לפני שלושה שבועות חזרתי מטיול חיי. אני רגיל לעשות מסעות מוזיקליים אחרי להקות שאני אוהב. זה הפך אצלי למסורת מאז הפעם הראשונה לפני כמעט חמש שנים. זה התחביב הגדול ביותר שלי, זו האהבה הגדולה ביותר שלי וזה הדבר שהכי מנקה לי את הנשמה.

השנה זה הגיע לשיא עם כמעט חודש של טיול גדוש הופעות מיוחדות ורגעים אישיים מדהימים שאין לי מושג אם אצליח בכלל להעביר למילים. אבל אני אנסה. לא יודע בכמה חלקים זה יגיע וכמה זמן זה ייקח, אבל הנה זה מתחיל. בזמן הקרוב אני אנסה להעביר לפה את הסיפורים, התחושות והרגעים האישיים של המסע המוזיקלי הארוך והמיוחד ביותר שלי עד כה. ניסיון להעביר את החוויות הגדולות למילים. משהו שלא תמיד יוצא החוצה בקלות, במיוחד כשאלו רגעים מאוד קרובים אליך בחיבור עם תחביב מסויים ואין לך מושג איך לשתף את מה שאתה חש ומה שהרגעים הללו עושים לך.

אבל הנה מתחילים לנסות…אז אתם מוזמנים להצטרף לנסיעה.

יומן מסע מוזיקלי

פרולוג – “If music got to free your mind”

יום שישי, 29 באוקטובר 2010, ישראל.
קרוב לחצי שנה של ציפייה עומדת להסתיים בעוד כמה שעות. טיסה 269 של Delta תמריא לעבר ניו יורק קצת אחרי חצות, שעון ישראל, ואני עליה. זו הולכת להיות הטיסה הראשונה שלי מבין ארבע בשלושת השבועות הקרובים. זו גם הולכת להיות הפעם הראשונה שלי בניו יורק וארה”ב בכלל. זו הולכת להיות יריית הפתיחה של המסע המוזיקלי הגדוש ביותר שלי עד כה.

האמת שלא חשבתי שהרגע הזה יגיע. במיוחד ביום ההוא בחודש אפריל כשהכל היה נראה כ”כ רחוק. עדיין קשה לי להאמין שממש עוד מעט זה יוצא לדרך וקורה. אף פעם אי אפשר לדעת לאן אהבה ללהקה מסויימת או מוזיקה בכלליות תביא אותך. האהבה שלי לבלאק קרואוז (Black Crowes) הביאה אותי לרגע הזה, הגדול ביותר בנסיעות שלי אחריהם או בכלליות, ואין מאושר ונרגש ממני עכשיו. הכל ארוז ומוכן. הספירה לאחור של חמשת החודשים האחרונים עומדת להגיע לסיומה.

יום שלישי, 20 באפריל 2010, בוקר יום העצמאות, ישראל.
אני חוזר לאותו בוקר מוזר בו כל הטיול הזה החל להתגבש ללא ידיעתי עדיין…איך התעוררתי אחרי לילה הזוי ומלא אלכוהול לידיעה הזו. ידיעה שהלהקה האהובה עלי הולכת לחגוג את שנת הפעילות ה-20 שלה בסיבוב הופעות מיוחד מאוד שאחריו הם הולכים לקחת הפסקה לזמן לא מוגדר. זו הייתה ידיעה שמחה ועצובה יחדיו. שמחה והתלהבות על ההופעות המיוחדות ועצב שזה הולך להיגמר לזמן לא ידוע בסוף השנה. מהמקום שאני הייתי בו זה האמת היה הרבה יותר עצוב, כי עם חצי Hangover וקצת מעורפל ראיתי שכל ההופעות הללו הם רק בתוך ארה”ב. אין שום הופעה באירופה, שם קיוויתי הם יבקרו גם כן בחגיגות ה-20 ולפני שהם יורדים מהבמה לתקופה ממושכת.

באוטובוס בדרך הביתה אני עדיין מנסה להתאושש מאירועי ליל העצמאות, יחד עם להיאבק במחשבות הטורדניות על הידיעה שעכשיו קראתי. מעולם לא הייתי בארה”ב, אין לי ויזה גם (ועוד דחו בקשה שלי להוציא אחת לפני חמש שנים) ואין לי מושג אם יש לי בכלל את הכסף למסע כזה. החלום לראות שוב את הלהקה שלי בהופעות הללו נראה אז רחוק.

יום שני, 24 במאי 2010, שגרירות ארה”ב, ישראל.
בוקר אחד לא הרבה זמן אחרי יום העצמאות, מפוכך יותר ונחוש להמשיך ללכת עד הסוף עם האהבות המוזיקליות, החלטתי שאני הולך על זה.

המטרה – לראות את הלהקה האהובה עלי בפעם האחרונה לפני שהם אומרים שלום בחמש הופעות מיוחדות בניו יורק, בסוף אוקטוברתחילת נובמבר.

ימי חופש מרובים שחסכתי בעבודה – יש.

כסף – כרגיל, כשאני מציב דבר כזה בראש סדר העדיפויות שלי ומתחיל לוותר על דברים אחרים, גם כן יש כרגע.

