השנה הזו מתקדמת די מהר בשבילי והנה נעלנו עוד חודש של המון מוזיקה חדשה. הנה כמה מההוצאות שבלטו אצלי במהלך חודש מרץ. בסוף גם הספיישלים ששידרתי החודש.
Eyelids – A Colossal Waste of Light
כבר כמה וכמה שנים שאני ממליץ וכותב כאן על Eyelids. שני אלבומיהם הקודמים היו אצלי בסיכומי שנה ועכשיו הגיעה עוד הוצאה משובחת. שוב בהפקה של פיטר באק מ-.R.E.M שגם מנגן פה. וכרגיל, הרבה פאוור-פופ ואינדי-רוק כיפיים, מהנים ויפים. כל כך אוהב את ההרכב הזה, ששואב מביג סטאר ו-Teenage Fanclub ועד לאותה .R.E.M של שנות השמונים. האלבום הטרי ממשיך יפה את קודמו והם ביחד מייצגים מבחינתי את כל הטוב שיש בלהקה הזו.
The War And Treaty – Lover’s Game
אלבום חדש לזוג המקסים של The War And Treaty. הצמד ביצירה ובחיים – מייקל וטניה טרוטר, עם עוד אלבום מלא בחום ורגש, אמריקנה וסול ובלוז והמון המון אהבה. מאוד מחבב אותם ועדיין עולה בי חיוך כל פעם שאני נזכר בהופעה שלהם באלבמה לפני ארבע שנים. הם פשוט מדבקים עם הלב הרחב שלהם, שיוצא גם כל הזמן דרך הצלילים והקולות. זה אחד האלבומים הכי מחבקים שלהם ואני ממליץ לתת לו להביא לכם/ן את אותו חיבוק מוזיקלי.
Lover’s Game
Blank Page
boygenius – the record
אחד האלבומים היותר מצופים השנה שגם בטוח הולך לככב בהמון רשימות סיכום בסוף השנה הזו. האלבום המלא הראשון של boygenius, הטריו של פיבי ברידג’רס, לוסי דייקיס וג’וליין בייקר. לפני חמש שנים שחררו EP, אבל עכשיו מגיעה יצירה שלמה ומלאה בכל הרגשות השונות שלהן והמוזיקה הסוחפת. אחד משיתופי הפעולה, או הסופר-גרופס המלהיבים של התקופה, ללא ספק. וכמה כיף ששלושת הקולות והכישרונות הללו החליטו להמשיך ולשחרר יצירה שלמה שנוגעת בהרבה רגש ויופי, כשכל אחת מוסיפה את הקסם שלה וביחד הן מרגישות בלתי ניתנות לעצירה. כמו איזה מגה-זורד מוזיקלי, רגיש, פגיע וחזק נורא.
The Hold Steady – The Price of Progress
האלבום התשיעי של ההולד סטדי יצא לעולם וזו כמובן סיבה למסיבה אצלי. בדיוק רגע לפני יציאתו, טסתי להופעות המסורתיות שלהם בלונדון. ראיתי אותם מבצעים חצי מהאלבום הזה כבר בלייב, אבל זה לא הוריד מהגילוי של יצירה חדשה של הלהקה הזו שאני כ”כ אוהב. ברשמים ראשונים אני יכול להגיד שזה האלבום הכי Mellow של הלהקה עד כה. רחוק מאוד מהחצי הראשון של הקריירה שלה ואפילו שונה קצת מהאלבום הקודם לפני שנתיים. יש בו שירים שמרגישים יותר כאילו מתאימים לקריירת הסולו של קרייג, אבל אחרי כמה האזנות הם מחלחלים יותר יפה פנימה. במיוחד כשעוברים על המילים וקולטים את הניואנסים הקטנים.
אני עדיין מגבש דעה מוצקה עליו, משער שעד סוף שנה אדע בדיוק מה חושב עליו וכל שיריו, אבל האמת שאין לי מושג לאיזה כיוון זה ילך. אין ספק שזה אחד האלבומים המעניינים של הלהקה, שחוגגת ב-2023 עשרים שנה להיווסדה ותחילת הדרך. כיף גדול שהם עדיין פה בכל הכוח, וגם האמת? נחמד לי שהם משתנים עדיין מאלבום לאלבום ובאמת מייצגים מוזיקלית את המקום שהם נמצאים בו כרגע בקריירה ובחיים.
