?Do you live your life on the road”
Yeah, losing out on loving
Asking for nothing
“Runnin’ from something that isn’t there
את שנת 2006 מיי מורנינג ג’אקט פתחו על גג העולם, כשהם רכובים על גל ההצלחה של “Z”. החל מחודש אפריל הם מופיעים נון-סטופ, באירופה וארה”ב, בהמשך הגיבוי לאלבום הכי מוצלח שלהם מסחרית עד כה. בספטמבר הם משחררים את אלבום ההופעה הרשמי הראשון שלהם – Okonokos, שלקוח משני ערבים ב-Fillmore בסיום השנה הקודמת. סרט ההופעה על DVD והאלבום הכפול ממשיכים למנף אותם כאחת הלהקות החמות בעשור הראשון של שנות האלפיים. הם נועלים את 2006 עם עוד שלושה ערבים באותו Fillmore אגדי של סן פרנסיסקו ובעצם חותמים תקופה אדירה בשבילם.
במהלך 2007 הלהקה לוקחת מנוחה שבהחלט מגיעה לה ולא מופיעה הרבה. הם מתחילים לעבוד על האלבום הבא ונכנסים לאולפן לקראת סוף השנה. מה שיצא מאותן הקלטות חדשות הוא האלבום הכי מצופה של מיי מורנינג ג’אקט עד כה. ה-Follow Up של “Z”, האלבום שהזניק להם את הקריירה ומפוצץ בשירים הקליטים הטובים שהקהל הרחב קיבל בזרועות פתוחות. לא קל להמשיך כזה דבר, אבל ג’ים ג’יימס והחברים רוצים להכות שוב בברזל החם שבידיים שלהם, כעשור אחרי הקמת הלהקה והשינויים שעברה בדרך. התוצאה הסופית היתה שונה, מוזרה, מאכזבת או מלהיבה. תלוי את מי שואלים.
Evil Urges
שנת יציאה: 2008
אין ספק ש-Evil Urges הוא האלבום עם הדעות הכי חלוקות של MMJ. הרבה ידרגו אותו די נמוך בדיסקוגרפיה, אבל לא מעט יגידו שהוא מעולה. אני שייך לקבוצה השניה.
אחת הסיבות לאי-אהבה שהוא מקבל היא בגלל שהוא ממש לא באווירה של “Z”. הוא קשה יותר לעיכול וגם פוזל ליותר כיוונים שונים. אבל אני מת עליו. אני אסכים שהוא ממש לא אלבום אחיד או זורם בתור מקשה אחת, כמו השניים שקדמו לו. בגלל זה הוא גם מדורג אצלי בדרך כלל אחרי It Still Moves ו-At Dawn. אך יש בו שורה של שירים פשוט מעולים.
אתחיל עם אלו שקצת פחות. בין השירים שקשה אולי למאזינים לאהוב נמצאים שיר הנושא שפותח את האלבום ו-Highly Suspicious. אני דווקא מחבב אותם. יש בהם משהו אחר. איזה גרוב חדש שלא היה שם קודם. אליהם מצטרפים השירים הסולידיים. אלו שלא בולטים כ”כ, אבל מוצקים ועושים את העבודה. שירים כמו Sec Walkin’ הרגוע וטוב ואיתו Two Halves, שיר ממש קצר שבשבילי מזכיר קצת את Big Star, עם השפעות הפאוור-פופ והיכולת להעביר אווירה של שיר בפחות משלוש דקות.
מבחינתי אלו הרגעים החלשים יותר של Evil Urges. או בעצם הפחות נפלאים. או “פילרים” אפשר להגיד. למרות שמגיע להם יותר מזה. הסיבה שהאלבום הזה אהוב עלי נעוצה גם בהם. אחזור לזה אחר כך.
נעבור לקטעים הממש טובים פה, ויש מבחינתי לא מעט כאלו. רוב האלבום למעשה מצויין אם שואלים אותי. I’m Amazed הוא שיר טוב וקליט, במסורת של Anytime או Lowdown. שיר רוקנ’רול ג’אקט קלאסי שכזה. למעשה הוא הממשיך היחיד פה של “Z”…מאוד מתאים לשם. הקטעים הרוקיסטים וחזקים יותר נמצאים אצל הצמד Remnants את Aluminum Park, שגם מגיעים אחד אחרי השני בפרץ של חשמל חזק וגיטרות משמחות נורא.