ויזה לארה”ב – אין. וזו הסיבה שאני פה היום בשגרירות, מנסה להוציא ויזה בפעם השניה בחיי אחרי דחייה מלפני חמש שנים (שהייתה לאותה מטרה בדיוק, של הופעות בארה”ב, ומאז אני מנצל כל הזדמנות של הופעות באירופה).

בזמן שאני בתור הארוך, האיטי והמוכר בשגרירות בהמתנה לראיון הקצרצר שיחרוץ את גורל הטיול שלי, אני מתחיל לחשוב מה אעשה אם ידחו אותי שוב. להקה אחרת שאני מאוד אוהב כיום, ה- Drive By Truckers, אמורים להגיע להופעות באירופה השנה. אותם לא ראיתי עדיין בכלל ואני אומר לעצמי שאם התוכנית של הקרואוז לא תצא לפועל אני הולך בכל הכוח על אירופה עם הטראקרס, בתור תוכנית ניחומים.

לאחר שעה-שעתיים אני יוצא מהשגרירות עם אישור לויזה. אחרי טלפונים לאנשים הקרובים עלי שידעו עד כמה זה חשוב לי, אני עושה את אותה הדרך באוטובוס שעשיתי אז, בבוקר יום העצמאות. הפעם אני שיכור משמחה ומנסה להתאושש מהידיעה שזה הולך לקרות. אני מגיע הביתה, קונה 5 כרטיסים להופעות של הקרואוז בניו יורק ויודע שכל מה שנשאר לי עכשיו זה לחכות כמה חודשים. הספירה לאחור לסוף אוקטובר החלה.

יום שישי, 29 באוקטובר 2010, ישראל.
בחזרה לסוף הספירה, אני מסתכל על התיקים הארוזים, מחייך ומרגיש רעידות בגוף של התרגשות. מאז קבלת הויזה ותחילת תכנון הטיול הוא גדל עוד יותר…דבר ראשון נוספה עוד הופעה של הקרואוז, באטלנטיק סיטי, יממה לפני חמשת הערבים המיוחדים בתפוח הגדול. דבר שני נוספו עוד שש הופעות ושתי ארצות לטיול…הלהקה שהייתה אמורה להיות פרס הניחומים שלי, ה-Drive By Truckers, הודיעו שהם מגיעים לאירופה באמצע חודש נובמבר, ממש אחרי שהייתי אמור לחזור מניו יורק. אמרתי שאם כבר אז כבר…אני נשאר עוד כמה ימים בניו יורק ומשם אני יוצא לחצי השני בטיול המוזיקלי שלי שכולל שבוע שלם עם הטראקרס באירופה (שש הופעות בשש ערים שונות באנגליה והולנד).

קרוב לחודש של טיול מוזיקלי שהולך להיות הגדול ביותר שעשיתי. את ה- Black Crowes כבר ראיתי שבע פעמים לפני כן. בשנים האחרונות ראיתי עוד אמנים ולהקות שאני אוהב וטסתי במיוחד כדי להיות שם כשזה קורה. כמו שאמרתי – זו האהבה הגדולה ביותר שלי והפעם זו הולכת להיות החווייה הגדולה מכולן.

הרבה אנשים הרימו גבה כששמעו שאני טס כ”כ רחוק רק בשביל להקות והופעות. הרבה אנשים אבל גם היו מלאי הערכה שאני עושה את זה לבד והולך עם האהבות שלי עד הסוף. זה משהו שתמיד לא כולם יבינו (כמו גם אי-ההבנה שהופעות של הלהקות הללו הם אף פעם לא אותו הדבר וכל אחת שונה מקודמתה, במיוחד עם הבלאק קרואוז כשהם מגיעים ל”ריצה” של הופעות רציפות במקום ספציפי).

אחד המשפטים שתמיד היו מהאהובים עלי ביותר של הקרואוז ושמתקשרים לדבר הזה, לקוח מהשיר My Morning Song שלהם:

“If music got to free your mind, just let it go, ’cause you never know”

זה משפט שתמיד ראיתי את עצמי בתוכו. ותמיד ידעתי גם שלא כל אחד יבין זאת. איך זה לשכוח מהכל, לעזוב לכמה שעות את העולם הזה ולהתמסר אך ורק למוזיקה שמקיפה אותך, כשאתה שם, הכי קרוב שאפשר, מרגיש כל צליל ומרגיש הכי בבית הפרטי שלך. גם אם אתה במציאות נמצא אלפי קילומטרים ממנו. זה בית אחר עם שפה אחרת.

בעוד כמה שעות אני הולך לעזוב שוב את המציאות ולצאת למסע לעבר הבית השני הזה שלי. מסע שהולך להיות גדוש ברגעים מוזיקליים רבים שרק חלמתי עליהם. מסע שהולך להיות המרגש ביותר מבין כל ההופעות וטיולי המוזיקה שכבר עשיתי.

2 יבשות, 3 ארצות, 8 ערים ו-12 הופעות, כל זה בשלושה שבועות של מסע מוזיקלי אחד. להתראות ישראל, להתראות מציאות. יצאתי לדרך. בבוקר הבא אני כבר שם.

המשך יבוא…