ניל יאנג מגיע החודש לאירופה עם Promise of the Real. סיבוב הופעות שאני מצפה לו ממש כמו הפעם הראשונה שטסתי לראותו. סיבוב שניסיתי לתפוס בו כמה שיותר הופעות ומשך אותי לראות שוב את יאנג על חשבון אחרים, משהו שאני עושה רק אם באמת יש סיבה רצינית לכך מבחינתי האישית. כי זה סיבוב הופעות שבגלל כמה וכמה סיבות שיגיעו כאן בהמשך, כדאי מאוד להיות בו. כזה שבו יאנג מגובה ע”י אחד ההרכבים הכי טובים שהופיעו איתו בקריירה מבחינתי. מדוע הם מקבלים את התואר הזה אצלי? למה כ”כ כדאי לכל חובב יאנג לתפוס אותו איתם דווקא עכשיו? ומה לעזאזל הם עשו יחד על הבמה בשנה האחרונה, שהכניס בי את הלהט הזה שוב לעזוב הכל ולקנות כרטיס טיסה?

בחלק הזה של הפרויקט אני מנסה לענות על כל התשובות, עם דגש על הדברים הנפלאים והשיאים ש-Promise of the Real עשו עם יאנג וימשיכו כנראה לעשות גם הקיץ. הכנת קרקע לקראת הטור האירופאי, למי שכבר יודע שייטול בו חלק ולמי שאולי מתלבט או לא יודע איזה דברים מתרחשים בשנה האחרונה על הבמה בהופעות של ניל.

—————————————————————————————————————-

ההתחלה

קודם כל – קצת רקע. ההרכב Promise of the Real קיים כבר מספר שנים והוא בעצם שייך ללוקאס נלסון. הבן של ווילי, שהוא הסולן, גיטריסט, מנהיג הלהקה והכותב הראשי של השירים. לפני כמעט עשור הם הוקמו כשלוקאס פגש את המתופף אנטוני לוגרפו. איפה? בהופעה של ניל יאנג…הם הקימו וחיברו את Lukas Nelson & Promise of the Real, הוציאו שני אלבומים ואז הגיעה שנת 2014. בספטמבר של אותה שנה נערך האירוע של Farm Aid בו יאנג נטל חלק ופגש את לוקאס והחבר’ה. הבן השני של ווילי, מיקה נלסון, הצטרף אליהם והם גיבו אז את יאנג בקטנה. ראה ניל כי טוב וחודש לאחר מכן לקח אותם להופיע גם באירוע המסורתי של ה- Bridge School Benefit שלו.

מפה לשם החיבור נהיה רציני ו-Promise of the Real הפכה רשמית ללהקת הגיבוי של יאנג, עם אלבום חדש שהקליטו יחד וסיבוב הופעות מתוכנן. חיבור של שני דורות שלאף אחד לא היה מושג מה הם הולכים לעשות יחד על הבמה. חברי להקה צעירים שחוברים לאחד האלילים שלהם, שבין השאר השפיע על המוזיקה שיוצרים. לוקאס נלסון, שביצע בעבר גם שירים של יאנג נורא יפה בעצמו, לקח צעד אחורה ופינה את עמדת המנהיג, בעוד הוא עצמו הופך לחבר הרכב מן השורה. מהלך שהרבה מוזיקאים וחובבי יאנג היו עושים אני מעריך, במיוחד כשמקבלים הזדמנות כזו בגיל צעיר.

לקראת סיבוב ההופעות של קיץ 2015, יאנג ו-POTR ביצעו שתי הופעות חימום. הם ניגנו שם לא מעט שירים חדשים שייכנסו לאלבום הטרי, בנוסף לניצנים של מה שעתיד לבוא בכמות הרבה יותר מטורפת, עם חזרות של מספר שירים אחרי 10-15 שנה. שירים כמו Walk On ו-The Loner ואיתם גם White Line שכמעט ולא בוצע לאורך כל הקריירה של יאנג. בסוף חודש יוני יוצא אלבומם המשותף The Monsanto Years, אלבום שבו יאנג נכנס לא מעט בתאגיד של מונסנטו ורשת סטארבאקס. יש שם גם מוזיקה לא רעה בכלל, באלבום שלא ייזכר לדורות בדיסקוגרפיה של ניל יאנג, אבל יש הבדל ענק בין האלבומים למה שמתרחש על הבמה אצלו. ופה אנחנו מגיעים לגולת הכותרת של הפוסט הזה והסיבה הגדולה שבגללה התכנסנו.

