עוד חודש מוזר עבר על העולם. עוד הרבה זמן שהייתי תקוע בבית. בתקופה הזו שאין הופעות ואין טיסות ואין אירועים עם קהל, לפחות המון מוזיקה חדשה ממשיכה כן לצאת החוצה. ויש הרבה דברים טובים לשמוע. כרגיל, ממשיך לסקר הוצאות חדשות עם אלבומי חודש אפריל שבלטו אצלי במיוחד.
Pokey LaFarge – Rock Bottom Rhapsody
על פוקי לפארג’ כתבתי פה בסיכום של 2017 עם אלבומו הקודם Manic Revelations. עכשיו הוא חזר עם אלבום חדש שתפס אותי אפילו יותר טוב. אני די בטוח ש-Rock Bottom Rhapsody הוא האלבום שהכי חרשתי עליו בחודש אפריל. יש פה כרגיל את הערבוב השורשי של לפארג’, עם קאנטרי-בלוז, השפעות קטנות של ג’אז וסווינג והרגשה כאילו הוא נשלף משנות החמישים, רק עם איזה טוויסט מודרני. יש כאן בלאדות מקסימות לצד שירים מקפיצים וקליטים כמו End of My Rope ו-Fuck Me Up. זה אלבום עם לא מעט הרס עצמי, אבל גם עם הצד השני שלו, שמלא בחן, יופי ואופטימיות. אני כרגע מאוהב בהמון קטעים פה וזה מבחינתי האלבום הכי טוב שלפארג’ שחרר עד כה.
End of My Rope
Fuck Me Up
Lucky Sometimes
Lucinda Williams – Good Souls Better Angels
ציינתי מספר פעמים פה בבלוג עד כמה אני אוהב את הקריירה המאוחרת של לוסינדה ויליאמס. האלבום הטרי Good Souls Better Angels לגמרי מראה גם למה. הוא מייצג את כל מה שאני אוהב בלוסינדה; הלכלוך, היופי, החשמל, הבלוז-רוק והאמריקנה הנפלאים, אך הפעם גם יש דגש יותר גדול על החוזק הנוקב שלה. עם תכנים פוליטיים שיוצאים החוצה בכוח מוזיקלי נהדר, עם צד לא מתפשר ושאומר את כל מה שבא לו, במיוחד בשנת בחירות בארה”ב.
אני מרגיש שלוסינדה חזקה פה מאי פעם. עם הפן האישי שלה, הצלילים המחשמלים והחופש לזרוק הכל החוצה. כמו זה שהפך אותה עם השנים לאחד הקולות הנשיים הכי חשובים ואדירים בסביבה. לא רק בעולם האמריקנה-אלט-קאנטרי-בלוז-רוק, אלא בכלל. זה גם אלבום שמרגיש מקשה אחת. כזו שהאמת קשה לי לבחור ממנה נציגים ספציפיים, כי אני מת על המון כאן. בחודש שעבר גם הקדשתי ללוסינדה ספיישל 3 שעות בתכנית שלי ברדיו הקצה לכבוד צאת האלבום וסיקרתי בו את כל הקריירה שלה. סוג קריירה שרק הלכה והשתבחה ומבחינתי הגיעה לעוד איזה שיא מסוים באלבום הנוכחי.
Man Without A Soul
Bone of Contention
Pacific Range – High Upon The Mountain
הנה אלבום שממש שמחתי להיחשף אליו. הרבה בגלל שהוא יצא תחת הלייבל של Curation Records, שבראשו עומד ברנט רדמייקר. לכל מי שאוהב את הסגנון וההרכבים של רדמייקר (GospelbeacH, Beachwood Sparks), זה בהחלט מומלץ. Pacific Range זו עוד להקה של קליפורניה השמשית, שמערבבת פולק-רוק ופסיכדליה. השפעות מהגרייטפול דד ועד ל-Flying Burrito Brothers ו-The Band, הבירדז וכמובן אותם ההרכבים היותר מודרניים של רדמייקר. לוקח לאלבום כמה רצועות לדעתי כדי ממש להתרומם, אבל כשזה קורה הצלילים פשוט שואבים פנימה, עם הצבעוניות הרבה והרגשת החופש שלהם.
