אז הרבע הראשון של 2014 הסתיים ואיתו מספר אלבומים טובים ומעניינים שפתחו את השנה. בין ים ההוצאות החדשות שאני מצפה להן באביב, במיוחד בחודש אפריל ועוד כמה של מרץ שעוד לא הגיעו אלי, הנה סיכום קצר של הרבעון הראשון הזה עם חמישה אלבומים שיצאו לא מזמן או מוקדם יותר השנה ופשוט לא ציינתי אותם.
הדינוזאורים החביבים:
David Crosby – Croz
האלבום הזה יצא כבר בינואר והיה אחד ממלאי-הציפיה מבחינתי. זה אלבום הסולו הרביעי של קרוסבי והוא יוצא לא פחות מ-21 שנה אחרי הסולו הקודם שלו. בהחלט הגיע הזמן. החדשות הטובות הן שזה אולי האלבום הכי טוב שלו מאז אלבומו הראשון, הקלאסיקה של “If I Could Only Remember My Name”. החדשות הפחות טובות הן שהוא לא הכי מתקרב אליו…אבל כן מכיל דברים ראויים.
בכל האזנה ל- Croz חיפשתי את הקרוסבי שאני אוהב. להגיע לרצועה הזו שתזכיר לי את כל הדברים הטובים שעשה בקריירה שלו. הן מגיעות פה ושם ויש בו בהחלט מספר שירים שעושים לי את זה, אך זה לא לאורך כל האלבום. יש פה רגעים בהחלט טובים מעורבבים עם שירים טיפה “משלימים” שלא מתעלים לרמת התרגשות גבוהה. מהצד שלי לפחות. זה אלבום מאוד רגוע ונרפה באווירה שלו. אין הרבה חשמל וגיטרות מנסרות שמזכירות את הימים ההיפים של אז. אבל אולי זה המקום של קרוסבי כיום ולאן שהוא ניסה להוביל הפעם. המקום הרך והבוגר הזה (ויש פה הרבה מקרוסבי הרומנטי והשקט יותר) של אמן וותיק שנמצא כבר בתחילת העשור השמיני לחייו. לא אלבום מושלם, אבל יודע היכן להתרומם בנקודות מסויימות לאורכו.
=================================================================================
Benmont Tench – You Should Be So Lucky
בנמונט טנץ’ תמיד היה אחד הקלידנים הכי אהובים עלי. הוא חבר מקורי ב-Heartbreakers (ו-Mudcrutch) של טום פטי והחבר’ה מגיינסוויל, פלורידה. העבודה שלו שם כבר 40 שנה עושה את שלה במיומנות ונאמנות. הבן-אדם נורא מוכשר ונמצא אולי קצת בצל של פטי ומייק קמפבל בהרכב. בפברואר השנה, לראשונה בקריירה שלו ובגיל 60, הוא הוציא אלבום סולו ראשון. לאלבום קוראים You Should Be So Lucky ויש בו משהו דווקא די מפתיע ומרענן. כמובן שזה אלבום מאוד מבוסס על קלידים. זו המומחיות של בנמונט והוא בנה סביב הכישרון שלו מבצר עשיר של השפעות וצליל מקורי.
הדבר המפתיע פה הוא הקול שלו, שבכמה קטעים נשמע ממש כמו דילן בתקופה הטובה ביותר בקריירה שלו. האמת שעל השמיעה הראשונה שיר הפתיחה Today I Took Your Picture Down נשמע לי כאילו שלפו אותו ישירות מ-Blood On The Tracks…גם בגלל הקול וגם האווירה שלו. זו מחמאה אדירה, כי זה אולי הדילן הכי אהוב עלי שם. אזכור נוסף להשפעה ההיא הוא שהאלבום מסתיים בקאבר ל- Duquesne Whistle של אותו דילן. שיר בן שנתיים בלבד שפותח את Tempest, האלבום האחרון של בוב. בחירה קצת מוזרה, אבל בנמונט עושה איתה פלאים.
בתוך תריסר השירים פה יש גם אורחים מאוד לרוחי שבאו לעזור. ביניהם טום פטי, גיליאן וולש ודייב רולינגס, ראיין אדאמס ואפילו רינגו סטאר. הם לא ממש משפיעים על הסאונד של בנמונט ומאוד נמצאים בצד ויודעים פה מי מוביל את ההצגה, עם שירים נוגעים ללב וקטעי Up-tempo שמזכירים גם את העבודה של לאון ראסל או דוקטור ג’ון לרגע קטן. ה-Heartbreakers מוציאים השנה אלבום חדש ומתכננים עוד סיבוב הופעות והפתעות אחרות. שמחתי שלפני שהכל מתחיל שוב, האלבום הזה הוא מתנה קטנה שבנמונט טנץ’ סוף סוף הביא לעצמו לגיל 60 וגם למאזינים. גם אם הוא לא אלבום מדהים, הוא יכול להתגאות על השם שלו עליו לבד.