—————————————————————————————————————-

החזרה

לפני תחילת הסיבוב של ה-Rebel Content Tour ביולי 2015, מיקה נלסון אמר שיאנג שלח להם משהו כמו 80 שירים מהקטלוג שלו, ישנים, חדשים, מוכרים או נדירים, כדי שיעשו עליהם חזרות. אני לא בטוח שהאחים נלסון ושאר חברי הלהקה חשבו שהם עומדים לנגן את רובם. שירים שהרבה מהם כבר הכירו, אך גם לא מעט פנינים שיאנג עצמו לא חזר עליהם או ניגן שנים רבות. כבר בהופעה הראשונה של הטור הוצב רף מטורף, עם 28 שירים בכמעט שלוש שעות של הופעה. ולא סתם שירים, כי בין השאר חזרו ובוצעו שם:
Don’t Be Denied
Flying On The Ground Is Wrong
Words (בגרסה אדירה)
Field Of Opportunity
Peace Of Mind
Unknown Legend
Out On The Weekend
Hold Back The Tears
Double E

רשימת שירים חלקית שגם אנשים שראו את ניל עשרות פעמים, יש סיכוי טוב שמעולם לא תפסו אותם. וזה עוד היה כלום לעומת מה שיגיע מאוחר יותר ככל שסיבוב ההופעות התקדם. יאנג וחברי Promise of the Real התגבשו למפלצת מהודקת על הבמה, שיודעת גם להשתחרר ולנגן בחופשיות ופתיחות שיאנג נראה איתה על הבמה בעבר אולי רק עם קרייזי הורס המיתולוגית. רוב ההופעות היו סביב שלוש השעות. לפעמים קצת פחות ולפעמים אפילו יותר. גם כל הופעה נבנתה באופן מושלם, עם פתיחה סולו אקוסטית רק עם יאנג על הבמה, לאחר מכן חצי אקוסטי כשהלהקה מצטרפת, ומשם לחשמל ואז התפוצצות מטורפת ומלוכלכת שהביאה עמה גם יהלומים מן העבר שאף אחד לא ציפה להם.

בהמשך הסיבוב בקיץ חזרו גם שירים כמו Bad Fog Of Loneliness בגרסה חשמלית ואחריו Winterlong האדיר. אחר כך הגיע Hippie Dream הנשכח של Landing On Water וחזרות אחרי 20 שנה לשירים Lookin’ For A Love  ו-Western Hero של Sleeps With Angels. האחרון בוצע רק פעם אחת ויחידה לפני 2015. בנקודה הזו כבר די התחרפנתי מהסט-ליסטים (בצורה חיובית), כאשר השלד שלהם מורכב מרוב של שירים שלא ראיתי אף פעם בהופעות. בנוסף השינויים בכל ערב היו מפתיעים ומלהיבים. היה נראה שהם פשוט יכולים לנגן כל שיר, מכל תקופה או אלבום, לא משנה כמה אבק יש עליו. לא מעט מהאבק הזה התפזר כשהחבורה המשיכה את הטור באוקטובר. עם כל ההפתעות והמיוחדות שהיו עד עכשיו, התותחים הכבדים רק עמדו להישלף.

החלק השני של ה-Rebel Content Tour הביא איתו מספר חזרות של שירים שגרמו לי ולשוחרי יאנג רבים אחרים להזיל ריר ולבהות במסך המחשב ולמצמץ מול עדכוני ההופעות, בכדי להבין שזה אמיתי ואכן קרה. זה התחיל עם Alabama שבוצע לראשונה אחרי 38 שנים(!). המשיך עם חזרה לאלבום הראשון ו-Here We Are In The Years שבוצע אחרי 39 שנים (Here we are indeed!) ואחריהם שני שירים שהייתי צריך להעלות בחזרה את הלסת שלי כששמעתי שיאנג והחבר’ה ניגנו אותם; Vampire Blues, בביצוע השני שלו בלבד אי פעם, 41 שנים(!!) לאחר הראשון ב-1974. והשיר עם ההמתנה הכי ארוכה – .L.A, שנוגן לראשונה מזה 42 שנים(!!!). בנוסף אליהם גם נוספו לסטים שיר הנושא של Time Fades Away ואיתו Burned מהאלבום הראשון של באפלו ספרינגפילד. ככה בקטנה.

