האהבה שלי לפרל ג’אם הגיעה יחסית מאוחר. אבל סרטים דוקומנטריים תמיד מאוד אהבתי. בלי קשר מה שיפה לדעתי בסרטי דוקו הוא שהנושא שלהם לא כזה צריך למשוך אותך כדי ליהנות מהסרט אם הוא עשוי טוב (לא שהאהבה שלי למוזיקה וקולנוע הייתה חסרה פה כדי לרצות לצפות בסרט שכזה). הדברים שמשכו אותי לסרט “Pearl Jam Twenty” הם להקה מאוד מעניינת שנמצאת בסביבה כבר 20 שנה ומעבר לזה – הבמאי, קמרון קרואו.

קרואו הוא אחד הבמאים היותר אהובים עלי כבר לא מעט שנים. חוץ מהנפילה בסרט העלילתי האחרון שלו, “Elizabethtown” מ-2005, יצא שאני די אוהב את כל מה שעשה לפניו; “ג’רי מגווייר” סרט שתמיד אהבתי. סרטו הראשון כבמאי “Say Anything” הוא מהסרטים הרומנטים היותר אהובים עלי. “סינגלס” מצויין (וגם נחזור אליו אחר כך). “כמעט מפורסמים” הוא סרט הקולנוע האהוב עלי, בכלליות, ואפילו למדתי לאהוב את “ונילה סקי”, הגרסה האמריקאית של קרואו לסרט הספרדי “פקח את עיניך” של אלחנדרו אמנאבר.

אבל עזבו את הרומן שלי עם היצירות שלו – הדבר הבולט תמיד בסרטיו של קרואו ובחייו היא המוזיקה. הפסקולים שלו תמיד מצויינים וזה משהו שנשאב אצלו מהרבה שנים לפני, כאשר היה כתב של המגזין “רולינג סטון” כבר בגיל 15. אירוע ותקופה שהעביר, יחד עם עוד הרבה סיפורים אישיים מחייו שלו ושל משפחתו, לסרט “כמעט מפורסמים”.

מה שאני מנסה להגיד הוא מה שחשבתי הרבה לפני שהסרט יצא ועוד יותר אחרי – שקמרון קרואו הוא הבן-אדם המושלם למלא את כיסא הבמאי בסרט דוקומנטרי על להקה שכזו.

היחסים של פרל ג’אם עם קרואו עוד הולכים הרבה אחורה. הוא ראיין וליווה אותם די בתחילת הדרך, בשנות התשעים העליזות המוקדמות בסיאטל. חברי הלהקה גם שיתפו איתו פעולה בסרטו השני “סינגלס” שיצא ב-1992. אם זה בהופעת אורח בסרט וכמובן לתרומת שירים לפסקול, שמייצג לא רע את סצינת הגראנג’ של אותם ימים שממלאת את הרקע העלילתי של “סינגלס”. גיטריסט הלהקה, מייק מק’גרידי, גם עבד עם קרואו על המוזיקה של “כמעט מפורסמים” והשירים של הלהקה הבדיונית בסרט – Stillwater.

עם הקירוב שלו ללהקה והדגש החזק עם המוזיקה בכלליות, מפתיע שקרואו לא עשה סרט תיעודי שכזה עוד מוקדם יותר בקריירה. חגיגות ה-20 ללהקה הספציפית הזו השנה היוו את  האות לתחילת העבודה הרצינית על הפרוייקט לפני כשלוש שנים.

אדי וודר וקמרון קרואו בשנות ה-90 המוקדמות. תחילת הדרך של פרל ג’אם.

קמרון קרואו (יושב במרכז) עם פרל ג’אם, שנת 2011.