===========================================================================
המעניין הטוב:
Dean Wareham – Dean Wareham
עוברים עכשיו לשלושה אלבומים שיצאו ממש עכשיו, במרץ, ונעלתי איתם את הרבעון הזה. האלבום הזה הספציפי הזה הוא בינתיים אחת ההפתעות הנחמדות השנה. מהאלבומים שהיה לי קשה לדעת מה מצפה לי בשמיעה הראשונה שלהם. אמן שאני מכיר ממש בקטנה, כמעט בשמו בלבד, והגעתי לחדשות על האלבום החדש שלו רק בגלל המפיק של אותו אלבום – ג’ים ג’יימס. גם פה זה אלבום סולו ראשון של אמן (יחסית) מבוגר. לא כמו קרוסבי וטנץ’, אבל גם 50 זה גיל שכבר ראית בו דברים בחייך. בגיל ובמקום הזה נמצא דין וורהאם, שהיה חבר בהרכבים כמו Luna ו-Galaxie 500. שנה שעברה הוא שחרר EP ועכשיו מגיע אלבום מלא ראשון.
כמו בהרכבים שלו, יש פה הרבה דרים-פופ שמעורבב גם עם רוק-אלטרנטיבי ושילובים שיוצרים מספר שירים מהפנטים ומוצלחים. אין ספק שג’ים ג’יימס, שגם הפיק וגם מנגן באלבום, השפיע על הסאונד שלו גם כן. במיוחד באקלקטיות שהוא תמיד מכיל, קצת שאריות מאלבום הסולו של ג’יימס מהשנה שעברה ובסיס מוזיקלי שג’ים בהחלט אוהב לעבוד בתוכו. החיבור בינו לבין וורהאם פשוט מעולה ויוצר כאן אלבום מעניין ואישי שמכיל קטעים מרגשים וצלילים שאפשר להישאב אליהם בקלות.
Love Is Not A Roof Against The Rain
======================================================================================
צמד המעולים:
Drive By Truckers – English Oceans
קשה לי הרבה פעמים לכתוב על אמנים מאוד קרובים לליבי. במיוחד כשהם מוציאים משהו ממש מוצלח שעושה לי את זה. הטראקרס, כמו שיודע כל מי שמכיר אותי קצת, הם מההרכבים הכי אהובים עלי בעולם. עבר עליהם לא מעט בשלוש השנים האחרונות מאז שיצא Go-Go Boots אלבומם האחרון. הבאסיסטית והכותבת שונה טאקר ואיתה ג’וני נף הגיטריסט ונגן הסטיל המחונן עזבו את הלהקה, מאט פאטון מה- Dexateens הצטרף על הבאס והקלידן ג’יי גונזלס לקח על עצמו תפקיד נוסף עם הגיטרה השלישית המוכרת של ההרכב וזגזוג בינה לבין הקלידים. ולראשונה מאז Southern Rock Opera של 2001 הם נשענים שוב על שני כותביםמבצעים עיקריים בלבד, הלב של ההרכב שפועם מתחילת הדרך – פטרסון הוד ומייק קולי (ג’ייסון איזבל ואחריו שונה טאקר היו הצלע השלישית שם בשש האלבומים האחרונים).
מה שהשינויים האלה יצרו זה את האלבום המושלם והטוב ביותר של הטראקרס מזה עשר שנים. English Oceans מחולק ממש שווה בשווה בין קולי להוד (בדרך כלל פטרסון הוד הוא הכותב המוביל עם מספר השירים הרב ביותר בכל אלבום). יש בו 13 שירים. שישה של קולי, שישה של הוד, ועוד אחד שהוא של הוד, אך קולי נבחר לשיר אותו…חלוקה שוויונית לגמרי. אחד אחרי השני הם שולפים את הארסנל של DBT במלוא המרץ. עם הליריקה השנונה, הסיפורים, המשפטים הקלאסים האלה בתוך השירים שכבר בשמיעה ראשונה מעלים בי חיוך ואוויר צלול של משהו חדש, אך כ”כ מוכר. כמעט עשרים שנה שהם כבר בסביבה, זה אלבום האולפן העשירי ונושבת בו רוח שסוחפת גם מאזין כ”כ אדוק כמוני שכבר שמע וראה ומכיר כל צליל הכי קטן שהם הוציאו בקריירה שלהם. וזה הדבר הכי יפה פה, שהם מסוגלים עדיין לעשות את זה ולרגש אותי כמו בפעם הראשונה, אחרי כל הזמן שעבר, האלבומים, ההופעות והשינויים.