**עדכון קיץ 2016 – החזרה הכי מפתיעה התווספה באירופה, כאשר If I Could Have Her Tonight של האלבום הראשון חזר לביצוע שני אי פעם, 48 שנים אחרי הביצוע הראשון והבודד שלו עד השנה, ב-1968**

————————————————————————————————————–

המספרים

אני יודע שכל זריקת השמות הזו לא אומרת הרבה לכולם, אז בואו נפשט את זה רגע כדי להבין בבירור מה לעזאזל יאנג ו-POTR עשו והשיגו יחד בטור הזה. הנה מספר אלמנטים שהופכים הופעות להרבה יותר טובות או מיוחדות ואיך הם בלטו שנה שעברה מול כל הקריירה של ניל יאנג על הבמה וההרכבים השונים שניגן איתם:

• גיוון – יאנג ו-POTR ניגנו 63 שירים שונים יחד. זה סיבוב ההופעות עם מספר השירים השונים הגדול ביותר בקריירה של יאנג (רק הטור של CSNY ב-74 כלל יותר, אבל לא מחשיב זאת, כי היו שם רק רבע שירים של יאנג. מתייחס פה בנתונים להופעות של ניל לבד). סיבובי הסולו הנפלאים של 1999 הם היחידים שמתקרבים לזה של 2015 מבחינת גיוון השירים והשינויים בין הופעה להופעה.

בנוסף, זה גם היה סיבוב ההופעות עם הכי הרבה נציגים מאלבומים שונים. לא פחות מ-22 אלבומים של יאנג קיבלו נציגות על הבמה עם Promise of the Real. זה שיא שחולק את המקום הראשון יחד עם הסיבוב של 1997 עם קרייזי הורס. חברה לא רעה להיות לצידה. אלו נתונים די מדהימים, שמראים עד כמה חופשי יאנג נמצא איתם על הבמה. מציין גם שהם עשו את כל זה ב-23 הופעות בלבד. עוד יותר מעצים את ההישג הראוי להערכה.

• אורך – גם פה הופעות שנכנסו לטופ בקריירה של יאנג. עם שלוש שעות ואף טיפה יותר, לא פחות משבע הופעות ב-Rebel Content Tour של 2015 נכנסות לטבלת עשר ההופעות הכי ארוכות של ניל אי פעם. כאשר כולן בשמיניה הראשונה ובמקומות הראשון והשני. רק הופעה אחת בסיבוב החורף של Greendale עם קרייזי הורס ב-2004 מפריעה לרצף. אפשר להוסיף לזה גם את 28\29 השירים שהיו בהופעות הללו, עוד נתון שנכנס לטופ עם הכי הרבה שירים להופעה בודדת.

עשר ההופעות הכי ארוכות של יאנג בקריירה:
• סט-ליסטים – פה זה נושא מאוד קרוב לליבי. אני פריק של הדברים האלה, במיוחד עם האמנים הכי אהובים וכאלו שראיתי מספר פעמים. זה גם פקטור חשוב אצלי שיכול להוסיף המון להופעה. הסטים בטור הזה היו פשוט מטורפים. לא רק כל הפנינים שחזרו במפתיע (והיו לא מעט כאלו), אפילו השלד הבסיסי והדי קבוע של הסטים נורא מושך. בכל הופעה היו לפחות 10-15 שירים שלא ראיתי מעולם בלייב, שאת רובם אני מת לראות. וזה עוד בלי ממש להחשיב את השירים החדשים של Monsanto Years, שמשכו אותי פחות.

לא משנה אם מעולם לא ראיתם את יאנג, או הייתם כבר בהופעות שלו בעבר, הסטים האלה יביאו לכם כנראה לא מעט דברים חדשים לחוות וכמו כן הזדמנות לתפוס שירים שאני אישית מפנטז עליהם שנים. הם גם מספקים בערב אחד את יאנג האקוסטי, החשמלי, לבד ועם להקה נותנת בראש.