?What is it inside our heads that makes us do the opposite”
Makes us do the opposite of what’s right for us
Cause everything’d be great and everything’d be good’
“If everybody gave like everybody could
בצד היותר רגיש אפשר למצוא את Look At You הקצת Underrated לדעתי, כמו כל האלבום הזה, ועוד שלישיה שאני מאוד מאוד אוהב; Librarian שהוא אחד השירים הכי יפים והכי אהובים עלי של MMJ בכלליות. מהרצועות שמהפנטות אותי כל פעם, עם הקול של ג’ים והכניסה של הפדל סטיל של קארל שם באמצע…יחד איתו אני מוסיף את !Thank You Too ששנים אני מת כבר להקדיש אותו למישהי שכנראה עוד לא פגשתי, ומי שמשלים את השלישיה הרגשית הוא ‘Smokin’ From Shootin. מהשירים שאני יותר שמח שחוויתי בלייב. שיר שאני לא יודע כמה שמים לב ליופי שלו ושתמיד משאירים איתי איזה משפט אחר בולט אחרי כל האזנה.
מה שעוד יותר טוב בשיר הזה, הוא המעבר לבא אחריו…אני נורא אוהב את ההמשכיות והחיבור בינו לבין הרצועה הענקית ששמה Touch Me I’m Going To Scream Part 2. שיר שהפך לאחד הבולטים בהופעות והוא מלא בעצם בכל מה שטוב ב-MMJ ומייצג בשבילי הכי טוב את האלבום הזה. יש בו משהו יותר אקספרימנטלי. הוא נבנה מההתחלה ואז מתפוצץ בשלב מסויים. יש בו חוזק, יש בו רגש ויש בו כיף. הוא מאוד אמיתי, Dreamy ונותן בראש, הכל יחד. אני מת על ההתחלה שלו גם, עם השימוש של ג’ים בכלי שנקרא Omnichord מהאייטיז, שמביא סאונד אחר. הוא גם עונד אותו ומשתמש בו בהופעות בקטעים אחרים.
I can tell by the way you smile, I’m smiling too”
“I see myself in you
אומנם Touch Me מתחיל כבר ברצועה השניה באלבום, עם החלק הראשון שלו הרך והרגוע, אך הוא יותר טיזר לעתיד לבוא ולסיום ענק של האלבום. לפני חמש השניות המוזרות של Good Intentions וה-“Ok, Cool” בסוף, שמכניס משהו קליל יותר. זה גם כן מייצג את Evil Urges באווירה. הרצועה האדירה עם 8 הדקות של החלק השני של Touch Me ואז 5 שניות שמרגישות כמו הלצה מוזרה. משהו שמחזיר אותנו לשיר כמו Highly Suspicious וה”פילרים” שבאלבום. יש בהם משהו חגיגי וטוב, שמראה גם שאפשר לשלב נהר קליל שמחובר לים גדול של עומק וחוזק. מה גם שאני אוהב את השירים המשלימים פה יותר מאלו של אלבומים אחרים ואת השירים הממש טובים כאן אני אוהב הרבה יותר מכל אלו של “Z” למשל (מבלי להוריד מטיבם). אני מביא את האלבום הזה כדוגמה, פשוט כדי לנסות להסביר למה Evil Urges נמצא אצלי מעליו וגם בגלל הסיבה שהוא ממשיכו הלא כ”כ טבעי.
עם כל זה, Evil Urges הוא אחד האלבומים הכי Underrated שלי. לא רק בעולם המוזיקלי של מיי מורנינג ג’אקט, אלא בכלל. הוא חותם אצלי את התקופה המצליחה ביותר שלהם מבחינת אלבומי אולפן. אלבום עם המון חופש יצירתי, עם משהו קצת גס ושונה. לא מאוד קל לעיכול בחלקו. הוא פוזל לכיוונים מעט שונים ואני אוהב את זה. והשירים הממש טובים שלו, הם, ובכן… נפלאים. לא נופלים אצלי מהטופ באלבומים קודמים. לא כולם יסכימו איתי בדעות הללו, אבל מי שכן כנראה יבין את ההרגשה הזו והחיבור. הרגשה של אלבום גדול שלא מקבל מספיק קרדיט רק כי הוא קצת שונה או אחר מהתלמיד המושלם שקדם לו. לפעמים האי-שלמות הזו מושכת הרבה יותר ומכילה רגעי קסם שלא תמצא במקומות המבריקים והמוכרים יותר. לפחות אם שואלים אותי.
Oh, you really saw my naked heart”
You really brought out the naked part
I don’t know what you were doing
“I know I just want to thank you for thinking of me
מספר ימים אחרי שיצא Evil Urges, מיי מורנינג ג’אקט מגיעים לפסטיבל Bonnarroo ומשאירים מאחוריהם סט בלתי נשכח שכלל מרתון אדיר של שירים באמצע הלילה וכמעט 4 שעות שנכנסו להיסטוריה של הפסטיבל וגם של הלהקה עצמה (עוד בהרחבה על הרומן של MMJ עם Bonnaroo בחלק הבא בפרויקט). בהמשך השנה טור גדול באירופה וארה”ב לגיבוי האלבום והלהקה מסיימת את 2008 עם הופעת New Year’s Eve גדולה במדיסון סקוואר גרדן.