Need A Little Rain
Studio Walk
Laura Marling – Song For Our Daughter
כמו עם פוקי לפארג’, גם האלבום האחרון של לורה מרלינג שוחרר לפני שלוש שנים. אלבום שמאוד אהבתי. עכשיו היא חזרה עם Song For Our Daughter שלוקח את אחת הפניות היותר מלנכוליות ונוגות בקריירה שלה מבחינתי. אלבום עם לא מעט עצב, אך גם הרבה יופי. היו לי כמה שנים של הפסקה עם לורה באמצע העשור הקודם ואני חושב שעם ההוצאה הקודמת והנוכחית היא ממש חזרה אלי בגדול. לא יודע אם זו התקופה והסגנונות שלה, או שכמו הרבה פעמים, זה מה שעובר עלי מצד המאזין והתקופה והרצון או המשיכה המוזיקלית האישית שלי בימים אלו.
משהו באווירה, חלק מהמילים וההגשה של הרבה שירים פה פשוט הגיעו אלי בזמן הנכון. בתוך כל הטירוף של הקורונה ועם זמן מאוד ארוך שלי לבד בבית, בלי לראות, לבקר או לגעת באנשים אחרים במשך תקופה ארוכה. כנראה ארוכה מדי. המוזיקה פה של מרלינג מהווה לי פסקול די מתאים כרגע לסצינות המוזרות של החיים האמיתיים. אני מוצא בו הרבה אנושיות ורגשות.
Only The Strong
Held Down
Steve Gunn – Livin’ In Between EP
סטיב גאן שחרר אלבום מעולה בשנה שעברה (שהיה אצלי די גבוה בסיכום 2019) שהתלווה אליו גם EP אקוסטי. עכשיו הוא שחרר EP נוסף וקטן שמכיל שלושה קאברים מופשטים שמאוד אהבתי. השלישיה כוללת את Among The Trees של מייקל צ’אפמן, יחד עם גרסה רגועה ממש יפה ואחרת ל-Astro Zombies של ה-Misfits והשיר שהכי שמחתי לשמוע כאן – הטייק של גאן על Motion Pictures של ניל יאנג. אהבתי מאוד את הביצוע, אך גם מאוד את הבחירה. כי זה מהשירים היותר Obscure של יאנג. הנציג של On The Beach, שנכתב בשביל קארי סנודגרס, זוגתו של יאנג דאז, שלא הרבה אחר כך הפרידה ממנה הובילה להקלטת האלבום הגנוז Homegrown שיצא סוף סוך החוצה בהמשך השנה.
זה השיר היחיד באלבום המקורי שלו שיאנג ביצע רק פעם אחת ויחידה בהופעה. זה קרה בסט האגדי של יאנג במועדון ה-Bottom Line בחודש מאי של 1974. הופעה ובוטלג מאוד בולטים ומיוחדים בקריירה של ניל. כתבתי בעבר בהרחבה בפרויקט יאנג על ההופעה הזו והקשר שלה ל-On The Beach. בכל אופן, מאוד אהבתי ונמשכתי לבחירה של סטיב כאן עם קאבר לשיר הספציפי הזה ואחר כך אהבתי ונהניתי מהתוצאה. וכן, שני הקאברים האחרים מוצלחים מאוד גם.
Motion Pictures
Astro Zombies
Israel Nash – Topaz EP
ישראל נאש מאוד בלט אצלי בעשור החולף. אלבומו האחרון יצא לפני שנתיים ועכשיו הוא הגיע עם EP מפתיע של חמישה שירים. והאמת? חמשת השירים הללו לגמרי לוקחים לבד את כל האלבום האחרון שלו לדעתי. נראה שהפעם הוא קיבץ באמת קבוצה קטנה של שירים ממש טובים, במקום אלבום שלם עם כמה כאלו ועוד כמה שיותר מרגישים פילרים. ממש נהנה מה-EP הזה, לדעתי תופס את נאש במיטבו, עם הצלילים המרחפים המוכרים, הפדל-סטילים והמפוחית לפעמים ברקע והאווירה כולה.