הזמן הכי ארוך בין ביצועי שירים בקריירה של יאנג:
(כל החמישיה המובילה חזרה עם POTR בשנה האחרונה)
• Performance – בצד הזה כמובן צריכים להיות שם כשזה קורה, אבל מהקלטות והאזנות מהשנה שעברה נשמע שהאחים נלסון והאחרים כאילו מנגנים איתו כבר כמה עשורים. מדהים איך כ”כ מהר הם נכנסו לרפטואר השירים העמוק של יאנג. הוא קפץ איתם מיד למים העמוקים והם שוחים שם היטב. אני גם די בטוח שרוח הנעורים שלהם ובתור מעריצי יאנג עוד מלפני כן, הם השפיעו לא מעט על החזרות של השירים האבודים והנדירים. הם לחלוטין מצעירים את ניל עוד יותר יחד. אני חושב שרק בהופעות עם קרייזי הורס ראיתי אותו יותר משוחרר וכמו ילד על הבמה. לא סתם מוזיקאי בן 70 נותן שלוש שעות הופעה כל ערב. הוא כנראה נהנה מזה ממש.

אני לא אומר ש-Promise of the Real מנגנים שירים טוב יותר מהרכבים קודמים שגיבו את יאנג, אך הם נותנים לו חופש יצירה מוחלט ונראה שאין משהו שהם לא מסוגלים לשלוף מהדיסקוגרפיה שלו. והם פשוט Nailed it בשירים שחזרו אחרי המון שנים, בנוסף להרבה אחרים. המיוחדות שלהם היא ביכולת לגבות כמו שצריך את ניל בשירים מסוימים כדי שהקהל ירגיש רק אותו, ויחד עם זאת גם להיכנס איתו לקטעים מלוכלכים וארוכים סטייל קרייזי הורס (אני מציין את הלהקה מספר אחת של יאנג לא מעט, כי ההרכב של לוקאס נלסון מבחינתי הוא שני רק להם בכל מיני פרמטרים).

חלק קטן מאוד מהביצועים שנה שעברה אפשר לשמוע באלבום החדש Earth. אלבום הופעה ראשון של יאנג מזה עשור וחצי, מבלי לכלול הוצאות ארכיון. גם כן תוספת להנאה, כאשר דווקא איתם הוא רצה לעשות זאת ולשחרר ביצועים טריים מאוד בלייב. קשה לבחון כאמור דרך אלבומים את מה שקורה מול העיניים שלך כשאתה באמת שם, אבל אני חייב לציין שהתרגשתי נורא כששמעתי לראשונה את Vampire Blues באלבום החדש. הביצוע ההיסטורי והשני שלו אי פעם. לא היתה שום גרסה אחרת של השיר מאז 1974 כשהוא יצא. עשו שם אחלה עבודה מבחינתי ומשער שירגשו אותי לא מעט כשאהיה שם באמת מולם בקרוב.

————————————————————————————————————–

ההמשך

אז הגענו להווה. בעוד מספר ימים יאנג ו-Promise of the Real יביאו את כל ההיסטוריה הקצרה והמדהימה שלהם על הבמה לאירופה, עם החלק של ה-Rebel Content Tour של 2016. לאורך החודשים יוני-יולי הם יבצעו 26 הופעות ברחבי אירופה. כרגיל עם יאנג, אי אפשר לדעת מה בדיוק יקרה, למרות כל הנתונים. אבל לפי החימום מוקדם יותר השנה, נראה שהטירוף ימשיך.

היו להם חמש הופעות בינתיים יחד ב-2016. בינואר הם החזירו לחיים את השירים Ambulance Blues ו-Cripple Creek Ferry, יחד עם ביצוע ראשון אי פעם ל-Till The Morning Comes, לא פחות מ-46 שנה אחרי ששוחרר לראשונה. בסוף אפריל הם גם ביצעו במפתיע את Are There Any More Real Cowboys מהאלבום Old Ways ויחד איתו נעצו עוד מסמר ענקי בקיר ההפתעות שלהם עם חזרה ענקית של Revolution Blues, לראשונה מאז 1987. אחד השירים שהייתי הכי רוצה לראות בהופעה. עם הביצוע הזה הם רשמית ניגנו יחד כבר ארבעה שירים מתוך On The Beach, שזה חצי אלבום. מה שמתווסף לשלושה נציגים מ-Time Fades Away. להזכירכם אלו שני האלבומים כנראה הכי דחוקים לפינה ונשכחים מבחינת ביצועי שירים בהופעות. רק המחשבה על האפשרות לתפוס משהו מהשירים האלה דוחפת אותי לבד על מטוס לאירופה.