Caroline Rose – The Art of Forgetting
אני מחבב ומעריך את קרוליין רוז, וגם הייתה לי חיבה לאלבום הקודם שלה, אבל כזו שלא הספיקה להתחבר אליי מספיק בשביל להיכנס לטופ 50 של 2020. הפעם היא לגמרי עשתה לי את זה בגדול. וזה קורה עם The Art of Forgetting, אלבום הפרידה החדש שלה, שלוקח עוד צעד קדימה בהתפתחות והשינוי המוזיקלי שעובר עליה בקריירה. היא התחילה ממוזיקה יותר שורשית ואז התחילה לפזול ליותר פופ-רוק וצלילים די שונים. נראה לי השילוב הזה של פופ ואינדי-רוק וקצת מהשורשי מגיע לשיאו באלבום הטרי.
זה אמנם אלבום פרידה, עם כל השלבים והרגשות שבו, אבל הוא עטוף בלא מעט צלילים שונים, אחלה סאונד והרגשה של ערבוב רגשות ותחושות יחד עם הצבעוניות הזו של המוזיקה. המסע לעבר ההחלמה של הלב שלה מקבל פה אחלה של דרך עם הרצועות והיצירה המוזיקלית הכי מגוונת ויפה לדעתי של רוז עד כה.
The Band of Heathens – Simple Things
בשנה שעברה ה-Band of Heathens שחררו אלבום קאברים יפה, ועכשיו חוזרים לאלבום אולפן טרי עם מוזיקה מקורית. כבר עשר שנים שאני עוקב אחרי ההרכב הזה והם תמיד מרוממים אותי. זה בהחלט קורה גם עם האלבום החדש, שמלא באמריקנה, רוקנ’רול ולא מעט Soulfulness. אני שומע פה הרבה השפעות סול-רוק ישנות מהסבנטיז. כמו Shine A Light של הסטונס וקטעים דומים. אלבום שטוב לבלות איתו איזה שישי-שבת צהריים, או להתחבר לכמה קטעים ממקום שזקוק להם, לא משנה מה השעה ביום.
Don’t Let The Darkness
Damaged Goods
Those Pretty Wrongs – Holiday Camp
אלבום שלישי ל-Those Pretty Wrongs, השם מאחורי הצמד לות’ר ראסל וג’ודי סטיבנס, מתופף ביג סטאר. ג’ודי הוא השריד האחרון של הלהקה ההיא וכיף נורא שיש נציג משם שממשיך איכשהו את הדרך, רק על מסלול טיפה שונה. הרבה פופ-רוק, די קליל, חופשי ועושה נעים בבטן. אחד הדברים שהכי אהבתי אצל ביג סטאר תמיד, היה שהם עשו מוזיקה מדהימה, אבל לא גרנדיוזית. ג’ודי סטיבנס ממשיך להוכיח שזה אפשרי, עם ההשפעה האישית שלו כיום, שזה צד טיפה אחר מכריס בל ואלכס צ’ילטון, אבל כזה שהם בטח היו מאשרים.
The White Stripes – Elephant Deluxe Edition
לכבוד 20 שנה ליציאת Elephant, שוחררה מהדורה מורחבת של האלבום שכוללת הופעה בשיקגו מחודש יולי 2003. זה האלבום שכמובן הביא את ההמנון של Seven Nation Army, שהפך מאז למשהו הרבה מעבר למוזיקה. אבל יחד איתו זה אלבום עם שורה ארוכה של שירים נהדרים של ה-White Stripes, ששמו אותם בזמנו בפסגת הקריירה שלהם. כיף להאזין להופעה ששוחררה עכשיו רשמית, וגם להיזכר באלבום הקלאסי הזה של שנות האלפיים.
The Air Near My Fingers
Ball and Biscuit (Live at The Aragon Ballroom, July 2, 2003)
מה עוד קרה במרץ? נפרדנו מגארי רוזינגטון, השריד האחרון של לינרד סקינרד המקורית, וגם מדייויד לינדלי המוכשר. הבלוג הזה חגג יום הולדת 13, ואם תרצו לפרגן או לקנות לו מתנה, פשוט שתפו אותו וספרו לחברים/ות עליו ועל תכנית הרדיו שלי. תמיד מעריך. וכמן כן כמובן שגם היו ספיישלים ששידרתי ברדיו הקצה.
את החודש פתחתי עם ספיישל 20 שנה ל-Magnolia Electric Co של ג’ייסון מולינה/Songs: Ohia, בנוסף לעשור למותו של מולינה. הקדשתי מיני-ספיישל של שעה
אם כבר מדברים על Peter Buck, ודווקא לא כמפיק, כדאי לבדוק את אחת מהלהקות שהוא חבר בה : The No Ones שהוציאו אלבום בסוף מרץ.
https://the-no-ones.bandcamp.com/album/my-best-evil-friend
לגמרי צריך! עומס מטורף של מוזיקה חדשה. תודה יוסי. ושבוע הבא פיטר יככב אצלי בספיישל R.E.M הקרוב 🙂