שנת 2009 נפתחת עם ביקור בפסטיבל Big Day Out באוסטרליה (בין השאר עם ניל יאנג ואמנים אחרים) וגיחה קצרה ליפן. בהמשך השנה הלהקה לא מופיעה ולוקחת הפסקה, מה שפתח את הדלת לפרויקטים צדדיים. ג’ים ג’יימס משחרר את EP המחווה לג’ורג’ האריסון ונוטל חלק בפרויקט של Monsters of Folk. בנוסף הלהקה מתארחת בפרק של הסדרה American Dad.
באביב של 2010 חוזרים להופיע עד הקיץ. בהופעות הלהקה מציגה שני שירים חדשים העונים לשם Wonderful ו-Circuital, שמתוכננים לאלבום הבא. קארל ברומל בינתיים משחרר אלבום סולו ואז השיא של השנה מגיע בחודש אוקטובר, כאשר הלהקה מגיעה לניו יורק לחמישה ערבים מיוחדים בהם מבוצעים כל חמשת אלבומי האולפן שלהם עד כה. כל ערב מוקדש לאלבום אחר לפי הסדר הכרונולוגי בדיסקוגרפיה, בנוסף להדרן עם קאברים טובים ושירים מקוריים נדירים מהתקופה של כל אלבום (גם על ריצת ההופעות הזו בהמשך הפרויקט).
כשמגיעה 2011 ללהקה כבר אלבום חדש בידיים. ביום האחרון של חודש מאי הוא יוצא, בזמן שהלהקה מבצעת הופעה מיוחדת בבית של לואיוויל, קנטקי. בין כמעט 30 השירים בהופעה מבוצעים כל עשרת השירים של האלבום החדש (פלוס הופעת אורח של אריקה באדו). אלבום ששוב הולך להראות משהו קצת שונה של מיי מורנינג ג’אקט.
Circuital
שנת יציאה: 2011
אין ספק שאחרי It Still Moves ו-“Z” מיי מורנינג ג’אקט התחילו לחקור יותר לעומק את הכיוונים המוזיקליים שלהם. זה התחיל ב-Evil Urges ועבד (בשבילי) נהדר ואז הם לקחו עוד פניה חדה ושונה לחלוטין עם Circuital. אלבום שנחשב לחלש ביותר שלהם.
שוב, זה תלוי במאזין, אבל כאן גם אני די מצטרף לרוב הדעות. זה לא אלבום גדול וגם לא מעולה. זה לא אומר שאין בו דברים טובים, שירים מהנים ורצועות ראויות. כי הוא ממש לא גרוע. פשוט ליד האלבומים שקדמו לו, הוא לא מתעלה לרמה גבוהה. מה שהוא כן עושה, זה להמשיך לפזול מוזיקלית ולהוציא החוצה ממצאים חדשים שהקרקע של MMJ לא הכירה כ”כ קודם. כאלו מסתבר שמגיעים בצבע ירוק זרחני. ואני כמאזין אדוק בדרך כלל אוהב שהלהקות שלי מנסות דברים חדשים בשלב מסויים בקריירה. גם אם זה לא תמיד יוצא נהדר וקליט.
אני חייב לציין שדווקא התחברתי לאלבום הזה על השמיעה הראשונה. הוא תמיד היה לי נחמד. חסרים בו פשוט שירים גדולים. כאלו שנשארים איתך לאורך זמן. בכל אלבום אחר בדיסקוגרפיה יש מספר שירים שאני נורא אוהב. או בניסוח טוב יותר – שירים שאני מאוהב בהם, בכל זמן נתון. השירים של Circuital, בין אם הם נחמדים או חביבים, לא הגיעו אף פעם לסטטוס הזה. הם יהיו חברים טובים שלי שכיף ונחמד לבלות איתם זמן, אבל מערכת יחסים עמוקה לא תהיה שם, If you catch my drift. מה שכן, צריכים גם ידידים בחיים.