יש ב-Englsh Oceans להקה מאוד מאודקת. פאטון השתלב היטב ונהנה נורא להיות חלק מהטראקרס, בראד מורגן המתופף הוותיק בעבודה השקטה אך איכשהו בולטת שלו שם מאחורה כמו תמיד, גונזלס נוצץ באלבום הזה עם הכישרון שלו והמעבר בין הקלידים לסולואים בגיטרה והאחים לדם, Hood & Cooley, מנצחים כרגיל על המקהלה הבלתי-נגמרת הזו מאת’נס, ג’ורג’יה. האלבום הזה נכנס אצלי לחמישיה המובילה שלהם, יד ביד עם Brighter Than Creation’s Dark של 2008 ומיד אחרי השלישיה הרציפה בתחילת שנות האלפיים של Southern Rock Opera / Decoration Day / The Dirty South.
במאי הקרוב אני טס שוב לראות אותם. את הלהקה שהביאה לי את החוויות הגדולות ביותר עם אמן כלשהו שטסתי במיוחד לראות (I made friends with the rock stars). בטוח שיביאו לי עוד הרבה מזה, גם בחוויה האישית וגם כמובן בתוך ההופעות עצמן והמוזיקה העוצמתית והחופשית שהיא כמו ספר שאתה מתחיל ואף פעם לא יודע לאן ייקח אותך. מחכה גם לראות את כל השירים החדשים בפורמט על הבמה שבו לטראקרס אין הרבה מתחרים אצלי.
=======================================================================================
The War On Drugs – Lost In The Dream
הלהקה הנהדרת הזו היתה אמורה להופיע אצלי בבלוג בעבר, בסיכום השנה של 2011. זה לא קרה, כי את אלבומם הקודם שיצא באותה שנה – Slave Ambient, קניתי באיחור כבר בתוך 2012. הוא גם לא היה מדורג כנראה כ”כ גבוה. נהניתי ממנו, אבל לא נרשמה התלהבות מיוחדת. נראה שהשנה כל זה הולך להשתנות. האלבום החדש Lost In The Dream נקנה הפעם ברגע שיצא והוא מככב אצלי מאז עם האזנות בלתי פוסקות.
באלבום שעבר קורט וייל עוד התארח (היה חבר קבוע בהרכב באלבום הראשון ואז עזב לקריירת הסולו המוצלחת שלו). הפעם הוא לא וכל תשומת הלב נותרה על המנהיג הסופר-מוכשר של The War On Drugs – אדם גרנדוסיאל, שעושה פה בערך הכל. גיטרות, תופים ושלל כלים אחרים, הכתיבה, ההפקה, ה-Art ומעבר לזה. כל האווירה של האלבום שייכת לו. והאווירה שיש פה…אוי, כמה שהיא טובה. נראה שסוף סוף גם אדם וגם ההרכב עצמו מצאו את הסאונד המדוייק ביותר שלהם והם מגיעים איתו פה לרמות הגבוהות ביותר.
האלבום קצת מזכיר באווירה את האחרון של אותו חבר לשעבר קורט וייל, אך איכשהו מתעלה עליו. כמו אלבומו של וייל הוא נפתח גם כן בקטע ארוך, עם כמעט 9 הדקות של Under The Pressure. עונג צרוף של גיטרות מרחפות, צלילים מטיילים ומוזיקה סוחפת ממש. ופה מגיעה הנקודה החשובה באלבום. כי עם ההבדל הקטן זה גם עונג רצוף. לכל אורך עשר הרצועות כאן אתה לגמרי הולך לאיבוד בתוך איזה חלום. בתוך אלבום מלא ושלם וכן – סוג של מושלם. זה מגיע הכי טוב בשבילי ברצועות הארוכות יותר, אלו פה של ה-78 דקות. שם גרנדוסיאל והחבר’ה הכי בולטים ומבריקים.
יש עוד המון אלבומים שיגיעו ואקנה השנה ובטוח עוד הרבה טובים, אבל יש לי הרגשה שהאלבום השלישי הזה של The War On Drugs הולך להיות חזק בתמונה גם כשהשנה תסתיים ואעבוד על הסיכום הבא שלי. הוא ו-English Oceans של DBT הם השניים האהובים עלי ביותר ברבעון הראשון שהסתיים עכשיו.