וואי, איך החיים שלנו השתנו מאז פוסט סיקור האלבומים החדשים הקודם פה. העולם השתנה ואנחנו באמצע תקופה די מטורפת. אבל לפחות מוזיקה חדשה ממשיכה לצאת כרגיל ויש הרבה זמן בבית לשמוע אותה. אז הנה כמה מהאלבומים שיותר בלטו אצלי במהלך חודש מרץ. מקווה שיפיקו לכם\ן קצת הפוגה והנאה גם כן.
Waxahatchee – Saint Cloud
קייטי קרייצ’פילד האהובה, או Waxahatchee, רק הולכת ומשתפרת ככל שהקריירה שלה מתקדמת. אני כותב עליה כבר כמה שנים טובות, גם שני אלבומיה אחרונים (+EP אחרון) היו אצלי בסיכומי שנה. ב-Saint Cloud היא לגמרי ממשיכה להוכיח את זה. באלבום הקודם ציינתי שהיא מאוד יצאה מה-Comfort Zone שלה מבחינת סאונד, עם משהו יותר חזק ופחות “בטוח”. ב-Saint Cloud היא משלבת בין זה לבין הצד הרגיש שלה והכתיבה היפה שרק משתפרת עם הזמן. יש בו משהו חם ועוטף והוא נורא מרגיש כמקשה אחת, עם הסגנון והרצועות השונות.
האלבום הזה יצא ממש בסוף חודש מרץ, ככה שהוא נורא טרי. אבל גם עם זמן די קצר של האזנות איתו, אני לגמרי מרגיש שקייטי רק משתפרת מהוצאה להוצאה, ואיכשהו גם מצליחה שכל אלבום יהיה קצת שונה מקודמו.
Fire
The Eye
Swamp Dogg – Sorry You Couldn’t Make It
איזה כיף האלבום החדש של Swamp Dogg. הרבה זמן לא חיכיתי או התלהבתי מאלבום שלו, וזה לא רק בגלל שהוא הודיע לפני כן שזה יהיה “אלבום הקאנטרי” שהוא תמיד רצה לעשות. כן, זה כנראה האלבום הכי קאנטרי-סול שלו. אבל הוא עדיין מלא בגרוב, סול, שירים שמרגישים שמגיעים מהרחוב והאמת וזה אחלה בחלה. אני ממש אוהב את השילובים הללו. גם ג’ון פריין מתארח בשני שירים באלבום. פריין, שבימים אלו נמצא במצב לא קל אחרי שחלה בקורונה והוא מאוד במחשבות ובלב שלי כרגע. קצת עצוב, אבל ממש יפה ומחמם לב לשמוע אותם יחד בדואט באלבום.
גם ג’ני לואיס ובון איבר מתארחים בין הרצועות, בתוך אלבום ממש יפה של Swamp Dogg. עם מלא נשמה שבוקעת פה בכל מיני דרכים צבעוניות ושונות.
Family Pain
(Memories (with John Prine
Lilly Hiatt – Walking Proof
למי שלא מכיר\ה, לילי הייאט היא הבת של ג’ון הייאט האגדי. יש לה צל די גדול מעליה, אבל היא נורא ביססה את עצמה טוב כאמנית סולו בפני עצמה בשנים האחרונות, עם הסאונד שלה ובלי סיבה (או רצון) להישען על העץ המשפחתי שלה. משהו שקצת מזכיר לי את מקרה ג’סטין טאונס ארל למשל. לעשות את זה בדרך שלך. למחוזיקה של לילי התחלתי להיכנס לפני כשלוש שנים כשיצא האלבום הקודם שלה, Triniy Lane. הגעתי אליו טיפה מאוחר ולא כתבתי עליה ממש.
אהבתי את מה ששמעתי וגם בשנה שעברה הלכתי לראות אותה בהופעה בניו-יורק. למעשה זה היה בדיוק לפני שנה ויומיים מכתיבת שורות אלו. אז לאלבום החדש כבר ציפיתי ובינתיים הוא לגמרי עולה על אותן הציפיות. נהנה ממנו עוד יותר מקודמו, עם השילוב היפה שלילי עושה בין אמריקנה וקאנטרי-רוק לקטעים של יותר רוקנ’רול חשמלי. היא יכולה לנוע על הקו הרגיש והשורשי וגם להפיץ הרבה חשמל על הגיטרה. Walking Proof מייצג זאת היטב ושם אותה על קו התפר הנשי בין אמילו האריס לאמנדה שיירס, עד לניקו קייס פוגשת את לידיה לאבלס. יש בה משהו מכולן ועדיין את הקול שלה.
