסולו. רק שם הוא הפך בגדול יותר למבצע. אך רבבות משיריו יישארו לעד קלאסיקות ענק של אמריקה. עכשיו עם מותו, גאר’ת הדסון נשאר החבר המקורי היחיד של The Band שעדיין איתנו. אחת הלהקות שהכי השפיעו עליי בתחילת הדרך עם מוזיקה, כמעט והתפוגגה לגמרי.
לפני שלוש שנים וחצי, רובי התארח בפודקסט Broken Record של ריק רובין. ממליץ בחום להאזין לפרק הזה. אני זוכר שהאזנתי לו בפברואר 2020 כשהייתי בשדה תעופה, על איזו דרך או מסע מוזיקלי משלי. זה היה שניה לפני שהקורונה הגיעה ושיתקה את העולם, ומי חשב שהעתיד הקרוב יהיה כזה.
באותו הרגע חשבתי יותר על העבר, כשאני מאזין לרובי רוברטסון מספר סיפורים כ”כ מעניינים על הקריירה שלו. חשבתי איך השירים שכתב משכו אותי בתחילת הדרך העמוקה עם מוזיקה. איך הם לימדו אותי גם קצת היסטוריה ואיך גרמו לי לדמיין אותו ואת הלהקה בשבילים של רחבי אמריקה. ואיך אני כבר הרבה שנים יוצר גם את הסיפורים והזיכרונות שלי רחוק מהבית, בזמן האזנה למוזיקה שלהם שהייתה פה לפניי ותישאר גם הרבה אחריי.
עם הידיעה על מותו אתמול בלילה, קפצו לי המון שירים לראש. הקלאסים והאהובים אישית, אבל היה אחד שנזכרתי בו שתמיד ייצג לי מאוד אותו, את הכתיבה שלו וההרגשה בדרכים שהוא הפך לשירים. וזה שיר שדווקא לא ממש מצא את עצמו באלבומים של The Band. הוא שוחרר רשמית בכמה מקומות, אבל אף פעם לא היה כחלק מיצירה שלמה במקור שלה. קוראים לו Endless Highway.
בשיר הזה רוברטסון כותב ומספר על סיבובי ההופעות הבלתי נגמרים שחווה. על הרצון לקחת אותם ברצינות ולהישאר שפוי, אבל גם הדברים שהם לוקחים ממך, השחיקה והמרחק מהבית. על העלות של החיים והמחיר של המוות, ואיך אתה תמשיך לצעוד על הדרך הבלתי נגמרת הזו עד שתמות.
רובי רוברטסון נפטר, אבל הדרך שלו תימשך לנצח, במוזיקה והשירים. בתכנית אחרי מותו, הקדשתי לרובי רוברטסון את כל השעתיים של הרמוניה דרומית ברדיו הקצה. ניתן להאזין באתר הקצה ופה למטה. ד”ש לליבון, דאנקו וריצ’ארד.
“…You’re gonna walk that endless highway till you die”
ספיישל פרידה מרובי רוברטסון:
פלייליסט:
The Band – Stage Fright (Live 1971)
Bob Dylan & The Band – Baby, Let Me Follow You Down (Live 1966)
Bob Dylan & The Band – Yazoo Street Scandal
The Band – The Weight (Live 1971)
Rick Danko – Java Blues
The Band – It Makes No Difference (Live 1976)
The Band & Ronnie Hawkins – Who Do You Love (Live 1976)
Robbie Robertson – Fallen Angel
The Band – Whispering Pines
The Band – To Kingdom Come
The Band – The Night They Drove Old Dixie Down (Live 1976)
The Band – Up On Cripple Creek (Live 1971)
The Band – Strawberry Wine (Live 1971)
Joni Mitchell – Raised On Robbery
Tom Petty & The Heartbreakers – The Best of Everything
Neil Young – White Line
Robbie Robertson – Soap Box Preacher
The Band – Theme From The Last Waltz
The Band – Out of the Blue
The Band – The Genetic Method/Chest Fever (Live 1971)
The Band – Across The Great Divide (Live 1981)
Bob Dylan & The Band – Endless Highway (Live 1974)
עצוב להיפרד כל פעם מעוד חבר של הלהקה המופלאה הזו. רובי היה כישרון ענק של כתיבה, לחן וגיטרה וירטואוזית. מבחינתי ‘הלילה בו נוצחו מדינות הדרום’ הוא מהשירים הגדולים בכל הזמנים. לא אהבתי את האגו המנופח שלו ובכך שהותיר את חבריו ללא תמלוגים. צריך לזכור שהכישרון הענק הזה היה חלק מההפריה ההדדית עם חבריו בבנד. בקריירת הסולו לא נסק לגבהים (כולל קולו הבינוני), אם כי אהבתי דווקא את שני אלבומי המוזיקה הילידית אינדיאנית שיצר.
מקווה שהוא מתפייס שם למעלה עם ליבון הענק.
בהחלט. אגו גדול והיה מניאק לחברים, אבל גם יוצר וכותב כ”כ מוכשר שהשאיר איתם שורה ארוכה של כ”כ הרבה קלאסיקות ויהלומים של אמריקנה טהורה שיישארו פה לעד. דיקסי ללא ספק אחד מהם. ממש מקווה שהנשמות שלו ושל ליבון מתאחדות בשלום.