Closer
Down In The Country
Watkins Family Hour – Brother Sister
יצא לי לכתוב כאן בעבר על שרה ווטקינס. זה קרה ב-2016 עם אלבום הסולו האחרון שלה ולאחרונה ב-2018 כשהיתה חלק מהסופר-גרופ הנשי של I’m With Her. עכשיו חזרה למקורות האישיים באלבום שני עם ה-Watkins Family Hour. הרכב הדרכים שהיתה חלק ממנו, יחד עם אחיה, שון ווטקינס. הם עובדים טוב יחד. לא תמיד הקסם של החיבור על הבמה עובר גם לאולפן, אבל יש כאן לא מעט קטעים טובים של פולק שורשי ושילוב ההרמוניות של האח והאחות, שכפי ששם האלבום מרמז, הפוקוס פה זה הם כצמד.
אני מאוד אוהב את הקול והכתיבה של שרה, בנוסף לכישרון שלה על הכינור. כיף לשמוע ממנה ככה כל שנתיים עם איזה פרויקט אחר. אם זה סולו אישי, פרויקט של טריו כל-נשי מיוחד או כצמד המשפחתי שמיוצג פה.
The Cure
Miles of Desert Sand
The Dream Syndicate – The Universe Inside
מה שקורה עם ה-Dream Syndicate בשנים האחרונות זה פשוט מדהים. הקאמבק המטורף שהתחיל ב-2017 עם אלבום ראשון (מעולה) אחרי כמעט 30 שנה ואז הפולו-אפ המוצלח שלו מהשנה שעברה שמאוד אהבתי גם כן. ראיתי אותם גם בלייב לפני שנה והם היו נפלאים. קשה להאמין שהם פה וזה משהו כאילו רגיל. עכשיו הם שחררו עוד הוצאה מפתיעה. כזו שגם לוקחת אותם למחוזות חדשים עם המוזיקה ומעלה את הקאמבק בהילוך נוסף.
באלבומים קודמים היו אלמנטים של פסיכדליה, אבל כעת הם שולטים לחלוטין עם The Universe Inside. באלבום חמישה קטעים בלבד. ארבעה מהם נמצאים לקראת, או באיזור 10 הדקות. ועוד אחד, קטע הפתיחה, אורך לא פחות מ-20 דקות. כולם מוצאים את ה-Dream Syndicate באיזור הכי ג’אמי-פסיכדלי שלהם, כזה שמושפע מג’אז ו-Space/Stoner-Rock גם יחד. זה לחלוטין תפס אותי בהפתעה והאמת שאני לא יכול שלא להוריד בפניהם את הכובע. במיוחד בגלל העובדה שזו להקה מבוגרת שעשתה קאמבק אדיר, אבל לחלוטין לא נשענת איתו על העבר, אלא ממציאה את עצמה מחדש. וזה מעולה וראוי להערכה. הרנסנס של ההרכב הזה ממשיך לפרוח ולהפתיע גם בפתיחת עשור חדש ולקראת ציון 40 שנה לבכורה שלהם. שרק ימשיך.
The Longing
The Steepwater Band – Turn of the Wheel
עבר הרבה זמן מאז שכתבתי פה על ה-Steepwater Band. הרכב הבלוז-רוק שבעשור הראשון של שנות האלפיים שחרר שורה של אלבומים מצוינים. אני חושב שלא ממש הזכרתי אותם מאז האלבום Clava שהיה פה בסיכום של 2011. גם לא ממש היו סיבות. הם שמרו על פרופיל נמוך וחזרו עכשיו עם אלבום חדש ששמחתי מאוד לשמוע. מאז שהם פרצו הגיעו עוד כמה וכמה הרכבים מעולים בסגנון הזה, אם לציין אחד אולי הכי בולט, אז Rival Sons שנמצאים פה קבוע אצלי בשנים האחרונות. טוב לשמוע שהבלוז-רוקנ’רול החשמלי והחזק מקבל עכשיו חיזוק יותר ותיק עם Turn of the Wheel. אלבום ששומר על הרבה אלמנטים של ה-Steepwater Band, בלי להיות גרנדיוזי, אבל לא שוכח לעשות המון כיף ולתת בראש כשצריך.
Big Pictures
Make It Right