צ’ארלס מנסון היה פסיכופט. מנהיג של קומונה מוזרה ובהמשך מוביל של כת הרסנית וגזענית, עם המון דם על הידיים. אם יש מקום כמו גיהינום, מנסון ראוי כעת להיות בו, אחרי שנרקב בכלא ב-45 השנים האחרונות. מוקדם יותר החודש הוא הגיע לגיל 83, איתו גם עזב את העולם הזה שלא היה ראוי לחיות בו. עולם עליו השפיע לא רק בסיפורי רצח וזוועה, אלא גם בצד של ה-Pop Culture והאמנים שכתבו עליו או על המעשים בהם היה מעורב. אחד מהאמנים האלה הוא ניל יאנג, שחוגג יום הולדת בדיוק באותו יום עם מנסון (12 בנובמבר) ולפני ארבעה עשורים כתב בהשפעתו הקודרת את אחד השירים הכי טובים בקריירה שלו.

I hope you get the connection, ‘cause I can’t take the rejection”
“I won’t deceive you, I just don’t believe you

יאנג ומנסון לא רק חולקים יום הולדת, הם גם נפגשו בעבר. כשמנסון עוד היה מוזיקאי מתחיל שמנסה למצוא את מקומו בעולם. לפני שהפך למנסון המשוגע והרוצח בדם קר, הוא חלם להצליח כמוזיקאי, בלוס אנג’לס ובמיוחד בסצינת לורל קניון. הוא רדף אחרי כוכבים כדי להתקרב אליהם ושלח בנות מ”המשפחה” של נתינים שהקים לעשות זאת בשבילו. יום אחד חלק מהבנות קיבלו טרמפ מדניס וילסון מה-Beach Boys, הגיעו לביתו ומנסון אחריהן. הם הזמינו את עצמם להתגורר אצלו לתקופה מסוימת. כך וילסון הפגיש אותו פעם אחת עם ניל יאנג. ניל אפילו התרשם מהמוזיקה של צ’ארלי וכמעט עזר לו לחתום בלייבל של Reprise. אך חברת התקליטים דחתה את מנסון. אישיות מעורערת גם ככה, שהדחייה הקטנה הזו תספיק לדחוף אותו אל יצר הטירוף שחי אצלו בבטן. או אולי היתה עוד צעד קטן לשם.

מנסון רדף גם אחרי המפיק המוזיקלי המוערך טרי מלצ’ט, כדי שישמע את המוזיקה שלו ויעזור לו להפוך לכוכב או אמן שרצה להיות. מלצ’ט דחה אותו גם כן. מנסון שלח לו בתגובה הביתה כדור של אקדח. ההשפלה מהדחיות והקושי לקבל את העובדה שהוא לא מוזיקאי טוב מספיק, קרבה את מנסון לאדם הנקמן והמשוגע שהמתין לפרוץ מתוכו. לרוצח הסדרתי שסחף אחריו נתינים שיעזרו לו לבצע את התוכניות השטניות בראשו.

Well, we live in a trailer at the edge of town”
You never see us ‘cause we don’t come around
“We got twenty five rifles just to keep the population down

כך בסוף שנות השישים מנסון הנהיג את “המשפחה” שלו. כת שהוא הוביל לרצח וטרור, עם חזון מטורף של מחיקת הרבה אנשים מהאוכלוסיה. הוא חתום על כמה מקרי רצח ועינויים תוך מספר שבועות בקיץ של 1969. כאלו שהגיעו לשיא באמצע חודש אוגוסט, כשחברי “משפחת מנסון” דקרו למוות חמישה אנשים בהוראתו. זה קרה בבית שהיה שייך לטרי מלצ’ט. אך הוא כבר לא התגורר שם. הדיירים החדשים היו הבמאי רומן פולנסקי וזוגתו, השחקנית המבטיחה שרון טייט. בין הנרצחים בדירה בערב של ה-8 באוגוסט היתה גם אותה טייט, שבאותו הזמן היתה בחודש התשיעי להריונה…זה היה רצח מבעית שכולו נקשר לידיים המגואלות בדם של מנסון.

ממש באותו החודש, ניל יאנג הופיע בפסטיבל וודסטוק עם ההרכב קרוסבי, סטילס נאש ויאנג. הם כמובן היו מודעים לאימה של מנסון. אותו בחור מוזר שנקלע בזמנו בדרכו של יאנג. אז ניל יאנג הכיר את מנסון המוזיקאי, אבל היה זה מנסון הפסיכופט שגרם ליאנג לכתוב את אחד השירים היותר טובים שלו, מספר שנים אחר כך.

I hear that Laurel Canyon is full of famous stars”
“But I hate them worse than lepers and I’ll kill them in their cars

בתחילת שנות השבעים מנסון הורשע על כל מקרי הרצח שהוביל והיה אמור לקבל עונש מוות. אבל בגלל שעונש המוות בוטל במדינת קליפורניה בשנת 1972 כשהמשפט שלו עדיין לא הסתיים, הוא “זכה” למאסר עולם במקום. במהלך המשפט הוא והבנות שהלכו אחריו עדיין האמינו שהמהפכה השטנית שהתכוננו לה, תגיע. כמו גם הנתינות שלו שלא הורשעו והתגודדו מחוץ לבית המשפט. מציינות לתקשורת ש-“The revolution is coming”.