“Pearl Jam Twenty” עוקב בעניין רב וקצב מוזיקלי מתואם ומושך אחרי הלהקה, מהניצנים הראשונים שלה והקמתה, דרך ההצלחה והפריצה המיידית לאחר שחרור האלבום הקלאסי “Ten”, אחד מאלבומי הבכורה היותר מוצלחים של להקה כלשהי, ועד לריחוק קצת מהראדר המיינסטרימי והתקשורת, עד היום. משוזרים בו ראיונות וקטעים ארכיוניים מכל שנות הפעילות של פרל ג’אם ולא מעט ביצועים מדביקים למסך של המוזיקה של הלהקה בין השנים.

בין הקטעים על הבמה בולטות ההופעות המוקדמות ונוכחות הבמה של הסולן אדי וודר ועם הקהל, ביצוע מהפנט של “Release” מ-2006, מבט שני מרגש מקרוב על הופעת ה-Unplugged ועוד הרבה הרבה רגעים מרגשים ומיוחדים אחרים, כמו למשל הביצוע הראשון אי פעם של השיר “Crown of Thorns” בהופעת 10 השנים ללהקה בשנת 2000, שיר של אנדי ווד המנוח מלהקת Mother Love Bone, שממנה בעיקרון צמחה פרל ג’אם ואדי וודר ירש את מקומו של אותו אנדי ווד, שהשפיע רבות על חברי הלהקה. גם השפעה של מוות נוסף על וודר והחברים לא נותרה מחוץ לסרט, זה של קורט קוביין.

דבר נוסף בולט בסרט הם המעריצים. וזה צד שמאוד התחברתי אליו שם, כאחד שגם כן טס במיוחד להרבה הופעות של להקות אהובות שהביאו לי הרבה מעבר למוזיקה עצמה והפגישו אותי עם אנשים שונים עם אותה האהבה. יש משהו שתמיד אהבתי ביחס של קהל כלפי אמן וההשקעה בו. במיוחד בתקופות פחות מוצלחות מסחרית או גם הרכבים לא מוכרים מסחרית בכלליות. הקהל האדוק של פרל ג’אם מקבל את הצד שלו בסיפור וזה חלק מהקטעים שגם כן מאוד אהבתי (והבנתי אישית) בסרט.

“Pearl Jam Twenty”

את הצפיה שלי עשיתי לפני כמעט שבועיים, כשהסרט עלה בבכורה שלו ב-20 בספטמבר, בהקרנות חד-פעמיות בבתי קולנוע ברחבי העולם (סינמה סיטי לקחו עליהם את היוזמה פה בארץ). למי שפספס, לא ידע או נזכר מאוחר מדי, על המסך הגדול הוא כבר לא יהיה, אבל ה-DVD של הסרט יוצא ממש בקרוב ב-24 באוקטובר. מומלץ.

את הסרט מלווה גם פסקול טוב, עם 29 קטעים על-גבי שני דיסקים, הכוללים מבחר מהביצועים המיוחדים השונים של השירים הנמצאים בסרט, הקלטות נדירות שלא שוחררו קודם מכל הקריירה של פרל ג’אם ועוד. קמרון קרואו גם כותב שם אישית על כל קטע, מה שמוסיף לבחירות השירים והשמיעה שלהם בהאזנה לפסקול.

בכלל, זו נראית כשנת הקאמבק של קמרון קרואו, אחרי 6 שנים הפסקה מסרטו האחרון. תקופה שבה גם התגרש מאשתו המוזיקאית ננסי וילסון (מלהקת Heart), אשר ליוותה תמיד את הפסקולים של סרטיו. השנה לא פחות משלושה פרוייקטים שלו יוצאים החוצה; דוקו נוסף, על אלבומם של לאון ראסל ואלטון ג’ון – “The Union”, הסרט העלילתי “We Bought A Zoo” שמבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של בנג’מין מי ויוצא בחודש דצמבר, ואיתם כאמור “Pearl Jam Twenty”, סרט מצויין שעשוי במיומנות על-ידי האיש המושלם ביותר למשימה. סרט לא רק למעריצי להקת פרל ג’אם, אלא לכל חובב מוזיקה, קולנוע וקולנוע תיעודי בפרט.