שתי ההופעות הרגילות שלהם לפני חודש כללו 19 שירים בסט של שעתיים+ שמכיל גיוון יפה מהסטים של השנה שעברה. עם התחלה סולו אקוסטית ואז מעבר לחשמלי עם הלהקה, כשבדרך חבילה של שירים נהדרים שיספקו כל אוהב יאנג; מעמיק בטירוף או חובב מהצד. בנוסף לכמה שירים שלא רואים כל יום (או כל כמה עשורים) בהופעות. אני מאמין שסגנון ההופעות באירופה יהיה דומה להן.

בנוסף לשתיים הללו, היו גם שתי הופעות פסטיבל השנה בהן הם השתעשעו בג’מג’ומים ארוכים, כשפתחו אחת עם 36 דקות של Down By The River ובאחרת ביצעו הופעה של שעתיים ורבע שכללה שמונה שירים בלבד. הם אוהבים להיכנס לזה בביצועים של Love And Only Love, ה-Monsanto Years, קורטז או Fuckin’ Up. גם למי שלא משוגע על ג’אמים ארוכים, זה רק עוד צד שלהם שמשאיר מספיק זמן להרבה שירים נוספים בהופעות הרגילות. שוב, תלוי איפה תופסים אותם ומה בא להם באותו הרגע.

—————————————————————————————————————–

ההבטחה

בינתיים יצא עכשיו גם האלבום השלישי של לוקאס נלסון ו-Promise of the Real. רגע לפני שהוא לוקח שוב צעד אחורה ומגבה את Uncle Neil. לוקאס רק בן 27 כיום. חברי הלהקה שלו הם פחות מחצי הגיל של האמן אותו הם מגבים. אך כשרואים ושומעים אותם יחד על הבמה, יאנג מתקרב יותר אליהם מאשר הם אליו בגיל המנטלי. עם חיבור ללהקה שכבר היתה מגובשת לפני כן בתור הרכב, גדלה על המוזיקה שלו וגורמת לו בהנאה גדולה לנגן בחופשיות אולי הכי בולטת מכל ההרכבים שליוו אותו. או לפחות להיות שם עם הטובים ביותר. בהמשך החודש הנוכחי ישוחרר כאמור גם האלבום Earth, שלקוח מההופעות שנה שעברה ומייצג בקטנה את הטור האגדי הזה, שגולש עכשיו ליבשת קרובה יותר אלינו. אבל לקט קטן כזה עדיין לא משתווה לחוויה המלאה של להיות שם.

כמו כל הופעה או תחנה בקריירה של יאנג, אי אפשר לנחש בדיוק מה יקרה הלאה. אולי השנתיים הללו יהיו היחידות עם Promise of the Real. אולי הם ימשיכו ויעשו עוד דברים יחד, על הבמה ומחוצה לה. אין לדעת מה העתיד של ניל יאנג יביא, או של השירים שמבוצעים כרגע בהופעות. בדיוק בגלל זה והסיבות שכתבתי עליהן פה בהרחבה, אם יש לכם את האפשרות, לא כדאי לפספס את יאנג ו-Promise of the Real הקיץ. בחיים כאמור אין הבטחות לשום דבר. אבל רגעים מיוחדים בטוח יהיו שם בשביל לקחת הביתה.

——————————————————————————————————————-

One of the best moments was when we did Cortez the Killer for 20 minutes as the encore at Jones Beach. At the end, Neil played that three note riff for what seemed like 10 minutes straight while we all danced around the stage, waving our guitars like we were having a lightsaber battle. He hit the whammy bar so hard, all the strings just ripped out of the guitar. It wasn’t just one of my favorite moments of the tour, but of my entire life

 Micah Nelson, August 2015 –