באותה התקופה של ההרשעה והמשפט של מנסון, ניל יאנג היה באמצע תקופה קודרת בעצמו. עם פרידה ומוות מכיוונים אחרים שקרו סביבו. כאלו שגרמו להקלטת ה-Ditch Trilogy, ובינה האלבום On The Beach שבתוכו נמצא שיר ספציפי אחד שכולו הושפע ישירות מהסיפור של צ’ארלס מנסון, המהפכה והמלחמה שדמיין ותכנן, והאימה שהטיל על איזור קליפורניה שיאנג הכיר היטב.

לשיר הזה קוראים Revolution Blues.

צ’ארלס מנסון בזמן מאסרו באוקטובר 1969 ובכלא קצת לפני מותו ב-2017.

I got the revolution blues, I see bloody fountains”
“And ten million dune buggies comin’ down the mountains

החזון המוטרף של צ’ארלי מנסון ותוכנית “Helter Skelter” שלו (שהושפעה בין השאר מהשיר של הביטלס), כללו המון תכנונים של רצח המוני. הוא תכנן מלחמה. שרטט פרטים ספציפיים של מתקפה מוזרה של טרקטורונים (Dune Buggies) משודרגים בנשק במדבר. אימן את הכת שלו והרעיל את מוחם. לא את הכל הוא הספיק לעשות לפני שנתפס ונזרק לבלות את שארית חייו בכלא. אבל מה שכן עשה, כבר הספיק להעביר צמרמורות אצל האנשים המקומיים שצפו בחדשות מהצד. כל התכנונים המשוגעים והרציחות שהוביל, די הבהילו את יאנג, שלקח בלי צנזורה את הפחד ששרר אז במדינה לתוך מילים. לתוך שיר רוקנ’רול אדיר, שכולו בנוי מהאקטים, החזון והסיפור החולני של מנסון.

לא כולם אהבו את זה. במיוחד כשהמקרים היו בזמנו עוד טריים. כשיאנג הקליט את Revolution Blues, דיוויד קרוסבי לא ממש התלהב מהרעיון. זה הרגיש לו יותר מדי. למרות שהוא מנגן גיטרה בהקלטת השיר, הוא ציין ליאנג שזה ממש לא מצחיק ושהוא לא צריך לכתוב דברים כאלו. אבל יאנג כמו יאנג, מקשיב רק לעצמו. הוא הוציא את השיר הקצת שנוי במחלוקת וארז אותו כחלק מהמקשה האפלה והמבריקה שנקראת On The Beach. הוא ביצע אותו בשנת 1974, אחרי ההרשעה של מנסון, כולל  בהופעת הסולו הקטנה וההיסטורית ב-Bottom Line. באותו קיץ של 1974 הוא גם ביצע את השיר מספר פעמים בסיבוב ההופעות הענקי עם CSNY. אבל אז די זרק אותו הצידה, כמו רוב האלבום ממנו הוא לקוח.

ניל יאנג בביתו, 1973. קצת לפני תחילת ההקלטות של On The Beach. תמונה: Joel Bernstein

במשך כמעט כל הזמן שמנסון ישב בכלא, יאנג לא ממש ביצע את השיר בהופעות, מלבד חזרה למספר ביצועים במהלך שנות השמונים. בשנה שעברה השיר פתאום חזר במפתיע במסגרת סיבוב ההופעות האדיר עם Promise of the Real. אחד הרגעים הכי גדולים שלי אישית בהופעות היה לראות אותו באמסטרדם שנה שעברה, באחת ההופעות הכי טובות שראיתי בחיי בערך (שהיתה גם הארוכה ביותר בקריירה של יאנג, עם סט-ליסט חולני, כמעט כמו מנסון). זה תמיד היה מהשירים הכי אהובים עלי של יאנג, שהעביר דימויים ומקרי אימה מהמציאות ל-4 ומשהו דקות של חשמל, גיטרות ושלמות יאנגית מענגת. כך זה נשמע ונראה על בשרי.

הביצוע האחרון כרגע של השיר אגב היה באוקטובר 2016, בפומונה, קליפורניה. בערך 60 קילומטר צפונה ממיקום הדירה בה נרצחו שרון טייט וארבעת הקורבנות האחרים. יאנג כנראה ידע מתי להחזיר את השיר לקדמת הבמה ולבצע אותו שוב אחרי הרבה שנים. הוא החזיר אותו לחיים ממש כהכנה קוסמית ולא ידועה למוות של מנסון. אותו מנסון שנכנס להירקב בכלא קצת לפני ש-Revolution Blues שוחרר לעולם, וסיים שם את חייו אחרי יותר מארבעה עשורים, כשהוא מבודד מהאוכלוסיה שתכנן לשנות ולחסל.

עכשיו הגיע תורו של מנסון להירקב מתחת לאדמה. מתחת לחולות והדיונות שהיו בחזון האימה שלו. מתחת לחוף. מתחת למילים של אחד השירים המבריקים ביותר בקריירה של ניל יאנג, שבניגוד למנסון, ימשיך לחיות לנצח דרך המאזינים והצלילים.

לכל החלקים בפרויקט יאנג של הבלוג