Jonathan Wilson – Dixie Blur 
התגעגעתי לג’ונתן וילסון. הוא הוציא אלבום לפני שנתיים האמת, אבל זה היה אלבום שלא ממש התחברתי אליו והראשון איתו בקריירה שלא מצאתי חיבור. הוא די אכזב אותי. עכשיו הוא חזר באמת מבחינתי, עם Dixie Blur. אלבום שעדיין שונה מהראשונים המעולים שלו, אך עשה לי את זה הרבה יותר מהקודם. נראה שוילסון חזר פה להפקה יותר פשוטה ושורשית, עם שירים ששואבים יותר מהפולק-קאנטרי-פסיכדלי שהוא אוהב כל כך.
פט סנסון מ-Wilco מנגן פה לא מעט (הוא תמיד היה נשק סודי חבוי שכזה) וג’ונתן עושה פה כרגיל כמעט הכל. ברגעים הכי יפים של האלבום הוא נשמע כמו שילוב של הבירדז של Sweetheart of the Rodeo פוגשים את וילסון של Fanfare. קיבלתי בהנאה לא מעט קטעים פה, למרות שאני חושב שזה אלבום קצת יותר מדי ארוך. אבל בגדול אני שמח שהוא התחבר אלי הרבה יותר טוב מקודמו.
So Alive
Oh Girl
Green Leaf Rustlers – From Within Marin
בשנים האחרונות לכריס רובינסון יש פרויקט צדדי שנקרא Green Leaf Rustlers. הרכב שעד היום רק הופיע והיו להם הופעות ממש מגניבות, מלאות בקאברים לשירי פולק-רוק, Outlaw-Country וקצת פסיכדליה. עכשיו הם שחררו אלבום בכורה, כזה שמייצג את הסאונד ואותם השירים שביצעו מדי ערב ולקוח מהופעות שלהם מהשנה שעברה. יש פה ייצוג יפה עם שירים של גראם פרסונס והסטונס (באחד השירים הכי אהובים עלי שלהם, No Expectations) עד לגרסאות ארוכות ומעולות ל-Ride Me High של ג’יי ג’יי קייל או Positively 4th Street של דילן, מלאים ג’אמים ושינויים. כיף של הוצאה.
No Expectations
Ride Me High
Pearl Jam – Gigaton
המון זמן לא כתבתי פה על פרל ג’אם. שבע שנים למעשה, מאז יצא האלבום הקודם. וגם כי בעשור החולף אני מאזין להם אך ורק בהופעות. אלבומי האולפן שלהם הרבה זמן לא כזה מלהיבים אותי או מעניינים, אבל בלייב הם תמיד מעולים ויש להם אחלה של בוטלגים רשמיים להאזנה. אז לא ניגשתי לאלבום הטרי עם איזו ציפיה של ממש, פשוט כדי לעשות עליו סיבוב כי רציתי לבדוק. והאמת? הופתעתי קצת לטובה. זה אלבום לא רע. שזו מחמאה די גדולה לאלבום חדש של פרל ג’אם.
אני חושב שהחצי הראשון שלו במיוחד ממש אחלה. תפס אותי סבבה, עם שירים זורמים וסאונד יותר כבד ואפילו טיפה ניסיוני. החצי השני של האלבום פחות עשה לי את זה, גם כי הרגשתי בו יותר מדי שירים רגועים במידה. אבל בגדול הוא נחמד לי כרגע. קשה לי להאמין שהוא ישרוד את מבחן הזמן, או יישאר אצלי חזק עד סוף השנה, אבל מי יודע. בינתיים הוא גרם לי לכתוב עליו, וזה משהו חיובי לזכותו.
Who Ever Said
Quick Escape
נהדר, תומר, תודה.
די מדהים איך שכריס רובינסון מצליח לשמור על רמה אחידה איכותית לאורך כל הקריירה שלו.
הקול שלו רק משתבח עם השנים וכשהוא מבצע קאברים, you know you’re
Into something good.
כן, רוב הדברים שהוא נוגע בהם טובים ומתחילת הקריירה ממש עד היום הוא כל הזמן כותב ומופיע, זה די מטורף. אגב המלצה לאלבום ספציפי מאותה קריירה אם לא הגעת אליו כבר, זה אלבום הסולו השני שלו This Magnificent Distance. תמיד היה אחד הדברים הכי מושלמים ואהובים עלי שעשה. עומד אצלי בפסגת היצירה שלו יחד עם אלבום הבכורה של CRB וארבעה\חמישה אלבומים של הקרואוז.