I’m going where there ain’t no fear”
I’m going where the spirit is near
I’m going where the living is easy
And the people are kind
“A new state of mind
הדבר שחסר מאוד ב-Circuital הוא רוקנ’רול ישן וטוב. שירים חשמליים בסאונד המוכר של הג’אקט, עם ריפים קליטים, מהנים ונמתחים. מה לעשות שזה אלבום באווירה אחרת לגמרי. מה שהוא טוב בו זה השירים השקטים. (Wonderful (The Way I Feel כבר נהפך לסוג-של המנון קטן או חלק מהשלד החזק של הלהקה בהופעות. במסורת של שירים כמו Golden. שיר הסיום Movin’ Away הוא לא פחות מרגש ועושה את העבודה גם כן, בדרכו הרכה והנוגעת. הוא סיום אלבום שאני אוהב. החשמל החזק מגיע עם Holdin’ On To Black Metal. הוא שונה קצת משירי הרוקנ’רול הרגילים של ההרכב. יש בו משהו ילדותי מעט או היתולי, יחד עם גיטרות חותכות ומקהלה של ילדות. זה עובד טוב והוא עומד כאחת הרצועות הבולטות באלבום. למרות שלא הכל מקורי בו. ההשפעה או חלק מהבסיס של השיר מגיעים מקטע של שיר פופ תאילנדי שנמצא בהוצאה ששמה ” E-Saew Tam Punha Huajai”. מוזמנים להאזין, ההתחלה תהיה לכם מאוד מוכרת.
מה עוד טוב ב-Circuital? שיר הנושא הוא סבבה לגמרי. מהקטעים הבולטים פה גם כן מבחינתי. שיר שנמתח לשבע דקות והם יכולים לשחק בו קצת, עם בניה יפה וקטעים חזקים יותר באמצע. עדיין לא ברמה של שירים ארוכים באלבומים קודמים שהרבה מהם מהפנטים ברמות. את Outta My System אפשר להחשיב כ”פילר” מוצלח ואת You Wanna Freak Out תמיד חיבבתי. הוא מפצה מעט על היעדר חשמל ודיסטורשן בצורתו הייחודית. שאר השירים באמת מרגישים כשירים משלימים כאלה. קשה לי להגיד משהו רע על רצועה כמו First Light או The Day Is Coming. או Slow Slow Tune. הם לא רעים, הם לא בולטים. הם שם וזה נחמד, אך הם גם בדיוק הסיבה למה האלבום הזה לא ממריא לגובה מסויים.
Taste the war paint on my tongue”
As it’s dripping with my sweat
Place my gaze in the future’s path
“Seeing things that ain’t come yet
שיר הפתיחה Victory Dance הוא היחיד שלא ציינתי, אז אגש גם אליו. תמיד הרגיש לי כניסיון לעשות Wordless Chorus בצורה שונה. פחות טובה, אבל מעניינת. בגדול חושב עליו בחיוב. תמיד חבל לי שהוא לא נמשך עוד איזה שתי דקות. יכל להתפוצץ עוד יותר חזק, כי גם בו יש בסיס בניית שיר לא רע.
כל אלו אגב היו הדעות שלי על השירים באלבום עצמו. זה היה משחק מעט אחר כשראיתי אותם בלייב. זה קרה כחצי שנה אחרי יציאת האלבום. הפעם הראשונה שראיתי את MMJ בהופעה. כמו כל דבר איתם, האלבום הוא יותר הכנה לדבר האמיתי. זה היה הטור של Circuital, אז ראיתי הרבה מהשירים כאן. כמה מהם אהבתי יותר אחרי שחוויתי אותם בפורמט הזה.
הסאונד של MMJ מצא כאן מקום חדש. בין אם אתם אוהבים אותו יותר או פחות. או בכלל. ההתנסויות המוזיקליות השונות שהחלו מעט ב-Evil Urges שולטות ב-Circuital, האלבום השישי שהגיע אחריו. הצעד האקספרימנטלי הזה הצידה, השפעות ניאו-פסיכדליות נוספות, פחות מהרוקנ’רול המוכר והדרך הארוכה מאז האלבומים הראשונים המופשטים והשניים המוצלחים כ”כ שהגיעו אחריהם. אחרי שהגיעה לפסגה מבחינתי ב-2005 הלהקה הזו התחילה לחקור יותר והאלבומים מייצגים מאוד תקופה או מקום בו חברי ההרכב, ובמיוחד ג’ים, נמצאים. בלי מחשבה ממש אם קהל גדול או תחנות רדיו יקבלו את זה בכיף או לא. יכול להיות שאתה תתרחק ככה מחלק מהמאזינים או תוציא איזה אלבום שלא הרבה יחזרו אליו או יתגעגעו לשמוע אותו שוב, אך כל עוד זה מסמל את הבית הזמני שלך כרגע והמקום והתקופה בהם אתה נמצא מוזיקלית, אני בסדר עם זה. עד לתחנה הבאה שעל הדרך שאני מת כבר לדעת איך תיראה, תישמע ולאיזה כיוונים היא תגלוש.
המשך יבוא…
Moving away”
Those I’ll miss
Those I won’t
“But I hope your heart will beat where my home is
לשאר חלקי הפרויקט:
חלק 1 – Where To Begin
חלק 2 – I Needed It Most
חלק 3 – Master Plan
חלק 4 – Off The Record
חלק 6 – I Will Sing You Songs
חלק 7 – In It’s Infancy